"במקל בסרגל" איננו עוד מופע בידור, זו סאטירה נשכנית, שגם אם היא לא תמיד מצחיקה היא מכוונת לראש ופוגעת חזק בבטן.
מכות בפינות
סאטירה טובה זה לא דבר מצחיק. זה משהו שלוקחים הביתה, חושבים עליו ובסופו של דבר אולי משנים בעקבותיו איזה דבר או שניים בהתנהגות או במחשבה. אנשי "במקל בסרגל" הולכים בדיוק על הקו הזה. הם "מכים" את הקהל בשוטים של מציאות, ומנסים להראות את האופי האמיתי שלנו הישראלים. אותי הם לא תמיד הצליחו להצחיק, אבל החשיבות של ההופעה הזו גדולה מאוד בעיני.
בחדשות אנחנו שומעים בלי סוף על אלימות נגד מורים, על אפלייה, על אונס ובעצם – על מה לא. כדי לא להסתגר בבית, ולפחד מכל צל חולף, הפכנו קצת למחוספסים מדי ולאדישים לכל מה שקורה סביבנו. המערכונים של "במקל בסרגל" בודקים בדיוק את הפינות האלו, שכולנו מעדיפים לעצום בהן את העיניים ולמלמל לי זה לא יקרה.
פוגעים בול
מערכון אחד מציג את היחס שלנו לערבים, על ידי שר החינוך שלכאורה נותן במה לתלמידה מצטיינת מעוספייה שאחיה נהרג בצבא, אבל בפועל לא נותן לה להוציא מילה מהפה. מערכון אחר עוסק ביחס שלנו לשואה, מערכון נוסף עוסק בתלמידים שמפריעים באמצע הצגה והורסים את האולם, ובמרכז מערכון מוצלח במיוחד מורה אחד מגיע פצוע לשר החינוך וזה מאשים אותו בפגיעה בתדמית המורה. ויש גם מערכונים על היחס שלנו לשונה ועוד.
נכון, אין כאן שום דבר שאתם לא יודעים. הם לא מצליחים לחדש שום דבר לגבי הדברים שצריכים להטריד כל אחד ואחת מאיתנו, הם פשוט לא מנסים לייפות את המציאות , ובוחרים להציג סיטואציות שעליהן אומרת הקלישאה אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. הקהל במופע די נחלק לשניים – יש מי שהתגלגלו מצחוק, ואחרים שלא צחקו, אלא לקחו את הדברים איתם הביתה. אני השתייכתי לסוג השני.
מסמר ההצגה הוא אוהד קנולר ("יוסי וג`אגר", "אפידורל"), והוא נראה די מבסוט מהביצועים שלו על הבמה. האמת היא שהוא קצת מאפיל על יתר החבורה, וחבל כי נראה לי שגם להם יש המון מה להציע.
על המוזיקה אחראית קרן פלס (שכתבה למירי מסיקה את "לשם" ואת "נובמבר"), והשירים שהיא התאימה למערכונים, מוסיפים סאב טקסט מוצלח, כואב ומחודד ביותר לקטעים שמשוחקים על הבמה, וזה כמובן מצוין.
בשורה התחתונה "במקל בסרגל" אמנם לא בדיוק קלע לטעם שלי מבחינת ההומור, אבל מבחינת התכנים הם פגעו בול במטרות שניצבות בפנינו כחברה וכבני אדם.
לפרטים נוספים
30/01/2006
:תאריך יצירה
|