"הסכמים חתומים צריך לכבד"
שנת המוזיקה תשע"ו החלה, לפחות מבחינתי, מחוץ לאולמי הקונצרטים. במשך יומיים ישבתי על ספסלי בית המשפט המחוזי בתל אביב במשפט שבו תבעה התזמורת הקאמרית הישראלית את משרד התרבות ואת העומדת בראשו על החלטתם להפסיק להעביר כספים לתזמורת מתוך הקצבה שכבר אושרה ולמעשה בוצעה ברובה. לתומי חשבתי שאראה במקום נציגים של התזמורת מול נציגי הממשלה, אלא שאולם בית המשפט הכיל סוללות עורכי דין שייצגו בין היתר את הנגנים של התזמורת, את הנגנים שפרשו מהתזמורת, ואת עיריית תל אביב יפו שמעבירה כספים לתזמורת בכפוף ובצמוד להעברות הממשלה, ואילו הממשלה יוצגה על ידי יותר מעו"ד אחד ויועצים מתחומי הכספים.
הסולנית בקונצרט המילולי העשיר הזה היתה השופטת ואת קביעתה ניתן לסכם במשפט אחד: "הסכמים חתומים יש לכבד", והורתה למדינה להעביר את יתרת ההקצבה. בהמשך המדינה ערערה לבית המשפט העליון, שסמך את ידיו על ההחלטה הראשונה. למרות שהעיכוב בהעברת הכספים אילץ את התזמורת לדחות את תחילת העונה. נכון לעכשיו החלטתה של השופטת התגלתה כנכונה. התזמורת הקאמרית הישראלית בניהולו של אריאל צוקרמן מוכיחה את עצמה כגוף חיוני בנוף המוזיקלי בישראל, הקונצרטים איכותיים וזה מה שחשוב.
האחרון שבהם התקיים השבוע ובו נוגן הדיוורטימנטו לכלי קשת של ברטוק כשאת הפרק השני הנוּגֶה, הקדיש המנצח אריאל צוקרמן לזכרו של שמעון פרס. עוד בתכנית ביצוע מרשים לקונצ'רטו לוויולה ולצ'לו של מנחם ויזנברג שניגנו יובל גוטליבוביץ' והלל צרי. הקונצרט הסתיים בביצוע חיוני לסימפוניה הפסטורלית של בטהובן, כשההערה המרכזית מבקשת שיפור ברמת נגינת הנשפנים כקבוצה. כסולנים הם נשמעו היטב, כקבוצה יש מקו לשיפורים. בסך הכול - קונצרט מוצלח ערב ראש השנה תשע"ז.
הילה בג'יו (צילום: יוסי צבקר)
טור-דה-פורס מושלם
בראש סולם ההישגים השנה ניצבים לטעמי שני סולנים, הראשונה הילה בג'יו בהופעתה הבלתי נשכחת ב"פיירו הסהרורי" - מחזור השירים של שנברג אותו ביצעה יחד עם חברי הפרויקט הקאמרי הישראלי בבימויה הכמו-קברטי של שירית לי וייס (17 במרץ בקונסרבטוריון הישראלי). בביצוע לא פחות ממושלם מוזיקלית ודרמטית, בג'יו דילגה בקלילות בין אמירות נוקבות לאמירות ולגישות נוסטלגיות לכאורה, והחשוב מכל - היא לא איבדה לשנייה את המתח ואת העוצמה. טור-דה-פורס אמיתי מן הנדירים על במותינו.
שני בפסגת ההישגים הוא הפסנתרן רומן רבינוביץ' שהחליט באוגוסט האחרון בסוף העונה להציג לקהל בישראל את הסונטות לפסנתר של היידן. פורמלית רבינוביץ' ניגן כמחצית מתוך 50 הסונטות שחיבר היידן. (המחצית השנייה תנוגן באוגוסט 2017). הקשבתי לשניים מתוך ארבעת הרסיטלים ויש בגישה האישית, הבאה לידי ביטוי גם בדברים הקצרים שרבינוביץ' מקדים לנגינת כל אחת מהיצירות, עוצמה מקרבת. גם אם לא כל הסונטות שוות באיכותן הרי שהקו האישי הסימפטי שמפגין רבינוביץ' מהלך קסם על המאזינים.
