"רציתי להיות ליצנית"
 
היא בכלל רצתה להיות ליצנית.  "זה מה שרציתי ללמוד, וזה לא הלך כי אין מגמת ליצנות באוניברסיטה", משחזרת-מתקצרת למיס עמאר, כוכבת "סופת חול", את הדרך המדהימה שעברה עד קדמת במות קולנוע בינלאומיות. "אז אמרתי טוב, משחק זה הכי קרוב, וגם יעזור לי להיות ליצנית יותר טובה. וזה התגלגל לזה שמצאתי את עצמי עובדת בקולנוע, ושלוקחים אותי במונית מכאן לשם, אחרי שבתור ליצנית לא היה לי אפילו כסף לאוטובוס. וזה לא לפני הרבה זמן. ופתאום אני מוצאת את עצמי בפסטיבלים. סאנדנס, ברלין".   
 
יושבת מולי בחורה יפה, אינטליגנטית, מקסימה, כובשת. ובעיקר שחקנית מאוד מוכשרת – יעיד כל מי שראה אותה בתפקיד הראשי של ליילה, בפיצ'ר הראשון שלה, "סופת חול".
 
עמאר, 24, נולדה בעכו וגרה שם עם משפחתה עד גיל ארבע. משפחת אביה מעכו וזו של אמה מטירת אל כרמל במקור, ולאחר מכן התמקמה בחיפה, בעיר התחתית. היום למיס מתגוררת עם משפחתה, האם דאולה, האב פואד ואחיה הקטן בשיר בשכונת כבאביר בחיפה. יש בבית דיירת נוספת, החתולה עזיזה, וללמיס גם אחות גדולה, לינה, שחיה כבר מחוץ לבית המשפחה.


למיס עמאר, הלבשה: ליאן פישביין , צילום: שחף הבר      
 
למה בעצם בחרת בליצנות? זה לא בדיוק מקצוע שכיח.
 
"לפני כן עבדתי כמלצרית, וכל שבוע החלפתי מקום כי הייתי ממש לא טובה בזה. ופשוט אמרו לי, את נחמדה ואוהבים אותך, אבל את לא יכולה לעבוד כמלצרית. אני זוכרת שלפעמים הורדתי לשולחנות דברים בחינם. זה לא היה המקום שלי. אז חיפשתי עבודה ומצאתי בליצנות, בפארק שעשועים בגרנד קניון בחיפה. הייתי אז בגיל 17-16, תלמידה בתיכון ערבי. בהתחלה התביישתי, כי זה לא מקצוע מי יודע מה".

אבל כנראה היה לך ביטחון עצמי, לעמוד, להופיע, להצחיק.
 
"כן. אחרי חודש-חודשיים בעבודה ממש התאהבתי בזה. אהבתי להצחיק ילדים ומבוגרים, לעשות כל מיני דברים תיאטרליים במרחב שהיה לי. ואז הכרתי שם אדם ששמו אלכסיי מולנקוב, והוא התחיל ללמד אותי כל מיני דברים מקצועניים שליצנים עושים: ג'אגלינג, הליכה על קביים וסוגים שונים של קסמים. ואנשים אהבו אותנו ממש. הוא היה מקצוען ואני למדתי. ואז התחילו להזמין אותנו לימי הולדת, לאירועים פרטיים ולכל מיני פסטיבלי ברחוב.
 
"מאוד קשה לעשות ליצנות לילדים. אני זוכרת מצבים בהם הלכתי לעבוד עצבנית, בגלל כל מיני קשיים שהיו לי בחיים, ואני מול ילד וצריכה להיות אמיתית. אי אפשר לשקר לילדים. הם קולטים אותך. אז זו הייתה למידה מאוד טובה בשבילי.
 
