יוצרת עקבית ועיקשת

"פיסת שמיים, חום ואדמה/ העולם קיים פה לשנייה/ עם זאת אני מאמינה/ אהובי, אני מאמינה/ בדקות אשר אני אתך/ אתה מאיר לי ת'נשמה". כך כותבת ושרה בטי פבלו ב"פיסת שמיים", השיר הפותח את המופע החדש שלה, עמו החלה לרוץ לחימום הגזרה לקראת השקת "בדלת הראשית", אלבומה הרביעי, בתוך כחודשיים-שלושה.

קצת לא אופייני ליצירתה המוכרת, המרירה והכואבת, האישית והייחודית של פבלו, מה שעשוי לסמן על שינוי כיוון יותר משוחרר, קליל, שמח ואופטימי באלבום המתקרב, אבל יש די והותר ממנה במופע. אני אוהב את בטי. ישראלית לגמרי. אבל אי אפשר להחמיץ את הארומה האמריקאית שלה. גם במראה, עם לוק של כוכבת קולנוע, גם באופן המרובד והטוטלי כמעט שבו היא מעבירה-מוסרת את האמת והאמנות שלה, וגם באופן שבו היא מטפלת במוזיקה ובשירים שלה שתמיד-תמיד נשענים על החיים שלה, מהם (בעיקר מחיי הזוגיות והאהבות) היא שואבת ומזינה את הנושאים והחומרים ליצירתה.

פבלו היא סינגר-סונג-רייטר מהסוג שאין לנו מספיק. דעתנית וידענית, בקיאה ומנוסה. אולי לא הכוכבת המקומית הכי גדולה אבל יוצרת עקבית ועיקשת עם נוכחות שקשה להתעלם ממנה, למרות שבאמתחתה רק שלושה אלבומי אולפן: "פרפרים" (2000), "נסה אותי" (2004) ו"בין המלים" (2009).

בעיקר היא זמרת נהדרת. דומה שיכולה לשיר בכל סוגה ובכל סגנון שקשורים לנגזרות של פופ ורוק, וגם לחדוותי, להעניק לשירים מגע תיאטרלי ומבע קברטי, שבהחלט קיימים בהם מיסודם. ככה זה שאת לא ילדה צעירה (ופבלו חצתה את הארבעים) וכך זה כשהשקעת כמה שנים מחייך בלימודי משחק (יורם לוינשטיין). 
  




בטי פבלו (צילום: אלדד ירון)



כריזמה מאפילה

פבלו מלווה על ידי ארבעה נגנים מיומנים - אבי חזות בבס, אסף דגן בתופים, ליאת פרלוב בקלידים,  בראשות איש הגיטרות והעיבודים לידור לוי. היא עצמה נגנית מרשימה בגיטרה אקוסטית, בעיקר, וגם בחשמלית, אם יש צורך. אולם על אף שהיא מקדישה לכל אחד ואחת מהם רגעי קרבה ואיכות בימתיים, הם לא מצליחים להחזיר לה בבעירה, בלהט ובניצוצות. הכריזמה שלה מאפילה עליהם. למולה הם נראים סטטיסטים חיוורים, חסרי זוהר. פשוט, גדולה עליהם בנוכחותה הזוהרת.

ההופעה של פבלו מורכבת בעיקר מנציגים משלושה אלבומים - חמישה מכל אחד משני הראשונים, ושישה מהאלבום החדש (שלשלושה ממנו – "אינטואיציה חזקה", "זר ומיוחד" ו"פיסת שמיים" - יש עקבות בהשמעות רדיו בחודשים האחרונים). את האלבום השלישי מייצג רק שיר הנושא, ואת ח"י השירים בהופעה משלימה הפתעה חביבה בדמות התמודדות יפה, אמיצה ומקורית עם "עוד לא אהבתי די" של נעמי שמר, כפולק מדוד וענייני חף מהפאתוס היהורם גאוני.
הפתיחה, בעקרון, מוקדשת לחדשים. בעקבות "פיסת שמיים", בו היא מארחת את נגן הסקסופון אורי סטרייב, שתורם גם ערך מוסף במראה ובגישה הרעננים שלו, היא חולקת בניסיון שלה עם "אינטואיציה חזקה": "אלף אנשים, אלף סיפורים/ מה הם כבר אמרו לך/ כל מיני מילים/ שלאחרים בטח יעזרו// אך לך זה לא עוזר בכלל/ יש לך סדר משלך/ אינטואיציה חזקה/ מה את עוד צריכה".