יש להזכיר שהיידן אינו מלחין של ההווה. הוא חלוץ התקופה הקלאסית ומקדים את מוצרט, בטהובן ושוברט, אבל מכלל מאות יצירותיו, הסונטות לפסנתר, (וכמוהן גם האופרות) שקעו לתהום הנשיה משום שהסונטות של שלושת עמיתיו לסגנון תפסו את מרכז הבמה. עצם ההתמודדות עם חומר שנשמע לכאורה מוכר ואולי פשוט מדי, יש בו מדיה לא מבוטלת של סיכון. רבינוביץ' הניח את כל אלה בצד, ניגש לכל יצירה בכבוד וברצינות הראויים וחשף את רבדי החן, ההומור ובה בעת את רבדי הסערה והסחף הטמונים בהם. חגיגה גדולה ושריינו כרטיסים לקיץ הבא.
רומן רבינוביץ (תמונת יחסי ציבור)
בין התזמורות יש לציין כאן את תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית שעברה תקופה מעניינת בניהולו – קצר הימים - של המנצח ונגן הצ'מבלו שלו עדאל. עדאל קבל את התזמורת לאחר ניהולו של ירון גוטפריד שמשך את הקו המוזיקלי למתחמים הפופולאריים המשלבים סגנונות שונים, כיוון שגם הביא קהל רב וחדש לתזמורת. עדאל ניסה "להחזיר" את התזמורת לתחומי הקלאסיקה המובהקים ומצא מסילות לקהל בשיטות מקרבות אחרות, עיבודים של יצירות מפורסמות כמו הקונצ'רטו לכינור של בטהובן לחליל והעיבוד של קונצ'רטו לקרן של מוצרט לטרומבון, משאלים, שיחות בלתי מכופתרות בעליל ועוד - תופעה שמשכה קהל ללא כל ספק.
בכלל ההופעות המשובחות יש לציין גם את הופעתם של חברי ההרכב הצרפתי Les Talens Lyrique (כשרונות הפיוט) בניצוחו של כריסטוף רוּסֶה, הרכב בארוקי מעולה באולמות האבירים בעכו בשבוע האחרון של ספטמבר. ההרכב קלט לשורותיו לצורך ההופעה בישראל שלושה זמרים ישראלים: ענת אדרי, דניאלה סקורקה ויאיר פולישוק. השלושה נסעו לפריז לתקופת החזרות והתוצאות מרשימות. ביקור זה לא זכה למרבה הצער לחשיפה משמעותית בתקשורת ולקהל מצומצם. כשהדברים נכתבים מזומן להרכב קונצרט נוסף אחד במרכז אלמא בזכרון יעקב, ומן הסתם שם יהיה קהל רב יותר.
תזמורת נתניה הקיבוצית (תמונת יחסי ציבור)
חגיגות ה-80 של זובין מהטה
אירוע מוזיקלי-חברתי גדול השנה היה חגיגת יום ההולדת ה-80 למנצח זובין מהטה, מנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. קונצרטים בהשתתפותם של הכנרים יצחק פרלמן ופנחס צוקרמן, הפסנתרנים חטיה בוניטיאשווילי ודניס מטסויב והצ'לנית אמנדה פורסטיית. בסופו של דבר החגיגיות שרתה על האירועים. מוזיקלית אירועים אלו היו פחות משמעותיים. כוחם של אירועי שנות ה-80 נותר בעיקר בריגוש שהם סיפקו, ובנגינתו היפה של פרלמן בקונצ'רטו של ברוך, לאחר שנים רבות שבהן לא הופיע ככנר על הבמה בארץ.
עוד בתוך אותן חגיגות היה ביצוע הסימפוניה הראשונה של מאהלר, יצירה שהתזמורת וזובין מהטה מבצעים מן הסתם גם כאשר מעירים אותם באמצע הלילה ללא כל הכנה, ובכל זאת הנוסח שהוגש כאן שכלל את פרק ה"בלומינה" היפהפה והדגשת הגוונים "היהודיים" ביצירה המוכרת היו מחממי לב.
זובין מהטה חוגג יום הולדת 80 על במת היכל התרבות. מימינו דניס מטסויב, משמאלו חטיה בוניאטשווילי (צילום: מירי שמיר)
אירוע שיירשם בתולדות התזמורת הוא הופעתו של אבי אביטל כסולן מנדולינה ראשון עם התזמורת הפילהרמונית. אביטל ניגן את "ארבע העונות" של ויוולדי, והבריק בנגינה סוחפת. התזמורת עצמה, בהרכב מצומצם כמתבקש, היתה ראויה לעיבוד שונה ליצירה המוכרת.