"בתקופה ההיא הרגשתי שאני רוצה לשפר את היכולות שלי והאופציה הכי פשוטה הייתה ללמוד באוניברסיטה, כי זה היה קרוב לי לבית, וזה פחות כסף. לא יכולתי להרשות לעצמי ללמוד בבית ספר פרטי לליצנות. הלכתי לאוניברסיטה ואמרו לי: 'משחק הכי טוב בשבילך'. אפילו רצו שאלמד תיאטרון קהילתי".
 
עבודה עם ג'וליאנו מר
 
אז במקום ליצנית נעשית שחקנית.
 
"למדתי משחק בחד-חוגי באוניברסיטת חיפה. מגמה מאוד טובה, עם מרצים מצוינים. עתי ציטרון הוא המרצה האהוב עליי. הוא תמך בי לכל אורך הדרך. רק שם התחלתי לקרוא שירים שכתבתי, והוא ממש עודד אותי לכתוב את הדברים שלי וגם ללכת לעבוד בתיאטרון, למרות שבאוניברסיטה לא הרשו לנו לעבוד באותו תחום של הלימודים.
 
"אלא שלי לא היה משהו אחר לעבוד בו חוץ מליצנות, אז התחלתי לעבוד בתיאטרון בובות לילדים, בשביל להרוויח כסף ולשלם את שכר הלימוד. בשנה השנייה ללימודים הציעו לי לעבוד ב'תיאטרון החופש' בג'נין, של ג'וליאנו מר עליו השלום. 
  
"הכרתי אותו דרך אבא שלי, שהוא עורך דין ועמד לצידו בכמה מאבקים. הוא אדם באמת מדהים, שעבד שם עם התלמידים והם היו קשורים אליו. ראיתי דברים שהוא עשה ונפגשתי איתו אישית פעם-פעמיים, אבל לא יצא לנו לעבוד יחד. בין היתר עבדתי שם עם במאית מלונדון וחשבתי להמשיך, אבל אימא שלי לא אהבה את הרעיון.
 
"בסוף אמרתי שאמשיך ללמוד באוניברסיטה ואסיים את הלימודים, אבל המשכתי להגיע לג'נין פעם בשבוע, לרכב שם על סוסים וגם לבקר בתיאטרון. מאוד נקשרתי למקום הזה. השנה סיימתי את התואר. לקח לי הרבה זמן, כי עבדתי בהפקות שונות בחיפה תוך כדי, וזה לא כמו משמרת במלצרות, אלא משהו שלוקח לך הרבה זמן ומחשבה. אז לפעמים זה הסתדר עם הלימודים ולפעמים העיפו אותי מקורסים... אבל הצלחתי לסיים".


סופת חול (צילום: ורד אדיר)
 
יצא לך לשחק בסרטים לפני "סופת חול"?
 
"שיחקתי בשני סרטים קצרים של סטודנטים מסם שפיגל, ואלה היו שתי הפעמים היחידות בהן הייתי מול מצלמה. אבל לא עברתי שם תהליך של דמות מרכזית, עם בשר. לכן העבודה ב'סופת חול' הייתה עבורי חוויה מאוד טובה של למידה. יכולתי להרגיש את ההתקדמות שעשיתי מהיום הראשון של הצילומים ועד האחרון".
 
"התפקיד שוכתב בשבילי"
 
איך בעצם הגעת ל"סופת חול"?
 
"כשעבדתי בתיאטרון 'בית הגפן' הכרתי שחקן בשם מילאד, שייצג אותי לפעמים, בעיקר בהפקות ערביות, שלא תמיד מגיעות לסוכנויות השחקנים בארץ. היום אני מיוצגת על ידי הסוכנות של לביאה הון, אבל אז כשעבדתי יחד עם מילאד, הוא סיפר לי שמחפשים שחקניות לסרט והציע שאעשה אודישן. אמרתי, אוקיי, מעניין, סרט. זה היה האודישן הראשון שלי. לסרטי הסטודנטים לא עשיתי אודישנים".
 
לבמאית עילית זקצר, ש"סופת חול" הוא סרטה הארוך הראשון, לקח זמן להבין שליילה זו את והיא אפילו כתבה מחדש את התפקיד בשבילך.
 
