גורם למיתרים להמות כיונה
 
הלוס אנג'לס טיימס כתב על מאסטר הסיטאר מהודו, אוסטד שוג'את חוסיין חאן, שיש בפריטה שלו צלילות וניקיון שגורמים למיתר ל"המות כיונה". עכשיו הוא מגיע לישראל, לפסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, בהפקת בית הקונפדרציה ובניהולו האמנותי של אפי בניה.
 
שוג׳את חאן, נצר לשושלת מוזיקלית של שבעה דורות, יכול להתחקות אחר השושלת שלו כל הדרך עד מיאן טאנסן שהיה מוזיקאי בחצר המלוכה של אכבר - אחד הקיסרים המוגולים הגדולים ביותר בהודו. אביו הוא נגן הסיטאר האגדי אוסטד ויליאט חאן, המדורג בין המוזיקאים הגדולים של המאה. ויליאט עלה לכותרות לא רק בגלל סגנון הנגינה המיוחד שהוא פיתח, סגנון ה"גייאקי הנג" בו מחקה נגינת הסיטאר את דקויות הקול האנושי, אלא גם בגלל שהוא סירב לקבל פרסים מממשלת הודו על יצירתו בטענה שלוועדה שבחרה בו, אין את הכלים לשפוט את יצירה אמנותית. 

ואכן התפוח לא נפל רחוק מהעץ. כבר בגיל שלוש החל שוג׳את לנגן על סיטאר קטן שהותאם במיוחד למידותיו, ועד גיל שש הוא זוהה כמוזיקאי מחונן והחל לקיים מופעים לקהל הרחב.
 
שוג׳את חאן אומר בצחוק שקיבל יתרון לא הוגן על סיטאר כי בעוד שהוא התחיל ללמוד לנגן בגיל שלוש כשהוא מחקה את המוזיקאים שסבבו אותו, ילדים אחרים מתחילים ללמוד לנגן בין גיל שבע לשמונה.
 
בכלל, מוזיקה במשפחה של שוג׳את חאן היתה כמו אוויר לנשימה. "כשאתה שומע מוזיקה 24 שעות ביממה" הוא אומר, "כשסטודנטים מתרגלים סביבך ואתה הולך לקונצרטים עם ההורים שלך, שמדברים בעיקר על מוזיקה או על עסקי המוזיקה, כשאמנים גדולים באים לבלות ביחד עם משפחתך וצוחקים, ומדברים, ומבשלים ויוצרים מוזיקה ביחד, כל הדברים האלה מחלחלים לך לתוך הגוף והופכים לעור שני״.



שוג'את חוסיין חאן (צילום: דן נוימן)


למידה מתוך הסבל
 
מהם הזיכרונות המוזיקלים המוקדמים שלך?
 
״אם התאוריה המדעית נכונה ועובר מסוגל לשמוע מתוך הרחם אז הזיכרון שלי צריך לקחת אותי לשם. אבא שלי היה בטוח שיהיה לו בן, ולא רק שיהיה לו בן הוא גם יהיה ילד פלא אשר ימשיך את המורשת המוזיקלית שלו. זה גרם לו להושיב את אמי ההרה קונצרט אחר קונצרט עד הלידה כדי שאני העובר אוכל לספוג את המוזיקה שלו. הוא היה מזדעזע אם הייתי נולד כבת״, הוא צוחק. 

והזיכרונות המודעים שלך?
 
״הזיכרונות המודעים המוקדמים שלי לוקחים אותי לשימלה, עיירה יפה בצפון הודו. עברנו לשם כשהייתי בן שש, ואני זוכר את הצבעים והיופי של ההרים ואת העבודה על מוזיקה עם אבא שלי. אני לא ממש זוכר את שש השנים הראשונות לחיי, או מה למדתי מוזיקלית, למרות שהופעתי כשהייתי בן שש. אני כן זוכר את הקונצרט שבו הופעתי אבל אין לי זיכרונות ספציפיים על חזרות לקראת המופע.
 
"רוב הזיכרונות לאחר אותו קונצרט נפרשים על פני לילות ובקרים של מוזיקה בבית היפה שחיינו בו. אני זוכר את הרוך הרב של אבי בהתחלה כשהוא לימד אותי, רוך שאחר כך התחלף בסגנון קשוח וקפדני. אבל הזיכרונות המוקדמים שלי ממוזיקה הם שמחים ורכים. אבי היה שר והיינו עובדים על דבר אחד במשך חודשים, מבלי שהבנתי שבעצם שאני לומד״.
 
אתה גם מלמד, איזה מין מורה אתה?
 
״מאוד שונה. אבל את צריכה להבין שמוזיקאים של הדור ההוא האמינו בקשיחות וקפדנות ושרק על ידי דחיפה להישגיות וסבל, המוזיקה והנגינה יגיעו לדרגה של נשגבות. אני לא דוחף את הסטודנטים שלי או מאיץ בהם, אני רוצה שהם יבינו בעצמם את היכולות שלהם. לא כולם צריכים לבחור במוזיקה כדרך חיים, אפשר גם רק לנגן וליהנות מעצם הנגינה. אני רוצה שהסטודנטים שלי יחליטו בעצמם עד כמה הם רוצים לדחוף את עצמם, שהם לבד יבינו את רמת המוטיבציה שלהם״. 
 



