המחלוקת שנוצרה סביב המינוי של יועצת התרבות החדשה לשר החינוך החדש מצביעה על צורך עמוק יותר - לכונן משרד ממשלתי עצמאי לתרבות. ובעוד מערכת הבחירות צוברת תאוצה כדאי לבחון גם את המצע התרבותי של המפלגות השונות אפרופו ההתחייבות שלהן לחוק התרבות.
מינוי חפוז מדי לזמן קצוב מדי
מינויה של הגב` נאווה דיסנצ`יק, כיועצת התרבות של שר החינוך החדש (והזמני?) מאיר שטרית, גרר את העוסקים כאן בתרבות ובאמנות לתגובות שונות, רובן ככולן על רקע הפסקת עבודתו של היועץ הקודם, צח גרניט, ששירת את השרה המתפטרת, לימור לבנת, בשלוש השנים האחרונות.
מבלי להיכנס לטענות, לעמדות ולאנשים עצמם, ויש להניח שדיסנצ`יק היא מינוי ראוי וענייני עם זכויות לא פחותות משל גרניט, עדיין יש בעיה עם הדחיפות, הפזיזות והמהירות שבהן נעשו החילופין. גם אם יועץ לשר היא מישרת אמון כמו מנכ"ל משרד למשל, מינוי יועץ (יועצת במקרה זה) לפרק זמן של פחות משלושה חודשים הוא תמוה ומטריד.
מצד אחד, נכון, אי אפשר להפקיר את תחום התרבות ללא השגחת השר הממונה ולו גם ליום אחד, לנוכח הבעיות התקציביות המטרידות עימן הוא מתעמת מזה תקופה ארוכה. מצד שני, מכיוון שמדובר במינוי לתקופה כה קצרה, מפליא שאי אפשר היה להמשיך את כהונת היועץ, ולו מנימוקים של רציפות, ניווט מגעים עכשוויים, שמירה על הקיים והווה לא ידוע (שלא לדבר על עתיד) למשך עוד מספר שבועות. לחכות לתוצאות הבחירות ואז, כשתיק התרבות יופקד בידיים קבועות (עד כמה שקבוע יכול להיות קבוע בפוליטיקה), לבצע שינויים פרסונאליים. במיוחד לנוכח העובדה שגרניט תיפקד כמנכ"ל בפועל של משרד התרבות (לצד רונית תירוש שמינכ"לה את החינוך והספורט בחצרה של לבנת).
שלושה חודשים (ומהיום, פחות מחודשיים לבחירות) הם לא פרק זמן שבאמת אפשר לעשות בו משהו. ורק כדי להבטיח שקט למערכת ראוי היה להימנע מהחיפזון שאינו משרת לא את היועצת החדשה-ישנה באופן אישי, ולא את התרבות בכלל.
למרות שגרניט הבהיר בערב כי יסיים את תפקידו בראשית 2006, ללא קשר לזהות השר שבראש המשרד, ניתן להעריך שהיה ניאות להאריך את כהונתו בכמה שבועות, בתנאי כמובן, ששאריתה ופעילותו היו זוכות לגיבוי של שטרית. אם את זה השר החדש לא יכול היה להבטיח לו, חבל בשביל כולנו.
בעיקר חבל בשביל דיסנצ`יק, שנאלצת שלא באחריותה ושלא בטובתה לפסוע לתפקיד ברגל שמאל, להיכנס אליו במחלוקת, תחת השמצות מרומזות והאשמות של ניגודי עניינים. זה לא מגיע לה. שטרית עושה לה עוול. מסבך ומעמת אותה שלא לצורך (הזיגזוג הזה, בין ישיבה בדירקטוריונים, הנהלות ומשרות ייעוץ של מוסדות תרבות, לכהונה בתפקיד מרכזי ומשפיע בתרבות הישראלית, ללא פסק זמן מינימלי של צינון הוא בעייתי). אבל לכו דברו עם פוליטיקאים שמאוהבים בכוח, במרות וביכולתם לבצע שינויים.
עצמאות למשרד התרבות
דווקא חילופים אלה, בנקודת זמן זו, ראוי שידגישו את הדחיפות והכורח של המימסד התרבותי בכלל
ומטה המאבק להצלת התרבות הישראלית בפרט, שמנהלים בשנים האחרונות קרב מאסף ובלימה נגד הקיצוצים הבלתי פוסקים בתקציבי המדינה ומלחמה למניעת קריסתו הצפויה, להוסיף למאבקם גם תכנית הפרדה שתכליתה הפיכת התרבות למיניסטריון עצמאי.
הצורך הזה הוא הכרח, למרות שנולד בחטא שיקולים והסכמים קואליציוניים. תחילה, עם הפסקת עבודתה של שולמית אלוני כשרת החינוך (על רקע התבטאויותיה בפרשת קבר יוסף בשכם), והעברת התרבות לאחריותה תחת התואר שרת התקשורת והאמנויות, ובהמשך ב"תפירת תיק" למתן וילנאי, שכדי למלא את משרד המדע בנפח, תוכן וחשיבות, נוספו לו גם התרבות והספורט.
