אם אתם מחפשים בילוי קצת אחר, חווייתי, לא שגרתי, כזה שיפתח בפניכם עולם ויגרום לכם לחשוב. אם אתם מחפשים מקום שמקיים אמנות לא סחירה, סרבנית מפריעה ומופרעת סעו לפאתי בת-ים. שם, לא רחוק מתחנת הרכבת שבאופן פואטי נקראת ׳הקוממיות׳ וקרוב לאחד החופים היפים בארץ, נמצא תיאטרון נוצר.
 
הקבוצה שנוסדה בתחילת שנות ה-90 בשם "העמותה לקידום התיאטרון "פועלת באזור התעשייה בבת ים מ-2010, לאחר ששלומי לחיאני, ראש העירייה אז, החליט להיות הפטרון של קבוצת האוונגרד בראשותה של דלית מילשטיין, שפעלה עד אז ביפו. שם פתחו למענם מחסני חירום ענקיים, שהפכו למתחם עם פוטנציאל תיאטרלי עצום, המאפשר ליוצרים להעז עם אמירה משלהם וללכת איתה הכי רחוק שאפשר.
 
עכשיו כשהתיאטרון חוגג חצי יובל להווסדו, לאחר שפרץ לתודעה לפני 25 שנה עם ״מחזות מלחמה״, הוא שב לעסוק בעוד יצירה מונומנטלית ומעלה את ההצגה "האוריסטיאה" מאת אייסכילוס, בתרגומו של אהרון שבתאי, ובבימויו ועיבודו של אבישי מילשטיין בחלל מיוחד שעוצב עבורה בהאנגר של התיאטרון.
 
"דייסה חריפה לאללה"
 
ספרי קצת על ההצגה החדשה
 
"'האוריסטיאה' היא הטרגדיה היוונית הכי עתיקה ששרדה ובגרסת תיאטרון נוצר אנחנו נעלה את שני החלקים הראשונים מתוך הטרילוגיה - את אגממנון ונושאות הנסכים. זה אמנם מחזה שנכתב במאה החמישית לפני הספירה אבל הוא עוסק בקשר שבין השליטים ובין העם, מה שאקטואלי לגמרי לימינו. מבחינתנו יש כאן סגירת מעגל כי ״מחזות מלחמה״ שהעלינו בעכו לפני 25 שנה ואיתו פרצנו לתודעה הוא גם טרילוגיה וגם שם עשינו שני חלקים ראשונים מתוך הטרילוגיה.
 
"כדרכו של תיאטרון נוצר וכדרכו של אבישי מילשטיין (אין קירבה משפחתית), המחזה ינוע בין הכאן לעכשיו והמשפחה תהיה מעין מקהלה נודדת. מין אנשים רגילים שמנסים לחיות, להתפרנס ולאהוב, ולחלום בצל המאורעות הפוליטיים הסוערים שפולשים אל חייהם כל הזמן. בצד השני יש את השליטים, אלה שהם גדולים מהחיים עם הרבה מאוד אזכורים למה שקורה אצלנו כאן ועכשיו. בני המשפחה זקוקים לפוליטיקאים כדי שיתנו לחייהם וודאות ויוקרה, ואילו הפוליטיקאים זקוקים לבני המשפחה כדי להנציח את שלטונם המושחת.  

"זה חומר שמעניין גם את מי שתיאטרון מאוד פוסט-מודרניסטי לא מדבר אליו. יש כאן עולם שכקהל קל לך ללכת אחריו ולטבוע בתוכו. זו לא דייסת קוואקר אלא דייסה חריפה לאללה."


האוריסטיאה (צילום: ניקול דה קסטרו)
 
אז בעצם אתם ממשיכים את הקו של ״הר״ - טרגדיה ישראלית של לוחמים בהשראת אריק שרון
 
״אכן כן. היחסים בין האדם למי שמוביל אותו, המחול השברירי והעדין הזה, כששלטון אימים דיקטטורי מצליח להרים ראש ולחסום כל ערוץ של דיאלוג, הוא דבר מרתק שחודר את החיים של כולנו.
 
