רותם אור ויחזקאל רז: צמד חמד אלקטרוני

יותר משהמוזיקאית והמפיקה רותם אור (המוכרת בשם הבמה Totemo) היא יוצרת אינדי אלקטרוני בעלת סאונד ברור ומוניטין בינלאומי, היא כותבת שירים נהדרת וזמרת מצוינת. ביורק כזאת, עם קול מלאכי ושירה מפוסקת במתיקות. מגישה בצלילות ובבהירות "פולק נורדי" מלודי מאוד וידידותי ביותר, צונן ונוגה (רק upper  אחד, Seasaw), שיש לו חיים, אני מניח, כמוזיקת פופ לגיטימית, גם ללא המצע האלקטרוני האסתטי, אותו היא מהנדסת בכישרון, ברגישות ובדייקנות. רז, גם הוא יוצר אלקטרוני ומפיק, מספק בפסנתר משהו קלאסי להיאחז בו ומעגל למעשה את האלקטרו-פופ שלה. צמד חמד עתיר כישרון ומרשים. הבונוס? Time to shine, ההדרן השני, הוקדש להילרי קלינטון, לאמריקה ולהצלחה של כולנו.

רותם אור ויחזקאל רז. גלריה ישראלית, רביעי, 9 בנובמבר 2016


רותם אור (צילום: יוסי צבקר)

רונה קינן: הופעה מנומקת

האוסף החדש של רונה קינן מוליד מופע במה שמשלב בין להיטים שלה ללהיטים משל אחרים ששילבה בהופעותיה עד כה. לצד "מבול" המופלא, "עיניים זרות", "אני גר כעת בספר ישן" ו"הריקוד המופלא של הלב", הופכים שיררים כמו "סוף העונה", "ג'ינג'יות", "בלעדייך", "סיטואציה" ואפילו "צמאה לך נפשי", למנומקים, רלוונטיים ומשמעותיים לחייה ואת המסע בהם לאישי, חושפני ונוגע. קינן היא זמרת בלי סודות. לבה ופיה שווים. ההופעה שלה מחויטת, הביצועים שלה בהירים והיא רוקרית, פולקית, רומנטיקנית וגם מאמינה, באותה מידה של הזדהות ושכנוע. והיא נהנית מליווי מרובע גברי משובח, גם בהרמוניות קוליות מצוינות. הבונוס? שני שירים של אביה "האהבה הראשונה" ו"פתחי לי את הדלת".

רונה קינן. אל בורות המים. אסיא. רביעי, 9 בנובמבר 2016


רונה קינן (צילום: יוסי צבקר)

גיא מזיג: יותר מרשים מהאלבום

השחור החדש, אלבום הסולו של גיא מזיג, יוצא להקת הדורבנים, מציג את כישוריו המצוינים כיוצר, כנגן גיטרה וכמפיק מוזיקלי. המופע שבעקבותיו מעיד שניצני הפאנקי והנשמה, כמייצגי המוזיקה השחורה לה סוגד מזיג, נכחו כבר בלהקת האם, אם להתרשם מנציגי העבר "יצאנו לרקוד", "כל מה שרצית", "קרן" ו"אם רק תדברי" המחודש, שמשתלבים בין שירי האלבום שבהופעה. ההפקה המוזיקלית המרהיבה, שמפעילה ביעילות הרכב ליווי מתומן (כולל שני נשפנים ושתי זמרות), לא מצליחה להסתיר את חולשותיו של מזיג כסולן. לא ברור, לא שר נכון וחסר את הקלילות של הפאנקי. ועם זאת המופע מרשים יותר מהאלבום, במיוחד בחלקו השני (אחרי האירוח הלא מנומק את יצחק קלפטר והאתנחתא הקומית עם רועי בר נתן). הבונוס? ההומור של מזיג.

גיא מזיג. השחור החדש. קאמרי 3. חמישי, 10 בנובמצבר 2106.


