״פלסטין, שנת אפס״ 

המפגש בין לוח הזמנים של הצגות התחרות בפסטיבל עכו השנה ללוח הזמנים האישי שלי כצופה יצר את המפגש הראשון ביני לבין ״פלסטין, שנת אפס״ של עינת וייצמן, שחופש הביטוי השקט והענייני שלה הוא האנטיתזה הרצויה לפיקציה הנקראת ״חופש המימון״ שאין בה ולו פירור של מחשבה על מהות האין-קשר בין ממשלה ואזרחיה. 

הבחירה של וייצמן בנושא הרס הבתים, הביטוי המוחשי והעקבי ביותר לנכבה, ראויה ומתאימה מאין כמוה לפסטיבל עכו. זהו סיפור שמכיל בתוכו גם את הקרבן וגם את הכובש, ומוגש בסדרת התיעודים של הרס בתים, בקטגוריות שונות, מאלה שמחלחלים מתוך האדמה ועד אלה שנוחתים מכלי משחית בשמיים, מבעד לסקירה מרתקת של שמאי מקרקעין הנקרא לבחון כל בית הרוס, כל שכונה שהוחרבה, כל חיסוליהם של סממני ״כאן גרו באושר״. 

החומרים אותנטיים. התוצאה - זו שמביאה בחשבון שאין צורך לזכך את העדויות ל״עלילות בימתיות״ - דרמטית, חודרת את השריון של הצופה, מסיטה אותו מהמסלול הפוליטי הידוע מראש אל המסלול האנושי הנוכח בין ההריסות ותחתיהן. זה בוקע ברעש מתוך ארגזי תעודות - בדמות שברי חפצים ואבנים הנשפכים מהם אל הבמה. כך יוצרת וייצמן אפקט של תיאטרון.

אבל לא המוזיקה של הראפר תאמר נפאר (שכנראה בטעות ויצמן והפסטיבל לא נדרשו להחליף אותו) וגם לא העדויות שהגישו ביובש מדוד גסאן אשכר, אמג׳ד באדר וחאולה איברהים הופכים את המפגש הטעון הזה, עם כיבוש ומלאכותיו, לסיפור שאותו ההרס מספר לנו. 

את המשימה הזאת נוטל על עצמו השחקן ג׳ורג׳ איברהים, המוכר לרבים כאחד מעמודי התווך של הטלוויזיה הישראלית מראשיתה - עיין ערך ״סמי וסוסו״. תחילה הוא השמאי הבא לבדוק, בהמשך הוא הסטטיסטיקאי של בתים ואנשים שהיו ונעלמו בסילוואן, בגדה, ברצועת עזה, בחפירות ארכיאולוגיות, בסלילת דרכי תנועה, במישרין או בעקיפין.

ובסוף הוא הסיפור האישי של אותו שמאי ובו משוכלל סיפורו של ג׳ורג׳ איברהים עצמו, משפחתו והגלייתה מרמלה במלחמת 48 תוך הבטחת שאחרי המלחמה הכל ישוב על מקומו בשלום ושבו רמלאים לגבולם. ובסיפור הזה, ובעוצמת השקט והזעם של הסיפור ואישיותו העוצמתית של איברהים, מצוי המפתח להבנה הנכבה והמחיר הכבד שישראל גבתה בעבור הגזמת חזונה ועצמאותה. 


פלסטין שנת אפס (צילום: יוהאן שגב)


״הסתכלות - עכו 1976״ 

ההצגה שהחזירה לפסטיבל עכו את דודי מעיין, בן העיר ובן הפסטיבל, מחזירה את הצופים בה 40 שנה לאחור אל הסרט הדוקומנטרי של ד״ר ג׳אד נאמן ״הסתכלות על עכו״ שנוצר ב-1976. הסרט משמש השראה ליצירת תיאטרון של מעיין ופיראס רובי, אף הוא בן עכו, ובהשתתפותן של שמונה מבצעות שאינן בהכרח שחקניות - כל אחת עם זהות מקומית, אקדמאית ויצירתית משלה.

הן מכונסות במרחב התרחשות אחד - במרכז התרבות ״בית דדו״ בכיכר התותח - ומגישות במשחק מתוזמר - הנראה כעיוות מגזים של חומרי המקור (הסרט) שמתחברים עם חומרי ההדהוד שלו, ההווים את היצירה התיאטרונית, הנפרשת במעגלים נפתחים ונסגרים, בפניות ישירות לקהל המקיף, שמסכים שקופים סוגרים עליהם.