פריצת הדרך הושגה, גוון צליל חדש מצטרף לתזמורת וזה כשלעצמו הישג ראוי. רגע מרשים נוסף בקונצרטי הפילהרמונית היה בהופעתם של שני הצעירים, המנצח וסילי פטרנקו (שם שעוד נשמע עליו רבות בשנים הקרובות) והפסנתרן דניל טריפונוב, בתכנית רוסית שכללה ביצוע מרשים של הסימפוניה הכוראלית "פעמונים" של רחמנינוב עם מקהלות "אורייה" מאוקראינה ומקהלת "גארי ברתיני" מישראל.
הישג לפילהרמונית בחו"ל שם היא ניגנה את הסימפוניה מס' 8 של מאהלר בהופעתה הראשונה בפסטיבל דרזדן. על הקונצרט המרשים בהשתתפות שמונה זמרים וכ-600 זמרי מקהלה ניצח עומר ולבר. את הביצוע הוביל בהצלחה מרובה הכנר הראשי דויד רדזינסקי, ש"הוקפץ" למלא את מקומו של יגאל טונה שחלה במהלך הסיור. קהל של כמה אלפי מאזינים קיבל את הביצוע בחום ובהתרגשות הראויים.
אבי אביטל (צילום: דניאל צציק)
חוויית האזנה מרגשת
בחזית המוזיקה המקורית ראוי לציין את הקונצ'רטו לפסנתר with the purity of light של עמוס אלקנה בנגינתם של עמית דולברג והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוחו של סשה גצל. קונצ'רטו חדש לפסנתר אינו מתבצע כל יום והנה כאן נוצרה חוויה חדשה אך "נוחה" למאזין בעיקר בזכות איכויותיה הדיאלוגיות: הפסנתר וקבוצות כלים שונות בתזמורת, ללא נסיון להרשים באפקטים עכשוויים. התחושה הכובשת היתה של יצירה חדשה המתכתבת עם מסורות מוזיקליות אירופיות. עלי להודות שההסבר המבני שעליו מדבר אלקנה בדברי ההסבר נשאר לא ברור, לפחת בהקשבה הראשונה והיחידה לפי שעה, אבל זו לא פגמה בחוויית ההאזנה המרגשת ליצירה חדשה.
התזמורת הסימפונית ראשון לציון (תמונת יחסי ציבור)
יצירתו החדשה של יוסף ברדנשווילי, "הפסיון של ר' שמעון בר יוחאי", למלים שליקט יוסי יזרעאלי מתוך ספר הזוהר, בוצעה על ידי הזמרים רונה ישראל קולת, מירב אלדן, מרסל בקמן, נייג'ל סמית והמקהלה ע"ש גארי ברתיני וכן השחקן המצויין עמית אולמן. הקאמרטה הישראלית בניצוחו של אבנר בירון הרשימה ביצירה הכתובה היטב והשופעת רעיונות מוזיקליים. אלא שבסופו שלדבר הטקסט - שהתכוון לחשוף מעט מספר הזוהר לציבור - נשאר סתום ונוכחותו של השחקן על הבמה לעתים לא סייעה ליצירה אלא אפילו עמדה בדרכה. משום היותה פורצת דרך אין ספק שיש לחזור ולבצע את היצירה ולהנגיש אותה – בעיקר ברובד המילולי - לקהל בישראל ולא רק כאן.
יוסף ברנדשווילי (תמונת יחסי ציבור)
שלוש הפקות אופראיות קטנות בממדיהן ראויות לתשומת לב ולחידוש בעתיד. "אימהות" של דויד זבה, בבימויה של שירית לי וייס, מספרת את סיפורן של כל האימהות בספר בראשית. לא רק שרה, רבקה, רחל ולאה, אלא גם הגר, קטורה, בלהה וזלפה, וכל זאת בדיאלוג עם אלוהים על מקומה ועל תפקידה של האישה. יעל לויטה בתפקיד אלוהים, שי בלוך, דניאלה סקורקה וענת צ’רני בכל יתר הדמויות והרקדן ערן אבוקסיס כנוחות גברית יחידה ושותקת מאתגרים בטקסט של זבה את מקומה של האישה - הבחירות המפלות הראשוניות שאיתן אנחנו חיים מאז ראו אור בסיפורי המקרא: העדפת מנחתו של הבל, העדפת רחל על פני לאה; הדחתה של הגר ובנה ועוד. בימויה של וייס, שמיקם את ההתרחשות בבית חולים לחולי נפש, אינו ממעיט לרגע מעוצמת הדרמה שמספקת האופרה הקטנה הזאת. חוש ההומור של זבה, המטיח בפני שמים את האפליה הנשית, מרוכך על ידי מוזיקה המלודית שנעה בין רמיזות לשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה שעברה.