"תאטרון נוצר הוא לא תאטרון רגיל כמו הקאמרי או הבימה," מדגישה מילשטיין. "אנחנו כמעט אחת הקבוצות העצמאיות היחידות בארץ שפועלות כל כך הרבה שנים עם אותו עמוד שדרה. נכון שאנשים באים והולכים אבל יש בקבוצה שלנו לא מעט אנשים שעובדים המון שנים ביחד״.
 
אז ההבדל ביניכם לבין תיאטראות אחרים הוא בהיותכם אנסמבל, להקה, מעין גילדה?
 
״אנחנו להקת תיאטרון, קבוצה קבועה של אנשים שעובדים יחד וכמעט לא מתחלפים. תיאטרון טוב הוא דבר תובעני, ורק אם יש לך את האנשים שלך, זה פועל."
 
ואיך הבימוי משתלב בתוך זה?
 
״אני חושבת שכל במאי שמביים בתיאטרון נוצר, בין אם הוא מישהו שמוביל את הלהקה ובין אם זה במאי אורח, נותנים לו חופש לפתח שפת במה משל עצמו. אין אצלנו בתיאטרון חד-מימדיות, וזה גם מה שהיקשה עלינו בבניית הזהות שלנו. כשאת אומרת תיאטרון ׳גשר׳ מיד כולם יאמרו יבגני אריה. בתיאטרון נוצר כל במאי יש לו שפה. אם תראי את ׳אצל עליזה בחצר׳ שביים ערן בוהם ואת ׳הר׳ שביימתי אני, תבחיני שכל הצגה היא אחרת. אנחנו חושבים על כל הצגה כיהלום שפה משלו.
 
"אבישי ואני מביימים אמנם אחרת, אבל אנחנו דומים במובן הזה שאנחנו חולמים בתוך העבודה שלנו, ואנחנו מזמינים את הקהל לחלום איתנו כשהחלום שלנו, באופן פרדוקסלי, יונק את הדימויים שלו מאוד עמוק מהמציאות. מהזרמים העמוקים שלה. המציאות החברתית, המציאות האנושית והחשיבה הזו היא זו שהופכת אותנו ללהקה." 


"הר", מתוך חזרות להצגת תיאטרון "נוצר" (יח"צ)
 
"ההתנהלות שלנו היא כל כולה שיח"
 
מה חלוקת התפקידים באנסמבל, מי מחליט מי עושה מה?
 
״זה נורא תלוי ונורא משתנה. ליהוק הוא חלק מהיצירה של הבמאי, הרי השחקנים הם אלה שנושאים את קולו, אומרים את דברו. מצד שני יש להקה ובמאים שלא נדלקים על הלהקה שלנו לא יביימו אצלנו. יש אילוץ במובן הזה שאתה בא לעבוד אצלנו אז תיאטרון נוצר הוא האילוץ שלך.
 
"את צריכה להבין שאנחנו קצת עובדים ביחד. לדוגמא אבישי, שהוא מבשרו ודמו של תיאטרון נוצר, ההצגה האחרונה שהוא ביים עם הלהקה היתה ב-2003. במובן הזה הוא קצת במאי אורח, אבל יחד עם זאת הוא ליווה כל פרויקט של תיאטרון נוצר גם כשהוא לא ביים. אין אצלנו מצב או דיון שבו מישהו כופה על מישהו אחר משהו. הסיטואציה שאת מנסה לדבר עליה לא קיימת אצלנו. 

"ירון אדלשטיין שכתב את 'הר' כותב עכשיו מחזה חדש בשביל הלהקה, כשהוא כותב אותו הוא חושב על האנשים בלהקה וכן אנשים מצד אחד צריכים לרצות ומצד שני הם לא פוסעים על אצבעות בדחילו ורחימו לחדר של הבמאי כדי לשמוע מה הוא מוכן לתת להם. ההתנהלות שלנו היא כל כולה שיח. מדברים. ולפעמים אנשים לא מרוצים והולכים ורובם נשארים. זה לא אומר שקבלת ההחלטות הסופית היא בידיים שלהם." 
 