העמידה האנרגטית והקופצנית שלה מקבלת מיד כר לפעולה ב"פרפרים" הוותיק ("פרפרים בבוקר/ עפים מול חלוני/ פרפרים בבוקר/ בכל מיני צבעים/ מתאספים על הוילון שבחדרי/ ואוהבים אחד את השני/ וזה עושה לי את היום/ שבא לי רק לחלום/ עליך"), שלמרות הזירה הקטנה של תמונע נשמע כמו רוק איצטדיונים.

בין "אוספת געגועים" הפולקי, שמזמין התנדנדות מצד לצד, לבין "בדלת הראשית אל  הלב", שיר הנושא - בלדת קלידים רגשנית, על התמודדות והתגברות על פחדים וחולשות - שנוגע באר.אן.בי. משל היתה טרנר או יוסטון, היא משחילה עוד שניים מאלבום הבכורה: "ספק", ניתוח בדיעבד של מערכת יחסים בצבעי רית'ם'נבלוז, ו"עשן", ביטוי לתחושות בדידת ונטישה, כרוק מהדהד, גדול ומרשים כזה. 
 




בטי פבלו בהופעה בתמונע (צילום: אלדד ירון)



קצת להרגיע

החלק המרכזי של ההופעה, הוקדש פחות או יותר לשירי "נסה אותי". מבלדת הכוח "מניפולציה" שמנתחת דרכי פעולה בזוגיות שהיתה ("הייתי צריכה להישאר במיטה/ עד שירד לי החום ממך/ שירד החום ממך/ היית לוקח חזרה הכל/ אם הייתי חזקה/ לא הייתי מוכנה...") - אחד הביצועים העצומים שלה; דרך "מהפכה קטנה", על הצורך בשינוי כתגובה מאוחרת להתנהלות חברת התקליטים הקודמת שלה (הליקון) כלפיה; "נסה אותי" שהוא הצעה מפורשת, ממקום של עוצמה, לסיבוב שני ("או אז אטרוף אותך/ תצא ממני החיה/ ואצא מדעתי/ עד שלא תכיר אותי"); ועד "סיבות אישיות", שתמיד יש מלא מהן ולא תמיד כיף לחלוק אותן, שפנייתו קברטית.

ביניהם הציגה את "זר ומיוחד", הדרישה שלה מבן זוגה לעבוד על עצמו ("את השיר שלך/ לא ישירו במקומך/ את שבלבך לומר/ לא ייטיב לומר זאת זר/ את הכוונה, האמת והתשוקה/ לא יוכל איש מלבדך/ להרגיש זאת עבורך"), כשהיא מזכירה בקצב של הגוף את ריקי גל; חשפה את "וזה מקסים", שיר שהלחינה למלים של רחלי שביט, ארצישראלי בטעם של פעם, טנגו קברטי כזה; ושילבה את "עוד לא אהבתי די", שהקליטה במקור, בעיבוד הזה, בתרגום לאנגלית, אך מצאה את העיבוד יאה יותר לנוסח העברי, המקורי.

הסיום (שעה וחצי הופעה כמעט) כלל כמה מהשירים היותר חשובים ומעמיקים שלה לטעמי. כמו "נדנדה" (מ"פרפרים"), שעניינו התמודדות עם זכרונות ורוחות מן הילדות, "מלכת הפופ" על היכולת והצורך בלבישת מסכה גם בימים הקשים והעצובים ביותר, "יום הולדת" שחוגגים אותו דבר למרות שהכל השתנה ו"(אלוהים ש)בין המלים" של להגיד הרבה ועדיין לא להקיף הכל, כתפילה ותחינה כואבת, בלדה נהדרת להדלקת נרות, עם פרלוב בקלידים.

בכמה מן השירים היתה לי הרגשה שכדאי לפבלו להרגיע בביצועים, פחות ללחוץ. לחפש יותר את הצדדים התיאטרליים-דרמטיים בשירים, גם להגביר את האינטראקציה ולערב יותר את הקהל בדיאלוג קשוב כפי שעשתה ב"יום הולדת". אבל אני סומך על האינטואיציה החזקה שלה. יש לה מספיק זמן עד ההשקה של "בדלת הראשית" בסביבות נובמבר (כנראה לקראת יום הולדתה), כדי לשייף את המופע, לעשותו ראוי עוד יותר. כדאי לה, כדאי לכם.

בטי פבלו בהופעה בתמונע (צילום: אלדד ירון)





בטי פבלו בהופעה בתמונע (צילום: אלדד ירון)





בטי פבלו, הופעה חשמלית. תמונע תל אביב. חמישי, 8 בספטמבר 2016