מירושלים אל רוסיה  ובחזרה

ב-2004 יצא לאור בספריה החדשה הרומן הנפלא ״שליחותו של הממונה על משאבי אנוש״ מאת א.ב. יהושע. הרומן, שיהושע הגדיר אותו כפסיון בשלושה חלקים, נכתב בעקבות הפיגוע בהר הצופים ב-2002, שביו קרבנותיו הייתה ידידה קרובה של יהושע ורעיייתו.

הספר זכה להצלחה, תורגם לשפות רבות ונבחר על-ידי המגזין האמריקני Publisher's Weekly לאחד מ-15 ספרי העלילה הטובים ביותר לשנת 2006, וה-New York Times כלל אותו בין 100 הספרים הראויים-לציון של השנה.

השלב הבא היה ב-2010 עם יציאת סרטו של ערן ריקליס על-פי הספר, שזכה בפרסי אופיר לסרט העלילתי, התסריט והבימוי, וייצג את ישראל בקטגוריית הסרט הזר של פרסי האקדמיה לקולנוע בארה״ב,  האוסקר. הסרט זכה בפרסי אופיר בארבע קטגוריות נוספות, ביניהן התסריט והבימוי.

השלב הבא הוא היוצא לאור עתה בהצגת בית הספר לאמנויות הבמה בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים, על פי, גרסה בימתית שיהושע הכין עבור אחד התיאטרונים הרפרטואריים, וזמן רב מדי נע ונד בין התיאטרונים המתחבטים בין קופה א׳ לקופה ב׳, בין פוליטי עכשיו לבין בידור תמיד, אינם מסוגלים להחליט שכן זה כן, והתוצאה היא שכן מתגלגל לאולי, ואולי מתאפס ללאו.

אבל יהושע אינו מוותר ומעניק את המחזה לאיציק ויינגרטן, ראש בית הספר לאמנויות הבמה, ובמאי מוערך. והנה מה שניתן ללא תמורה נושא רווח של הצגה מושקעת מרשימה הנענית לרעיון המקורי של הסופר הרואה ביצירתו את ״רוח הפסיון״ הדתי של ימי הביניים, וכל הדמויות נעדרות שם פרטי או שם משפחה, זולת שמה של של הגיבורה הראשית, יוליה רגאייב, שנרצחה בפיגוע שהוא נקודת המוצא של העלילה והמסע שתעבור מירושלים אל ערבות רוסיה. 




הממונה על משאבי אנוש (צילום: תומר קרלינסקי)

האחריות הציבורית והמוסרית

זהו מסע שמחולל כתב מקומון נלהב שמקבל הדלפה מחדר המתים על גופה של אישה אלמונית שהרמז היחיד לזהותה הוא תלוש משכורת קרוע וטבול בדמה המעיד על כך שעבדה במאפייה ידועה. הסיפור העתיד להתפרסם כמצביע על חוסר אנושיות של בעל האפייה מתפתח לכתב אשמה כנגד הממונה על משאבי אנוש שלא ידע כלל מי היא, וגם לא שפוטרה, והמשיכה לקבל שכר.

הכפרה שבעל המאפייה מוצא היא בשיגור הנרצחת - שבינתיים זוהתה בשמה ובפרטיה - בחזרה אל כפר הולדתה, שם חיים אמה הזקנה והבן שלה שלא הצליח להיקלט בארץ וחזר לכפר. את ארון המתים שלה, הוא מחליט, ילווה הממונה, וימסור אותה למשפחתה. יחד אתו יוצא למסע, ומתעד אותו, העיתונאי שחשף את הקשר בינה למאפייה.

בתכניית ההצגה כותב א.ב. יהושע כי ״המנוע העיקרי של הרומן... הוא בדינמיקה ובסימון הגבולות בין האחריות הציבורית והמוסרית המוטלת על מוסדות המדינה לבין האחריות הציבורית והמוסרית המוטלת על היחיד, אם זה יחיד ממש, או אם זה מוסד או מפעל פרטי גדול - המאפיה שבה למשל עובדת יוליה רגאייב כעובדת ניקיון חסרת זכויות.״

במהלך הנפשי והמוסרי שעובר הממונה ״הוא מבין בתהליך פנימי עמוק״ את אחריות המפעל, את אחריותו שלו, ״עד להבנה עמוקה מה הייתה משיכתה של האישה הזאת לירושלים, ולכן מלמה הוא צריך לקחת אחריות אישית ולהחזיר אותה לפי בקשת אמה הזקנה חזרה לעיר ׳ששייכת לכולם׳.״

זו גם ההבנה של התכתבות המחזה עם הפסיון הדתי הנוצרי - בהיות האישה, כפי שמתברר בסוף, צליינית שהגיעה לירושלים, לטבול בקדושת העיר שגם לפי התפיסה היהודית היא מקור ההבשורה המונותאיסטית האוניברסלית. 