"נשארתי עם אבא שהיה הגורו שלי"
 
הוריו של שוג׳את חאן נפרדו כשהיה בן 11. ״ זה היה קשה״, הוא אומר. ״הייתי צעיר מכדי להיות מודע למה שקורה אבל לא מספיק מבוגר כדי לדעת מה לעשות בקשר לזה. בחרתי להישאר עם אבא שלי מאחר שהוא היה הגורו שלי. לאמא שלי תמיד היו חיים משלה. את הקרבה שילד אמור להרגיש להורה הרגשתי עם אבא שלי. היו הרבה רגעים אז שהמוזיקה היתה מקום מפלט בשבילי.
 
היו תחושות או איכויות באותו קונצרט ראשון שהיית בן שש שאתה מרגיש שאיבדת?
 
״אני לא מרגיש שאיבדתי במוזיקה דבר אלא רק הרווחתי״.
 
 
אתה לא רק מנגן, אתה גם שר. למה יש לך צורך גם לשיר?
 
״למדתי מוזיקה מאבי אבל גם מאנשים אחרים שהם מאסטרים גדולים שהיו ווקאלים ולכן כאשר אני חושב על יצירה ומופיעות לה המילים הנכונות, אני אוהב לחלוק אותן עם העולם. אבל אני לא ווקאלי באופיי״.
 
אתה משתף פעולה עם מוזיקאים אחרים. איך מתגברים על האגו? ולמה בעצם לחלוק במה?
 
״כמובן שכבני אדם לא חסר לנו אגו, אבל כשמוזיקאים נפגשים ביחד חייבים לשים אותו בצד. למען האמת אני לא מרבה לשתף פעולה עם מוזיקאים אחרים. יש שאני מנגן איתם: ג׳ורג׳ ברוקס ונגן הקמנצ’ה האיראני קייהאן קלהור. בכל מקרה זה הכל עניין של דיאלוג, של הקשבה ודיבור, כדי שבסוף התוצר יהיה הכי יפה שאפשר. צריך לחשוב על זה קצת כמו על יחסים במשפחה, צריך אמון גדול שלהם בי ושלי בהם״.
 
אם לא היית מוזיקאי, מה היית?
 
״במשפחה כמו שלי מעולם לא ניתנה לי האפשרות להיות משהו אחר. כשהייתי צעיר אהבתי ספורט ולנהוג במכוניות מהירות, אבל מהר מאוד הבנתי בעצמי שמוזיקה היא הייעוד שלי וששם נמצא הסיפוק האמיתי. יותר מזה, שרק ככה אני יכול לבטא את עצמי עד הסוף בעולם״.

״זיכרונות, צבעים, צלילים, אנשים, עונות השנה״.  

כשאתה מסתכל לאחור, מה הלקח שהחיים המוזיקליים לימדו אותך?
 
״אין לי יותר מידי חרטות אבל הייתי שמח אם היתה לי מערכת יחסים יותר טובה עם אבא שלי. הוא מת לפני 12 שנה. ואולי שאהיה פחות עקשן. כשמישהו פוגע בי אני לא מצליח להושיט אליו יד בחזרה. אני לא רוצה לנגן 300 קונצרטים בשנה ואין לי עניין לשנות את פני המוזיקה כמו אבי. אבא שלי מעולם לא אהב את היחס הנינוח שלי למוזיקה, אבל בעוד שמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהנשמה שלי, היא לא כל קיומי. אני לא רוצה להיות כמו מוזיקאים אחרים שאוכלים ונושמים מוזיקה. כדי להפעיל בתוכי את המוזיקה אני צריך שיהיו לי חיים נפרדים ממנה.
 
"המשפחה שלי חשובה לי יותר מכל דבר אחר. אני חי עם אותה אישה כבר למעלה משני עשורים ומעולם לא דחפתי את ילדי לתרגולי מוזיקה מייגעים ואינסופיים. לאשתי לא היה מושג לגבי המוזיקה שלי. את הקונצרט הראשון שלי היא ראתה שישה חודשים לאחר נישואינו. ויש לי חברים ואני נהנה לטייל בעולם, לאכול אוכל טוב ולראות דברים יפים.
 
"אני מנסה לחיות את חיי בענווה ובכנות. הכנות לא תמיד היה שם תמיד. היתה תקופה שניסיתי להונות את עצמי כי הייתי חסר ביטחון, כולנו כאלה. אבל עכשיו אולי פחות. היום אני חש בנוח עם מי שאני ואיפה שאני. ענווה זה השיעור הגדול מכולם, ככל שהזמן עובר אני מבין כמה אני קטן מול החיים והמוות״.




שוג'את חוסיין חאן (צילום: דן נוימן)




המופע יתקיים ביום שלישי, 22 בנובמבר ב-21:00, בתיאטרון ירושלים לאמנויות. פסטיבל העוּד הבינלאומי ה-17 מתקיים עד ה-12 בדצמבר 2016 בבית הקונפדרציה, בית מזי"א, תיאטרון ירושלים, צוללת צהובה, בית שמואל. להזמנת כרטיסים: *6226, 02-6237000, 02-6245206.