אימהות (צילום: יוסי צבקר)
"פירמוס ותיסבי" של ישראל שרון, שהוצגה במסגרת סדנת האופרה ז'מבוקי בירושלים היתה הברקה קטנה נוספת. בשימוש מתוחכם של החומרים שמספק שקספיר לבעלי המלאכה במחזהו "חלום ליל קיץ", יצר שרון חוויה אופראית קיצית מלהיבה, שכמעט ניתן לטעות בה כיצירה בארוקית (ניצוח: רון מגן, בימוי: אלכסנדר ניקוליץ'). נאמנותו של שרון לחריזה ולמבנה השורות השקספיריות מן הסתם תחבב את האופרה הקצרה גם על שוחרי שקספיר בארצו, אם תגיע לשם.
"יומנה של אנה פרנק", מונודרמה של גרגורי פריד (נוסח עברי: דויד זבה, בימוי: אלכס כגן, נגינה בפסנתר: בארט ברמן, קריינות מוקלטת: אלכס אנסקי) בביצועה המרשים של איילת כהן היא יצירה שכתובה במינון מבוקר היטב של רמיזות למוזיקה שמרנית לכאורה וחדשנית בשילוב שמצליח לספק מבט מחודש על סיפורה הידוע של אנה פרנק. כוחו של המופע באיפוק בבימוי ובהגשה הבהירה של איילת כהן. עוד מופע שחשוב שישוב ויעלה לבמות בישראל.
בפסטיבל פליציה בלומנטל הרשימה הזמרת ההולנדית נורה פישר עם אנסמבל נגנים מתוך התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח אריאל צוקרמן, בביצוע הקנטטה "איירה" של אוסבלדו גוליחוב, מלחין יהודי ארגנטינאי שנמנה עם בוגרי האקדמיה הירושלמית. "איירה" משלבת טקסטים בשפות שונות לרבות עברית, ערבית, לדינו וסרדית (שפת סרדיניה), ועוצמתה במגוון הקולות והתרבויות שהיא מייצגת.
נגני התזמורת הקאמרית הישראלית וחברים מפגינים בחזית בית המשפט המחוזי בתל אביב (צילום: מירי שמיר)
לצד מושגי הפוליפוניה (רב קוליות) פוליטונאליות (רב טונאליות) ופוליריתמיות (רב קצביות) מציע גוליחוב רב לשוניות, היוצרת אפקט מצטבר משירה מושֶרת בניבים שונים ושירה מוקראת (כאן היה זה שירו של דרוויש "מים, הֱיוּ מיתר לשירַי" שהוקרא באנגלית). המוזיקה מחברת את הטקסטים של יהודה הלוי, פיירוז ומחמוד דרוויש וחושפת מחדש את יכולתה לשמש גשר במקומות שהפוליטיקה מייצרת מהמורות ומשברים.
אריאל צוקרמן (תמונת יחסי ציבור)
האופרה הפכה לתו איכות
לפני שנכנס להפקות פרטניות של האופרה הישראלית נראה לי שתרומתה לשיח הציבורי בשנים האחרונות הוא בהחדרת המותג "אופרה" לתחומי מוזיקה שונים. מדובר למשל בגיוס זמרי סדנת האופרה הישראלית למופעי פופ, ג'אז, זמר ישראלי ומחזות זמר, מופעים בחוצות וכיוצא באלה. מעבר למתן תעסוקה נוספת ולא מעטה לזמרי האופרה הצעירים, נראה שמתרחש כאן תהליך של המשגת המותג "אופרה" כערובה לאיכות המופע.
תופעה זו, כשהיא באה בשולי הכללתם של מופעי אופרה בתכניות העבודה של רוב התזמורות בארץ, יצרה שינוי באופי המצרך שהיה רק לפני שניים וחצי עשורים נדיר ולרוב פחות מבוקש. עוד שינוי שניתן לשים אליו לב בשנים האחרונות הוא הקהל החדש שמגיע לאופרה. קל לאבחן את הקהל בהקשבה לשיחות בהפסקות או לפי ההופעות. מערכת הציפיות והסקרנות שונה מן המקובל.