מ-2005 תיאטרון נוצר מציג רק חומרים מקוריים. מה קרה הפעם?
 
״אבישי בא עם הרעיון להעלות את 'האוריסטיאה'. זה היה החלום שלו, העיניים הבורקות שלו, ולמרות האג׳נדה חשבתי שבנוצר יש את האמנים שיכולים לשאת את המחזה הזה על הגב."
 
מה ההבדל בין תיאטרון נוצר של תחילת שנות ה-90 לזה של 2016?
 
״יש כמה הבדלים. הראשון הוא אולי שאנחנו יותר משועשעים ממה שאנחנו עושים, פחות לוקחים את עצמנו ברצינות. אנחנו קיבלנו קצת פרופורציות."
 
כי התעייפתם?
 
״לא, כי התבגרנו.  כשהצגנו בפסטיבל עכו ב-1992, אבישי חזר מגרמניה מעבודה בתיאטרון אקטיביסטי, לוחמני ורצינו להיות והיינו פרועים מאוד, אומרת מילשטיין. אני חושבת שהבגרות יכולה להיא הומור, איזו הסתכלות מהצד תוך כדי תנועה.
 
"היום ב'אוריסטיאה' יש המון מקומות מצחיקים אבל ממקום עמוק מאוד. יש בו יותר רבדים. כיום יש לנו אפשרות להסתכל על ההצגה, על הקהל שרואה את ההצגה, על עצמך, על עצמך שמסתכל על הקהל שרואה את ההצגה, בחמלה רבה. הצעירות נותנת איזו אמת ורצון להתחייבות ומחוייבות פנימית, הבגרות נותנת עומק." 
 

"יש רגעים של התעלות גדולה ורגעים של יגון גדול"
 
את מדברת על ההתבוננות שלך קצת מהצד. לא התפתית לשחק?
 
״לא. אין לי געגוע לרגע אחד מאז שעזבתי את הבמה. אני סיימתי את קריירת המשחק שלי לא כי הכריחו אותי אלא כי כבר לא נהניתי לשחק."
 
אז בימוי זה הדבר שאת הכי אוהבת לעשות?
 
״אוי זו שאלה גדולה מדי. אני לא יודעת מה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. שאלת אוהבת לעשות היא שאלה מורכבת. בתיאטרון יש רגעים של התעלות גדולה ורגעים של יגון גדול ולפעמים את מנסה להימנע מזה.
 
"הרבה פעמים אנשים שהם לא אמנים, שזהו לא הגורל שלהם, חושבים שזה חיים נהדרים ושאנחנו מסתלבטים ועושים מה שאנחנו רוצים, אבל אני באופן אישי יש לי עם זה יחסים אמביוולנטיים. הרבה שנים התקשיתי לקרוא לעצמי במאית, וגם היום אני לא בטוחה שאני באמת במאית.
 
״לעומתי אבישי הוא אמן יוצר שהזהות שלו מאוד מגובשת. הוא עשה דרך מאוד ארוכה מאז שהתחלנו לעבוד ביחד, הוא מלמד וכותב הוא הלך אל התיאטרון הרפרטוארי מה שאני לא עשיתי. הוא טעם את כל העולמות וזה יפה בעיני שהוא חוזר לנוצר ונשארה בו הנועזות הילדית של מי שעובד מחוץ להכרח. הוא מרשה לעצמו.
 