 

הממונה על משאבי אנוש (צילום: תומר קרלינסקי)

אורטוריה-אופראית

יתר על כן, יהושע מצביע על כך שהמחזה נבנה גם במתכונת המזכירה את הטרגדיה היוונית שבה הדמויות מנהלות דיאלוגים עם מקהלות המאתגרות אותן, כפי שזה מוטעם בבימוי של ויינגרטן באמצעות המוזיקה המקורית והעיבודים של אלדד לידור, שיוצרים תחושה מיידית של אורטוריה-אופראית. 

לידור כתב מוזיקה עשירה, ועיבד אותה לכלים ולקולות בשפעת גוונים, עם ניחוחות ירושלמיים, בהתייחסות לחוויות מסע, או למשבי רוחות ושלג בערבות הקפואות. המנהל המוזיקלי של ההפקה, רן רייטן, גם ליווה חי את זמרת המקהלות, ואף כתב שיר אחד לרביעיית ילדות שאביהן נמשך אל  הנרצחת.

תרומה משמעותית לבימוי ולמבנה האורטורי העניקה מעצבת התפאורה פרידה שהם, שיצרה מבוך רב פנים עם ארונות משרדיים, מגירות ומדפים, שבו הייתה המאפיה, והיו משרדים, וביתו של בעל המפעל, ומרתף של מתקן צבאיח סודי במדינה הסיבירית. שהם וויינגרטן גם קיבלו אישור מיוחד לשבור הקיר האחורי של אולם המופעים, ובחלל שמאחוריו הושיבו את בעל המפעל כאלוהים, וממנו הגיחה רוחה של הנרצחת. 

האפקט העיצובי קיבל העצמה באמצעות התאורה המרחבית והנקודתית שיצר מאיר אלון לכל תמונה ומיקום, והאסתטיקה העיצובית הובלטה באמצעות עיצוב התלבושות הלבנות על ידי ארנה ברנט שמעוני. את התנועה המעודנת של תמונות המקהלה או יחידים, כמו רוחה של הנרצחת, עיצבה טליה בק.  





הממונה על משאבי אנוש (צילום: תומר קרלינסקי)

שחקנים שותפי-יצירה

ובעיקר, ויינגרטן נהנה מכשרונם, התלהבותם ושותפות-היצירה של השחקנים, המסיימים עם ההצגה הזאת את לימודיהם ויצר עמם תמונות מרשימות. יואל רוזנקיאר היה מצוין כממונה על משאבי אנוש, ובעיקר בתמונות המרגשות במסע עם הארון, וכמוהו רפאל עבאס, שהיה חד ונמרץ כנחש, כפי שמכונה העיתונאי הרודף-מלווה אותו. 

משחק מצוין הביאו עמית ויינברג כבעל המאפיה, יחיעם ברקו כמפקח על משמרת הלילה שפיטר את רגאייב, מושיקו ששון כפתולוג וכאיש המקהלה, ליאור לב כיוליה רגאייב, ערן לחמן כבנה, דנה לוין כאשתו לשעבר של הממונה, והראל ליסמן כראש המקהלה בשלל דמויות, וגם כאב החרדי של הרביעייה המשעשעת נהר קורן, ענבל רז, עמית סידי ויעל סגרסקי שגם ריגשה והתרגשה כאמה של רגאייב. דליה לי שטורך שגנבה את ההצגה כקונסולית-כבוד של ישראל בחור הסיבירי הקפוא.     

כרגיל בהצגות בתי הספר למשחק יש גם שחקנים ושחקניות המופיעים לסירוגין בתפקידים שונים וזו ההצגה האחרונה גם שלהם - אוריה יבלונובסקי (כממונה על משאבי אנוש) נוי אבנר (כאשתו לשעבר) וליזה סטרוסלסקי (כקונסולית).

בסיכומה ההצגה של איציק ויינגרטן ואלדד לידור, ושותפי היצירה שלהם, המעצבים הוותיקים והשחקנים הצעירים, הצליחה לבטא בנאמנות ובהתלהבות את רוח הפסיון שא.ב. יהושע יצר לפני יותר מעשור, ולאקטואליה שלו בכל הנוגע לגר ולאלמוני החיים עמנו. 




הממונה על משאבי אנוש (צילום: תומר קרלינסקי)