פעמיים השנה עלה המסך באופרה הישראלית על יצירות צרפתיות שטרם הוצגו כאן: "רומיאו ויוליה" של גונו ו"דולי הפנינים" של ביזה. האופרה הראשונה (בימוי: ז'אן לואי גרינדה, ניצוח: פרנצ'סקו צ'ילופו) היא הפקה קלאסית שבעיקר בלטה בה ההופעה של נעמה גולדמן בתפקיד סטפאנו. לזמרים הראשיים אורליה פלוריאן (יוליה) וגסטון ריברו (רומיאו) נוכחות טובה אבל ללא הברקות מיוחדות שניתן לזכרן. ההחלטה להביא לתל אביב הפקה שמרנית שנשענת בעיקר על תלבושות (אריק שבאלייה) ועל כוריאוגרפיה (אליזבטה אצ'לה) התגלתה בדיעבד כנכונה ונתנה תחושה של שקספיר "קלאסי" .
רומיאו ויוליה (צילום: Alain Hanel)
ההפקה הצרפתית השניה, "דולי הפנינים" של ביזה (בימוי: לוטה דה ביר, ניצוח: סטיבן סלואן), עוררה לפחות בערב הראשון ספק מבוכה ספק הרמת גבה. האם זהו הסיפור הרומנטי על שני הגברים המאוהבים באישה שלהלכה אסור לה להתאהב בגברים, או שמא לפנינו תכנית ריאליטי טלוויזיונית?
אישית דווקא אהבתי את הפתרון הדרמטי שהציעו דה ביר ומוות מעצביה, ובייחוד את תפקוד המקהלה שחולקה לקבוצות קטנות המתגוררות במבנה דמוי כדור (לחילופין ירח, שמש, מסך טלוויזיה או חלון לדירות שיכון) שבהם מתגוררים, זה לצד זה, נציגים של כל שדרות העם - מן המהגרים, דרך אוהדי קבוצת ספורט ועד למשפחה יהודית מן המעמד הבינוני הגבוה השומרת על מסורת - וכמעט כולם צופים בטלוויזיות. שלושת הזמרים בתפקידים הראשיים היו הבריטון ניקולה מיכאילוביץ׳ והטנור אלכסיי דולגוב כמאהבים, והסופרן כריסטינה פאסארויו כמושא אהבתם. עוד הצטיין בהפקה זמר הבס אינסונג סים בתפקיד הכהן הגדול וכן כמנחה תכנית הריאליטי.
מוקדם יותר השנה הוצגה "הטרובדור" של ורדי (ניצוח: דניאל אורן, בימוי: מיכאל זנאנייצקי, תפאורה: לואיג'י סקוליו בשילוב עבודת וידאו של מיכל רובנר) שבה כיכבה מריאן קורנטי המעולה בתפקיד אזוצ'נה, מגדת העתידות הצוענייה. לצדה הרשימו ג'ורג' פטאן בתפקיד הרוזן די לונה וסבטלה וסילבה בתפקיד ליאונורה. וכן זמרי מקהלת האופרה והתזמורת הסימפונית הישראלית. בדיעבד דומני שתרומת עבודת הווידאו של מיכל רובנר היתה פחות משמעתית להפקה כולה.
הטרובדור, צילום: יוסי צבקר
שתי הפקות החוץ שחתמו את העונה באופרה התגלו כהצלחות: "החטיפה מן ההרמון" בעכו (ניצוח: דניאל כהן, בימוי: שירית לי וייס עם הקאמרטה הישראלית) בשילוב וידאו "מימי" ועריכה מחדש של הטקסטים והתאמתם לקהל יהודי ערבי בעכו, וזמרתם המצוינת של גן-יה בן גור אקסלרוד ומורן אבולוף בתפקידים הראשיים. מוצרט זכה ליחס מכבד גם כאשר נרשמו על חשבונו הלצות מקומיות.
החטיפה מן ההרמון בעכו (צילום: מירי שמיר)
הפתעה נוספת היתה הפקת "מדאם בטרפליי" בגני יהושע - פארק הירקון. (בימוי: גד שכטר, ניצוח: פרנצ'סקו צ'ילופו, תפאורה: ניב מנור, וידאו-ארט: יואב כהן). ההפקה שפעה המצאות לבמה פתוחה. שימוש במדשאה של הפארק כחלק מזירת ההצגה ועבודת וידיאו משובחת ומרעננת שימשו רקע להופעה מוצלחת ביותר של אירה ברטמן בתפקיד הראשי, מוצלחת פחות של דיווידה ג'וסטי בתפקיד פינקרון ונעמה גולדמן שהיתה טובה כסוזוקי המשרתת. נראה שהאופרה גילתה את הנוסח הנכון לעבודה בפארק.
פירמוס ותיסבי בסדנת ז'מבוקי בירושלים (צילום: מירי שמיר)