"אספר לך איך בדיוק זה קרה. לאודישן הראשון הלכתי כמו שאני. אמנם הדמות של ליילה הייתה ביישנית ומופנמת, אבל אמרתי שאני לא יכולה להיות ביישנית, כי אני לא כזו. באתי כמו שאני ולימור שמילה (המלהקת של הסרט) מאוד אהבה אותי. הרגשתי כבר מהאודישן הראשון שאני הולכת לקבל את התפקיד. סיפרתי רק לאחותי שקיבלתי תפקיד בסרט, עוד לפני שקיבלתי תשובה...
 
"הזמינו אותי אחרי כמה חודשים לעוד אודישן, ואחרי זה לעוד אחד, ואחרי שלושת האודישנים באה אליי עילית יחד עם לימור לחיפה, וישבנו בדירה שגרתי בה. הבמאית אמרה שהיא מבינה שלימור מתעקשת וחושבת שאת מתאימה לתפקיד. הן אמרו לי: אנחנו מאוד אוהבות אותך וחושבות שאת יכולה לעשות את התפקיד, אבל הדמות שכתובה בתסריט היא לא מה שאת מביאה. הן אמרו שמה שאני עושה הוא טוב ושאולי צריך לעשות מאצ'ינג ועוד חזרות, כדי לוודא שאפשר לעשות משהו אחר.

"בחזרות הנוספות השתמשנו הרבה באימפרוביזציות וכך הטקסט השתנה. עילית גם כתבה מחדש דברים בבית, וגם דרך האימפרוביזציות התחלנו לשנות דברים המון פעמים. לפחות חמש-שש פעמים, אולי אפילו יותר, שינינו את הטקסט. שמחתי על כך, כי לא לקחתי את זה כמובן מאליו שבאתי לתפקיד, עשיתי משהו באודישן והתפקיד נהייה משהו אחר. אני חושבת שטוב שזה קרה, כי זאת ליילה, האישה הבדואית, הערבייה, הפלסטינית או כל אישה אחרת שנדפקת. וזה מה שחזק בסרט בעצם, שהנשים החזקות הן המפסידות, למרות שהן חזקות".


סופת חול (צילום: ורד אדיר)
 
תכתיבים רומנטיים כפויים
 
במרכז "סופת חול", שזכה בפרס אופיר וייצג את ישראל במוקדמות אוסקר הסרט הזר, אם ובתה בנות שבט בדואי בנגב, המנסות להתקומם נגד המסורת הפטריארכלית של העדה. ליילה (עמאר), הלומדת באוניברסיטה, חוזרת עם אביה סולימאן (היתאם עומרי) לכפרם ומגלה שאמה ג'לילה (רובא בלאל-עספור, שחקנית המשנה, זוכת פרס אופיר) תיאלץ לקבל את העובדה שבעלה בחר להינשא לאישה נוספת, תסנים (חדיג'ה אל עקל), הצעירה ממנה ב-20 שנה.
 
תוך כדי ההכנות לטקס הנישואין מתברר לג'לילה שליילה בתה התאהבה באנואר (ג'לאל מסראווה), בן שבט אחר אותו הכירה באוניברסיטה. האב סולימאן לא יאשר כמובן קשר עם בחור משבט אחר. הוא מכין לה שידוך משלו, עם אחד מבני שבטם, אותו היא כלל לא מכירה. כך נאלצות האם ובתה לקבל תכתיבים רומנטיים, בניגוד לרצונן, מאבי המשפחה, ולשתיהן קשה לבלוע את הגלולה המרה.        
 
לא הלחיץ אותך להופיע מול רובא, שחקנית מנוסה ומוערכת ("עטאש צימאון", "הבועה", "מחילות", "נדיה - שם זמני")?
 