גיא מזיג (צילום: יוסי צבקר)

לולה מארש: אישיות מהפנטת

תשובה לפליאה איך הרכב ישראלי, עם EP של ארבעה שירים בלבד, זוכה להצלחה עצומה באירופה, אפשר לקבל בהופעה הבימתית (המקושטת בצמחיה ובפרחים מפלסטיק) של צמד היוצרים יעל שושנה כהן וגיא לנדאו, ונגניהם רמי אוסרווסר, דקל דביר ומתי גלעד (הבסיסט של ג'יין בורדו). נורא פשוט. יש להם שירים מצוינים (באנגלית), מלאי חיוניות וחדווה, ומוזיקה מפוארת, פופ-רוק מנוקד בפולק ונגוע באלקטרוניקה, איצטדיוני באופיו, סוחף ומלהיב, עם ריפים מרוממים שמספק  אוסרווסר בקלידים. אבל לולה מארש היא בעיקר הגברת כהן. אישיות בימתית ממגנטת, עם קול משכר וארומטי, מהפנטת והתנהלות פלרטטנית. פשוט כוכבת. הבונוס? ל-Roses שלהם יש כבר גרסת יו-טיוב של ילדה מסלובקיה, למרות שטרם הוקלט.

לולה מארש. אסיא. חמישי, 10 בנובמר, 2016

 
לולה מארש (צילום: יוסי צבקר)

9 יוצרות: ברוכות כישרונות

תשע זמרות-יוצרות, משתתפות סדנת הכתיבה של יהודה עדר, נשיא בית הספר רימון, מאפשרות הצצה לשירים חדשים שכתבו במהלך פגישותיהן בחצי השנה האחרונה. הן - דאנה איבגי, מאיה בלזיצמן, מיכל גבע, זוהר גינזבורג, עינב ג'קסון כהן, איה זהבי פייגלין, דורון טלמון, סיון טלמור ודניאלה ספקטור - ברוכות כישרונות, שרות ומנגנות (בכל הכלים, חוץ מהצ'לו של בלזיצמן) את עצמן ואת חברותיהן. מקצת השירים כבר מוכנים ("Falling" הקברטי של טלמור או "חדר מדרגות" האנרגטי של גינזבורג), מרביתם עדיין סקיצות. אירוע פסטיבלי שהישגו הגדול בחברותא, בשיתופי הפעולה ובהכחדת האגואים. הבעיה היא שלא כל השירים נומקו במטלה שמאחוריהם, וחבל. הבונוס? עד פסטיבל ישראל יש זמן לשיפורים.

9 יוצרות, 15 שירים חדשים. קאמרי 3. שישי, 11 בנובמבר 2016
 
אליעד: מסרים אוהבי אדם

נוכח מאות הילדים שגדשו את האולם נדמה היה שמופע הצהריים של אליעד זלג בטעות משבת בבוקר. אולם ההפקה האקוסטית היפה והמיוחדת באתניות שלה, של נועם עקרבי נגן הגיטרה האקוסטית, כיוונה גבוה מעל לראשם של הקטנים, בהציגה זווית חמה, אינטימית ומרגשת ליכולתו ולשיריו. מוקף בארבעה נגנים ועטוף בתאורה מלטפת ומחמיאה, השמיע אליעד 11 להיטים משני אלבומיו המצליחים כמעט אנפלאגד. עטרה נינוחה ונאה, ראויה והולמת להיפ-הופ הפופי המרוכך שלו. אולי הסט היָשוּב, חסר התנועה כמעט, עיקר את הגרוב, אבל מנגד העצים את המסרים אוהבי האדם, המטיפים לאחווה, לסובלנות ולקבלת האחר, מחנכים לערכי משפחה ולאמירות על הקיום. אפשר להגיד את הדברים הכי נוקבים ונוגעים בשלווה ובנועם. הבונוס? טוב לב, סבלנות וקסם של מחנך.