בשני המקרים, הסיבות והמהלכים שקדמו התבררו עד מהרה כלא חשובים. חשובים היו התכנים שנוצקו לתפקיד, התקציבים ששרים אלה הצליחו לגייס ובעיקר המחויבות שלהם לתרבות ויכולתם להעלותה על סדר היום הציבורי כנושא חיוני ומרכזי בחיינו. במבט לאחור, שתי הכהונות מצטיירות כתקופת פריחה (יחסית ואף מעבר לכך) לתרבות. הייתה כתובת, היו תקציבים, נרקמו מהלכים. הישגים שחילחלו גם לתודעתה של לימור לבנת והשפיעו על התנהלותה. ויעיד הרומן המתחבק והמסתחבק שלה עם התרבות, למרות שאת העבודה עשה גרניט. מצד אחד, "רק" יועץ, מצד שני, הוא הנותן את הצידוק לשר נפרד.
על פי אומדני מינהל התרבות רק כ-20 אלף איש נהנים ישירות מתקציב התרבות, והכוונה למכלול הגופים המסובסדים על ידי המדינה - המוזיאונים, הספריות, הגופים הקונצרטנטיים, התיאטרונים, קבוצות המחול הנתמכות והאופרה. אבל בשטח מדובר במספרים גדולים הרבה יותר אם כוללים בעשייה וביצירה התרבותית גם את העוסקים באמנויות המסך, טלוויזיה וקולנוע (האחרון כפוף לחוק אחר- חוק הקולנוע), את תעשיית המוזיקה הפופולרית, את התיאטרון הפרטי/ המסחרי, את מופעי הבידור לשמו ועוד.
מספרים אלה ונפח העשייה מצדיקים מיניסטריון נפרד. שלא לדבר על הידיעה וההרגשה שהתרבות לא תהיה בן חורג, בן ערובה או סרח עודף של החינוך. לא ככה נוהגים במדינות אחרות?
מעשית, לשר חינוך אין זמן לתרבות. הוא לא שר במישרה מלאה (לכן הוא נזקק ליועצים...). תיאורטית, עדיף ככה, כי טוב שלפוליטיקאי (אם הוא לא איש מקצוע) אין זמן אז הוא עלול להתעסק בתכנים אמנותיים, לבחוש ולהתערב במינויים. טוענים שהחיבור בין המשרדים שווה לא מעט כסף. כי שר שחולש על השניים יכול לבצע פעולות העברה פנים-משרדיות של עודפי תקציב. השאלה היא אם סכום שמוערך בשנים האחרונות בכ-15 מליון ש` (מהחינוך לתרבות) שווה את מחיר האיחוד ואי הפיצול. ולא אמרנו מילה על התעקשות מובנת להשאיר את שני התיקים בבית אחד, כי תרבות הוא תחום זוהר, נוצץ וסלבריטאי יותר מאשר התחככות במורים ובמוסדות לימוד.
ללכת לבחירות תרבותיות
וזה מעביר אותנו להיערכות לקראת חקיקתה של תמיכת המדינה בתרבות עליה התחייבו נציגי מפלגות שונות רק לפני כחודשיים, בראשית מערכת הבחירות הנוכחית, בכנס החירום האחרון של מטה המאבק להצלת התרבות. חוק תרבות, לכשיעוגן, אמור להסדיר את הקצבת המדינה בסכום קבוע מדי שנה, מבלי שהקצבה זו תהיה למשיסה בעטיים של שיקולים והסכמים קואליציוניים.
חוק כזה אמור להכניס את ישראל למשפחת המדינות הנאורות בעולם שתומכות בתרבות על בסיס מוצק וקבוע, שאמור להתרחב בהדרגה גם לתמיכה שנתית של כמיליארד שקל. בהתבטאויותיו האחרונות, כבר נסוג שטרית מהרעיונות של לבנת, והוא מדבר עתה על התחייבות לבסיס תקציבי ראוי של כ-450 מליון ש` בשנה למשך חמש שנים. אמנם סכום שבטל בשישים (ויותר) מול תקציב החינוך הענקי, אבל גם זה משהו, שעשוי להרגיע את מימסד התרבות אם כי אסור שירדים אותו.
בשבועות הקרובים, תינתן לנו הזדמנות להציץ במצעי התרבות של המפלגות וללמוד על כוונותיהן האמיתיות בתחום זה. אולי יקרה הנס, והבחירות הנוכחיות, תהיינה לא רק בטחוניות וחברתיות, כמובטח, אלא גם, לשם שינוי, בחירות תרבותיות. ותרתי המשמע יתקבל באהבה גדולה.
03/02/2006
:תאריך יצירה
|