"באודישנים היה לי קצת מפחיד איתה. היא באה עם מלא ניסיון והאישיות שלה לא מאוד רחוקה משלי. היא גם חזקה ומביאה את זה, אז ניסיתי להבין מי זו ה'אימא' הזו. כשחקנית מאוד חששתי, למרות שהיא דומה לאימא שלי במציאות. היה לי פחד מכך שלא הבנתי מי היא ועשינו אודישנים על סצנות שבהן אני פחות מכבדת אותה, וככה זה הרגיש.
 
"אבל אחרי שהתחלנו לעבוד בחזרות והכרתי אותה לעומק, הבנתי מאיפה כל העוצמה הזו. היא אישה מקסימה, עבדה הרבה בתחום, אימא לארבעה ילדים. פתאום הבנתי הכל והערכתי אותה כל כך. בזמן הצילומים היה שיתוף פעולה מאוד טוב בינינו. לי לא היה ניסיון בקולנוע והיא עזרה לי מאוד. היא כאילו הייתה בתפקיד אימא שלי גם מחוץ לצילומים. היא מאוד עזרה לי עם הטקסט ושאלתי אותה דברים שלא העזתי לשאול אף אחד. הרגשתי מאוד קרובה אליה".


סופת חול (צילום: ורד אדיר)
 
ומה באשר לחיבור שלך להיתאם עומרי?
 
"הוא שחקן מאוד טוב ואמיתי, ומהמאצ'ינג הראשון הרגשתי, ואמרתי את זה לבמאית, שאני מתחברת אליו יותר מאל כל שחקן אחר שבא לעשות את התפקיד. הרגשתי שהוא מאוד דומה לאבא שלי, יש בו את הצד של הבן אדם הרגיש הזה. והוא גם דומה לו קצת מבחינה חיצונית. יצא ששני ההורים שלי בסרט מאוד דומים להוריי במציאות, כך שהיה לי קל להתחבר לזה".
 
"תמיד התחברתי לעולם הבדואי"
 
איך למדת להתחבר למנטאליות הבדואית, שמן הסתם שונה מזו בה את נולדת וחיית?
 
"האמת, תמיד היה לי חיבור לעולם של הבדואים. למקום האותנטי הזה, שהם עדיין חיים בקרבה לטבע. בפנים תמיד הייתה בי האהבה למקום הזה. קראתי הרבה על התרבות הזו וגם הכרתי בדואים לפני הסרט. בזמן העבודה על הסרט הלכנו להכיר אותם יותר. ישבנו יום-יומיים עם נשים מהכפר, דיברנו איתן, ראינו איך הן חיות, מה הן עושות. זה פשוט מדהים כמה דברים עושות הנשים בחברה הבדואית. הכל.
 
"הן אחראיות על הבית, על הילדים, ולצערי הן יותר תלויות בגבר. הניסיון להפוך את הכפרים הבדואים לערים, הפך את הנשים לצורכות ולא ליוצרות. התפקיד שלהן בכפרים היה בין היתר להוציא את הכבשים ולעשות הרבה דברים שנשים כפריות עושות. וכשהמקום הזה נלקח מהן, הדבר גרם לתלות מאוד גבוהה בגבר. והן עדיין נאבקות, מנסות ליצור לעצמן עבודות יצירתיות.
 
"למדתי מאוד להעריך אותן בזמן העבודה על הסרט, משהו שלא נחשפתי אליו לפני כן. על המבטא עבדנו חודשיים, עם טאהר. היה לי קצת קשה בהתחלה, כי למרות שזו אותה השפה יש הרבה מילים שהן אחרות לגמרי וצריך לבטא אותן ממש מדויק. אז אני זוכרת שגם ביום יום התחלתי לדבר במבטא הזה. תרגלתי אותו גם בחיי הפרטיים".
 
ובנוגע לקונפליקט המרכזי שלך בסרט, הקשר עם אנואר, מצאת אירועים מקבילים מחייך?
 