מטרת היוצרים מתוארת כהעלאה באוב והחייאה של הדמויות שנאמן הביא בסרט, כשהן מעובדות אל ״מרחב אמנותי עכשווי שהוא רחבה מטאפורית של בית החולים הישן לחולי רוח של עכו.״ ואמנם התחושה המיידית של טירוף - אנושי, רפואי-מדעי, והיסטורי-מקומי, והדרמה הפנימית גוברת ככל שהנשים פושטות צורה ומחליפות תלבושות, כשמעיין חג סביבן עם מצלמת הסמארטפון שלו עד לסיום כשכולן בבגדים לבנים, כנישאות ברוח, ונעלמות כלעומת שבאו, וכמוהן גם הוא.

אינני בטוח שעמדתי על כל דקויות הביצוע אך המכלול הייחודי שלה מחבר יותר מאירועים רבים אחרים את העיר וזהותה לפסטיבל שהשתלט על הדימוי שלה. אין זו הפעם היחידה או הראשונה שבה נוצר דיאלוג בין תושבי עכו ליוצרים החיים בה, מלידה או מתוך אימוץ העיר והמרקם הערבי-יהודי שלה. 


אבל המרקם המיוחד של היצירה הזאת מעביר אותה מהדו-שיח הישיר אל מה שמעיין ופיראס מבקשים להראות כ״הדהוד״ שמתקיים כאורח עצמאי, ודווקא קטעי הסרט הם המהדהדים את מעגל הנשים, וככל שההד מתקדם הוא נשמע כגלים צוחקים.




הסתכלות (צילום: אייל לנדסמן)


״אי שם: הצגה לצופה יחיד״


בין יצירה של וייצמן ליצירתם של מעיין ופיראס הוזמנתי - כבאי הפסטיבל הרבים - למסע אישי בין ארבעה סיפורים של ארבעה פליטים, סודני מדארפור, סורי, מצרייה ופלסטיני, כל אחד מהם בחדר לבן משלו שעוצב להפליא, כולל התלבושות, על ידי נרדין סרוג׳י, עם מוזיקה שקטה כמעט בלתי נשמעת של מועין דאניאל.

את הטקסטים - ארבעה מונולגים בני שבע דקות כל אחד - כתבה סתיו פלטי נגב - משחקים ראודה סלימאן, וסים ח׳יר, מחמוד מורה וח׳מיס אלשייח׳ בבימוי רגיש ומעניין של הישאם סלימאן. ההצגה - אם ניתן לכנותה כך - היא לצופה יחיד/ה הנכנס/ת לחדרים, זה אחר זה. משום כך הרביעייה מוצגת ארבעים פעם ביום, ובכל פעם לקבוצה של ארבעה צופים העוברים בין ארבעת החדרים על פי הנחייה. 

המונולוגים מתומצתים, ומצליחים לספר גם את החוויה האישית הפרטית של הדמויות וגם את המצע הפוליטי שגזר עליהם להיעקר מארצם ותרבותם ולחפש את המקלט בארצות שלא בקטעים של הפליט מסוריה והפלסטיני המשוחקים בערבית יש תרגום סימולטני המועבר באוזניות הצמודות לכיסא שמארח את הצופה. הפליט מדארפור והמצרייה-היהודיה דוברי עברית. 

ברור מאליו כי כל סיפור מביא מצב פליטות שונה במידתו ובאירועיו. הפליטים מסוריה ומדרפור מחפשים מקלט בארצות רחוקות, שונות מתרבותם. הפליט הפלסטיני מחפש את המקלט בארצו שלו. הפליטה היהודייה ממצרים איננה מוצאת את המפלט הראוי לאישיותה במדינה שנועדה והתיימרה לעשות זאת. 

יש בטקסטים איזכורים והרמזים לסיפורים דומים של היפלטות ועקירה, מאירופה, מצפון אפריקה והמזרח התיכון, מתמונות מעפילים לפלסטינה ועולים למדינה שכוננה בה ובצירוף של הארבעה - ובהמשך יתווספו ככל המובטח עד סיפור או שניים. כך נוצרת תמונה של גבורת-נמלטים וחולשתם נוכח המציאות שלתוכה הושלכו, אם יש מי שמוכן בכלל לפתוח שעריו בפניהם.

וכך שלוש היצירות הפוליטיות האלה הן לא רק מענה של יוצרים לשתיקה ולהתעלמות, אלא גם הכרזת מלחמה יצירתית עליהן ועל מי שמבקשים להנציח אותן. כבר מזמן לא נוצרה תחושה כזאת ישירה בפסטיבל עכו, ונראה כי החיזוק לכך יתקיים בכמה מההצגות האחרות.


אישאם (צילום: אייל לנדסמן)