"יש פה גם עניין של פרופורציות, כי מה שנקרא בארץ 'תיאטרון אוונגרדי' נחשב בעולם לתיאטרון מקובל. אנחנו מאוד שמרנים כאן ולכן אני גם חושבת שמה שאבישי עושה ב'אוריסטיאה' לא מיועד לשלושה צופים מביני עניין. אני חושבת שהוא עושה כאן הצגה שבמהותה, לעיניי הרואות, היתה יכולה לעלות ולהיות מדהימה בכל תיאטרון רפרטוארי בארץ. זו גם הצגה גדולה מאוד של עשרה שחקנים שלחלקם הגדול יש ידע וניסיון רב בחומרים קלאסיים."
 
מה שונה כשעובדים עם חומרים קלאסיים?
 
״בפרויקט כזה השחקנים צריכים ליווי צמוד של מנחה שתעבוד איתם על הגשת טקסט. במאי לא יכול לעשות את זה, אין לו את הזמן והמשאב המדויק לעבוד עם כל שחקן על הפירוק של הטקסט, על מה שהופך את המילים לפעולות שמגיעות לקהל. וזה הרי טקסט נפלא ותרגום נפלא של שבתאי. אייסכילוס הוא גאון והטקסט שלו לא מצליח להתיישן, זה לא מחזה אבסורד בגרמניה שהפך עם הזמן למחזה של היפסטרים." 


דלית מילשטיין (יח"צ)

 
"תיאטרון זו האמנות הכי מסתכנת"
 
אחרי 25 שנה את יודעת לומר מי הקהל שלכם?
 
״אני עונה לך במרץ – לא, ואני גם לא רוצה לדעת. אני רואה תיאטרון בחו״ל ואני רואה תיאטרון בארץ, פרינג׳ ורפרטוארי, אני לא מדירה את רגלי וזה נורא ברור לי מי הולך לתמונע או למרכז הפרינג׳ או להיכלי התרבות, אבל תיאטרון נוצר בהקשר הזה הוא סרבן מגירות.
 
"קשה מאוד לזהות שהאנשים שנהנו מ׳ארץ בושת׳ בבארבי ומ׳אצל עליזה בחצר׳ בבת ים, הם אותם אנשים שיהנו מ׳הר׳. אני לא יודעת. אני מתבאסת מהשאלה כי היא כבר מניחה שתיאטרון היא אמנות כל כך מצומצמת שצריך לזהות או לגלות את הקהל שלה. בעוד שאני אומרת שאנחנו עושים תיאטרון מעניין ומאתגר, כזה שמעורר אותך להסתכל על עצמך ועל אחרים. שיוצר איזה בונדינג וזה משהו שבעיני מתאים להרבה אנשים. והם יכולים לעבוד בתור רופאים בהדסה והם יכולים להיות באותה מידה מורים או הייטקיסטים מהרצליה פיתוח. תיאטרון נוצר היא להקת התיאטרון הכי לא הומוגנית מבחינת הקהל שלה. זה קסמנו וזו גם תקלה חמורה לאנשי השיווק שלנו." 
 
אז חווית האירוח שאתם יוצרים לפני ההצגות היא למען איזו הומוגניות, או התרגלות של הקהל לעצמו?
 
״חוויית אירוח קשורה למשהו יותר עמוק ופחות שיווקי. התיאטרון חייב להציע חוויה אלטרנטיבית. הוא לא יכול להציע חוויה שבה אתה בא, יושב, רואה משהו, והולך הביתה. את צריכה להציע לקהל חוויה עוטפת, לאפשר לו לחזור למקום המאוד יסודי שבו תיאטרון מציע חוויה סולידרית.
 
"אי אפשר לראות תיאטרון לבד באולם, זה מאוד קשה ולא נעים הרבה פעמים. את כן יכולה לראות סרט לבד במיטה. ובגלל שהחוויה כל כך קבוצתית יש צורך לעטוף את האנשים מהרגע שהם מגיעים, לאפשר להם להרגיש קבוצה, מדורת השבט לא במובן המסואב, אלא במובן של מקום מפגש. תמיד אני אומרת לעצמי ולשחקנים שתיאטרון נוצר זה מקום שמדברים בו על מה שחשוב לאנשים.
 