העניין של ליילה, שנאבקת להיות עם החבר שלה, והתחושה שלה מול המשפחה – אף פעם לא עברתי משהו כזה שההורים שלי אהבו חבר שהבאתי הביתה, מכפר אחר או מעדה אחרת. אז התחתי ללמוד את הדמות באמת ולהכיר את הדברים שאין בי ולקשר אותם לדברים שאני חווה, אפילו אם זה משהו אחר לגמרי. ובאמת התקרבתי לדמות ואני זוכרת שיש לילות במלון, שבכיתי כשעשיתי חזרות על הטקסט לצילומים ביום שאחרי. הייתי בוכה בצורה היסטרית, ולא ידעתי מה הסיבה. אבל כנראה שהדמות השפיעה עליי מאוד".
 
אני מניח שהחיים הרומנטיים שלך לא דומים לשל ליילה.
 
"לגמרי לא. במשך השנים יצאתי עם כל מיני גברים. היה לי חבר רוסי נוצרי, ערבי נוצרי, יהודי, גרמני".    



למיס עמאר, הלבשה: ליאן פישביין , צילום: שחף הבר     
 
כלומר, רגשית לא היה לך קל להיכנס לתרבות של החברה הפטריארכאלית הבדואית, בה הגבר שולט וקובע לנשים הכל. את גדלת באווירה אחרת לגמרי.
 
"אימא שלי מהעיר וגם אבא שלי, שלמד בסופיה והוא בעל מנטליות אחרת. הוא קומוניסט, ואימא שלי גם ליברלית. הם באים ממקום אחר. אבל סיפורים כאלה שמעתי מסבתא שלי ומאימא של סבתא שלי. החיים עכשיו הם אחרים ממה שקורה עם הנשים בנגב, ועם נשים במקומות אחרים, שהן גם מדוכאות ולפעמים הן מסתירות את זה, אפילו שמצבן עוד יותר קשה, אפילו בחברה המערבית. המאבק של האישה עדיין לא נגמר. נכון שהתקדמנו והבעיות שלנו קצת שונות, אבל זה לא היה לי זר לגמרי, כי שמעתי הרבה סיפורים כאלה מסבתא ודברים שהיו אצלנו בשכונה, ובעכו גם החברה לא כל כך ליברלית. אז כל המקום הזה מוכר לי, אם כי כל פעם זה קשה וצורב בלב, התחושה הזו של למה זה עדיין ככה.
 
"יש לי הרגשה שהדברים מתחילים להשתנות. נשים עותר הולכות ללמוד וזה פחות תלוי בגבר. אפילו אצל הבדואים בנגב הדברים הולכים לכיוון אחר. הדבר הפטריארכאלי הזה שרחוק ממני עדיין מורגש במשפחה שלי, למרות שאימא שלי מנהלת את הכל בבית, וגם מחוץ לבית. היא הגבר. אמא שלי וסבתא שלי עברו בדור שלהן  את כל הדברים שקרו מבחינה פוליטית ומבחינה חברתית, ואתה רואה לפניך דור מובס. שאין לו כוחות. אבל מצד שני אתה רואה נשים כל כך חזקות. ואנחנו לומדים מלראות את החולשה הזאת ואנחנו דור שלא מקבל את התבוסה, וזה מה שיפה שרואים את השוני בדורות בסרט".
 
ובכל זאת, נראה כי המסורת מנצח ומה שהיה הוא שיהיה.
 
"זה כמו במשל המערה של אפלטון, שהאסירים לא רוצים לצאת מהמערה. קשה לפצח את מה שהיה במשך המון שנים, כי המשפחה היא ערך עליון.

"ואני יכולה להבין את זה למרות שהייתי שונה וברחתי מהבית, וחזרתי. אבל היום אני והמשפחה שלי כל כך קרובים, שאני לא מתארת לעצמי שסיטואציה כזו תקרה לי. אבל בהקשר של הסרט, ליילה גדלה על זה שהמשפחה היא ערך עליון. אולי במקום אחר היא הייתה בורחת, אבל כבדואית היא גדלה על הדברים האלה, למרות שאולי קשה להבין את זה".
 