אליעד. מופע אקוסטי. רקנאטי. שישי, 11 בנובמבר 2016
 
מארק אליהו: וירטואוזי ומקסים

האם הקמנצ'ה הוא הכינור החדש? לא בטוח, אבל בידיו של מארק אליהו, כלי הפריטה הפרסי הוא גרסה מרחיבת לב לחיקוי הקול האנושי. כשאליהו מנגן בקמנצ'ה הוא כמו פיתום. גופו הדרוך כקפיץ מדבר באמצעות אצבעותיו במשיכת הקשת על פני המיתרים. פניו מתעוותות, שפתיו נעות ללא קול והנגינה מביעה את קשת התחושות והרגשות, המחשבות והסערות שמציפים אותו. נגינתו וירטואוזית ולוכדת את המאזין בקסמה. הוא מנגן - עם אביו המוזיקולוג פרץ אליהו בטאר, רוני עיברין בכלי הקשה ואלדד ציטרין בפסנתר וקלידים - תריסר יצירות משני אלבומיו הראשונים ועוד שתיים מ"דרכים", אלבום שבדרך.  מדי פעם הוא מצטרף בשירה ללא מלים, כביטוי להמיית לב והודיה על נפלאות הבריאה. הבונוס? מוזיקת עולם? מוזיקת נשמה? מוזיקה חווייתית!

מארק אליהו. דרכים. אסיא. שישי, 11 בנובמבר 2016


מארק אליהו (צילום: יוסי צבקר)
 
אלדד ציטרין: מופע ללא גבולות

לאלדד ציטרין לעיל היה גם מופע סולו שמבשר את אלבום הבכורה שלו - "אוויר לעוד שנים". ציטרין, שניהל מוזיקלית וניגן במופע של ריטה ולפני כשנתיים הקליט (עם אירית דקל) גרסאות לבנטיניות לסטנדרטי ג'אז, הוא מולטי-טלנט - זמר-יוצר, מלחין, נגן, מעבד ומפיק מוזיקלי. כאן הקיף את עצמו בכל כלי הנגינה שלו - פסנתר ומחשב, קלידים מכל סוג, כלי נשיפה, כלי הקשה, גם אקורדיון ומנדולינה - באמצעותם שיחזר, בהצלחה מאלפת, חוויה אולפנית, בבנותו את הצליל על הבמה. למוזיקה שלו אין הגדרות וגבולות, מתפילה ועד אלקטרוניקה, והוא מחולל קסמים ונפלאות בקולו ובכליו. שר על זוגיות ומשפחה ו"מכסה" את "עכשיו" של ג'וני שועלי. הבונוס?ליאורה יצחק הנלבבת בהופעת אורח בשלושה שירים, אחד מהם גרסה "הודית" ל"האלו" של ביונסה...

אלדד ציטרין. אוויר לעוד שנים. גלריה ישראלית. שבת, 12 בנובמבר 2016


אלדד ציטרין (צילום: יוסי צבקר)

עדי מדנס: חריף ונוקב

אי אפשר להישאר שווה נפש ליצירה של עדי מדנס. הוא זמר "לא משהו" כדבריו ("גם לא פסנתרן-על") אבל הוא כותב חריף ונוקב שמתוקף עמדותיו הטבעוניות לא מהסס לשחוט פרות קדושות בכתיבתו הרחוקה מלשון הפוליטיקה התקינה. הוא מקורי וישיר, ישר וכן עם עצמו. שם את אכזבותיו, בדידותו וכאביו, על השולחן, ואיך אפשר שלא עם שירים כ"בואו נהרוג", "אתמול כשתרמתי את גופי למדע" ו"הייתי מעדיף שיתקעו בי סכינים"? 14 מהם, משלושת אלבומיו דלי-המכירה-שלא-בצדק, הוא מבצע במופע, באירוניה מושחזת, בהגשה דברנית ועם פני פוקר. העיבודים הנהדרים של אריק ווליניץ מייפים את הלחנים הנזיריים, משווים להופעה אופי קברטי, הרבה בזכות נגינת הפסנתר של גלעד שפירא. גם ל"משוררת המפיות" ננה ("מחוברים") שרייר תרומת ספוקן-וורד תיאטרלית. הבונוס?עוזי רוזנבלט והאקורדיון מוסיפים המון.

עדי מדנס. אם היית פסנתר. גלריה בלומנטל. שבת, 12 בנובמבר 2016

 
עדי מדנס (צילום: יוסי צבקר)