"אמנות זו המצאה מבריקה של פסיכולוגים קוגניטיבים קדמונים ותיאטרון זו אמנות שעושה את זה באופן הכי מתוחכם. הכי מסתכנת." 

 

האוריסטיאה (צילום: ניקול דה קסטרו)

למה בעצם הכי מתוחכם ומסתכן ?
 
״ההסתכנות היא בבריחה מתוך גבולות האמנות החוצה. זה קשור לאופי של התיאטרון ולאייקוניות שלו ולזה שמה שקורה על הבמה זה אנשים שמשחקים בני אדם. בני אדם עושים מטאפורה של בני אדם. הגבול הזה בין איך מתחילה אמנות ואיפה נגמרים החיים ומתחילה היצירה בתיאטרון הגבול הזה הוא המעומעם ביותר. ולכן גם הרבה פעמים זו אמנות שהכי קל לחנטרש אותה או להפוך אותה לחלטורה.
 
"לא לחינם אנשים מן הישוב חושבים בתוך תוכם שבאמת לא צריך ללמוד משחק וששחקנים זו לא עבודה. הם לא מבינים מה המיומנות שבזה. זה נראה להם כמו דבר שלכל אחד יש, ובמידה מסוימת בזה הם צודקים, כי יש אתה לכולנו אלא שלשחקנים יש אותה הרבה יותר.
אמנות היא משהו שתמיד מתקרב לקצה ואם הוא עובר אותו הוא נופל ואם הוא רחוק ממנו הוא כבר לא אמנות."
 
קראתי איפשהו שתיאטרון נוצר נולד מהתפישות הללו של תיאטרון משנה מציאות. שתיאטרון הוא אמצעי לביקורת חברתית. את עדיין מאמינה בזה?
 
״תיאטרון בעיני הוא המצאה גאונית. בני אדם שמסתכלים על בני אדם אחרים הוא דבר מרתק שהתיאטרון התלבש עליו והדבר הזה שקורה לנו שאנחנו רואים בני אדם אחרים עושים אותנו או עושים היבטים שאנחנו תופסים אותם כהיבטים שלנו זה משהו שמחולל אצלנו תהליך גם רגשי וגם אינטלקטואלי. זה דבר שהרבה אנשים יסכימו איתי עליו, גם אם הם באים מהרחוב וגם אם הם באים מהאקדמיה.
 
"הדבר הזה הופך את התיאטרון לדבר רב השפעה, בין זה לבין לנסות לשנות מציאות זה חסר פרופורציה. שינוי זה לעולם אבן על אבן. אני לא תמימה, אני לא ברכט שנראה הצגה, נגיד על משהו שהוא גרוע וכולם ישתכנעו. אני לא רואה את זה ככה. להפוך את התיאטרון לנחשול שמשנה משהו צריך הרבה טיפות מים. אצל היוונים הליכה לתיאטרון היתה חובה, הם הבינו את מה שאני אומרת. השלטון ביוון הבין את זה."
 
מה עם להשלים סיבוב ולחזור לעכו?
 
״מעניין שאת אומרת את זה, בדיוק הזמנתי את אבי גיבסון לראות את ״האוריסטיאה״. אולי בשנה הבאה. פסטיבל עכו בניהולו של גיבסון הולך להיות לדעתי פסטיבל מצוין, אני חושבת שהוא איש רב כישורים ואמיץ ומנהל מעולה. תחת שרביטו אולי יהיה לתיאטרון נוצר מה להציע לעכו."

ההצגה תעלה ב-15, 17, 20, 22, 24 בספטמבר, 27, 29, 30, 31 באוקטובר ו-3 בנובמבר 2016 בשעה 20:30, תיאטרון נוצר, בת ים. מחירי כרטיס: 50 ש"ח לחיילים, סטודנטים ותלמידים, 80 ש"ח במכירה מוקדמת, 120 ש"ח במחיר מלא. מומלץ להזמין מראש. להזמנת כרטיסים: 03-6350772