 
"לא מפנטזת על שלום עולמי"
 
איך הייתה העבודה עם עילית זקצר (זוכת פרס אופיר לבימוי)?

"מאוד טובה. היינו כל הזמן בדיאלוג, מה הדמות הזו עושה, ואם יש רגע אחד שהוא לא ברור, צריך לעבוד עליו עד שיהיה טוב. היא כל הזמן התעקשה לנסות עוד פעם ועוד פעם ועשינו המון חזרות. מה שאהבתי בעבודה איתה זה שהיא הייתה כל כך מדויקת. אמרתי, אמנם למדתי משחק, אבל לפגוש במאית כל כך מדויקת זה מפתיע בהתחלה. בייחוד כשמדובר בקולנוע. אבל כשהבנתי אותה, התמסרתי. קלטתי שיש לה משהו בראש, וצריך לעשות את זה. מן הסתם השחקן מקשיב כל הזמן לבמאי ולא חשוב כמה ויכוחים יהיו, הבמאי הוא המחליט. וזה שהיא ידעה בדיוק מה היא רוצה, נתן לי ביטחון.
 
"בכל רגע שבו הרגשתי שאני לא מבינה משהו, פניתי אליה. ולפעמים לא הייתי צריכה לפנות. היא כל כך הכירה אותי כבר, שהיא ידעה מתי יש רגע שבו אני לא מבינה מה אני עושה בו. ממש עבדנו על כל מילה, ועל כל פאוזה. וזה ממש לא מובן מאליו מבחינתי. מזל שהסרט הראשון נפל עם במאית כזאת. למדתי ממנה הרבה.
 
"זו הייתה פשוט מתנה בשבילי. הסרט פתח לי עולם חדש שלא הכרתי לפני כמה שנים. והבנתי שאנשים מאוד אוהבים אותי בעולם הזה. אני חושבת שבתור התחלה עשיתי עבודה לא רעה בכלל, אבל צריכה ללמוד עוד הרבה".               
 

סופת חול (צילום: ורד אדיר)

כשהסרט זכה בפרס אופיר, לא עלית לבמה. זה היה ספונטני?    
 
"זה לא היה מתוכנן, אלא באמת ספונטני. כשידעתי שהסרט זכה והבמאית והמפיקים קמו והתקדמו לבמה, הייתי מאחוריהם. ופתאום אני מסתכלת ורואה את האישה הזאת (השרה מירי רגב – נ.מ) על הבמה, אז אין מצב שאני אוכל לעמוד לצידה או להצטלם איתה. המצפון שלי לא ייתן לי לעשות את זה. האמת היא שרציתי להיות שם, אבל הם הסתכלו עליי מהבמה והבינו, ואני יודעת שהם גאים בי. גם רובא ושאר השחקנים שהיו באולם לא עלו לבמה. אבל עדיין זכינו. היה לי מאוד חשוב שהסרט זכה. הרגשתי שעשינו מה שהיינו צריכים לעשות גם כשתאמר שר את השיר עם הטקסט של מחמוד דרוויש והרמנו ידיים בסוף יחד איתו". 
 
כמי שרואה עצמה פלסטינית, איך את מרגישה כשאת משתתפת בפרויקטים ישראליים?
 
"פעם שחקן ערבי ששיחק בהרבה מקומות כאן, בתיאטרון ובקולנוע, התראיין ל'אל ג'זירה'. שאלו אותו, איך אתה מרגיש עם זה? למה אתה עושה את זה? והוא אמר, שאין הרבה אופציות בארץ. אין קולנוע פלסטיני ותיאטרון בכלל אין. ורוצים לעבוד, רוצים לשחק. אז שאלו אותו, איך זה מרגיש להיות בתוך העולם הזה? אז הוא אמר שזה מרגיש כמו לשחות בבריכה של חרא. וגם אני, כשהלכתי עם הסרט לפסטיבלים, אני שומעת את הקול של הכיבוש מהדהד מכל כיוון. על הבמה, בקהל. אז שמחתי שבתוך בריכת החרא הזו הצלחנו לעשות משהו, אפילו אם הוא קטן. יש אנשים שרוצים רק לעבוד ולחשוב על איך להתקדם. ויש אנשים שרוצים לדבר, להביע את עצמם, להגיד את האמת. המקצוע שלנו, משחק, זה להיות קרובים לאמת. אי אפשר לעסוק במשחק ולא לרצות להיות אמיתי ולומר את האמת.
 
"אני לא מגדירה את עצמי כערבייה ישראלית, כי אני מרגישה אזרחית סוג ב' כאן ותעודת זהות היא בעיניי רק נייר. אבל גם כפלסטינים, המצב שלנו נורא מורכב. במצרים מסתכלים עליי כאילו אני ערבייה מישראל, משת"פית, לסוריה אני לא יכולה להיכנס, וגם לא ללבנון. בסוריה האנשים עובדים תחת מלחמה, בתנאים קשים, ועושים תיאטרון. הייתי מוכנה ללכת ולעבוד שם עכשיו, אבל זה בלתי אפשרי, לא יתנו לי לצאת לשם. כפלסטיני כאן אין לך הרבה אופציות. לכן חברה שלי ואני עושות לבד תיאטרון פרינג' בערבית. משהו מהמיתולוגיה היוונית, דווקא. שתינו מביימות ומשחקות, ואיתנו משחקות עוד שבע נשים. אנחנו מחפשות לזה מימון. אנחנו צריכים לעשות כאן פי שתיים ופי ארבע כדי לממש את המשאלות שלנו כשחקנים. אז עובדים בתל-אביב ובכל מקום אחר. 
  
"יש אמנם שחקנים שלא מוכנים לעבוד בהפקות ישראליות, ואני מכבדת אותם, אבל לי אין את האפשרות הכלכלית הזאת. אבל לא אשחק עם אנשים שלא מוכנים לקבל את מי שאני. עשיתי זאת וזה עשה לי רע, ואני לא רוצה להיות שוב במקום הזה. אני מוכנה לעבוד עם אנשים אנושיים, שחושבים אמנות. סירבתי לתפקיד ראשי בסדרה כי הרגשתי את הצנזורה, וזה תפקיד שהיה מוציא אותי לא טוב. אני מרגישה כל הזמן צורך להוכיח את עצמי. כמו דיוניסוס, שאבא שלו אל ואמא שלו בת תמותה, והוא כל הזמן רוצה להוכיח שהוא אל. אבל אנשים לא מקבלים אותו וזה גורם לו לעשות דברים חריגים שאינם מה שהוא באמת. באמנות כאן מנסים לכלוא אנשים ואמנים, שלא ידברו ויילכו עם השלטון. אבל זה לא יכול להישאר ככה. בסוף זה יתפוצץ". 
 
אבל את ממשיכה לעבוד ואחרי "סופת חול" הצטלמת לעוד דברים.
 
"עשיתי תפקיד קטן בסדרה 'בלתי הפיך', אליה לקחו אותי בלי אודישן, כי הכירו אותי מהסרט, וגם שיחקתי בסדרה 'בתולות'. יש בתכנון עוד סרט, עם במאי ירושלמי ערבי, שיצולם בירושלים, ועוד משהו לחו"ל אולי. אינשאללה".
 
חלומות גדולים? הוליווד?
 
"החלומות שלי קטנים. לא חושבת על הוליווד. פעם, כשהתחלתי ללמוד משחק, אמרתי לעצמי שבגיל 25 בא לי לפתח קריירה בהוליווד, לעשות דברים אוניברסליים, לשחק בכל העולם. היום יש לי רק חלומות קטנים, שהם בעיקר אישיים. אני לא מפנטזת על שלום עולמי".