שני סרטים מצליחים מאוד כעת, בהם משתתף השחקן הרצל טובי, מאפשרים לו לבטא את עצמו באופן נהדר בקולנוע כאן. נתחיל עם זה שעלה בשבוע שעבר, "אבינו", של הבמאי מני יעיש. 
  
  "אודי כגן ליהק אותי בשנה השלישית של לימודי הקולנוע שלו לתפקיד הראשי בסרט קצר שעשה, בשם 'אטיאס', ומני ראה את הסרט הזה ופשוט החליט שהוא רוצה אותי לתפקיד רמי בן אבו, עוד לפני שפגש אותי", משחזר טובי כיצד הגיע לסרט. "הוא התקשר וביקש שאשחק את הדמות. לא ידעתי אז מי זה מני יעיש, ועד שראיתי את 'המשגיחים' לא הבנתי שזכיתי בכך שפנה אליי. אחרי הצפייה בסרטו הראשון הרגשתי שנטבלתי. בסך הכל אני אוהב לעבוד וכשפונים אליי אמנם יש היררכיה בעבודות, אבל כשאני פנוי - גם לסטודנטים לרוב אגיד כן".
 
"היינו בחרדה שהסרט לא יצליח"
 
"אבינו" עוסק בעובדיה (מוריס כהן), מאבטח במועדון מוזיקה מזרחית, שגנגסטר המבלה בו, רוזנטל (אלון דהן), פונה אליו בהצעה שאי אפשר לסרב לה: תגבה עבורי חובות בכוח הזרוע ותקבל המון כסף. ועובדיה זקוק לכסף גדול כדי לאפשר לאשתו ההרה רחל (רותם זיסמן-כהן) לעבור טיפולי פוריות בקליניקה פרטית מתקדמת, על מנת שהשניים יצליחו להביא ילד לעולם. טובי בסרט הוא רמי בן אבו, עוזרו הקרוב ויד ימינו של המאפיונר רוזנטל. 
 
איך היה המפגש עם מני?
 
"קיבלתי ממנו דראפט די מוקדם ואז הוא הזמין אותי אליו. באתי לביתו, עשינו היכרות ואז התיישבנו להתחיל לעבוד. ואצל מני לעבוד, חוץ מזה שמדברים על הדמות וכולי, זה שהוא רוצה להכיר אותך. כי ברגע שהוא מלהק אותך, הוא מתחיל למשוך דברים אליך. הוא הוגה דמות, מוצא את הבן אדם שהוא חושב שיש לו מה צריך כדי לספק את הגוון שהוא מחפש, ואז מתחיל לבוא לכיוון הצבע שיש לי להציע, ולא רק לכיוון הצבע של עצמו. הוא עשה הכלאה בין מה שכתב ובין מה שמצא בי.
 
"בגלל שלמדתי משחק באנגליה, הייתי עושה שם טקסטים של כותבים שכבר מתו, ומאות שנים הטקסטים שלהם עומדים במבחן הזמן – משקספיר וצפונה - ולכן גדלתי על 'מי אתה שתבוא ותשנה איזו מילה'. ואז, כשעברתי לאמריקה, שם יש המון הפקות מקור, אנשים היו מרשים לעצמם לומר, 'המשפט הזה לא יושב לי טוב'.
 
"אחד הדברים שלמדתי באנגליה הוא שבמשפט שלא יושב לך טוב טמון היהלום הכי יקר. שם קבורה הפנינה. ואם לא תעשה את המאמץ הנחוץ, את המדיטציה לכיוון הדמות, את ההתכופפות אליה, אז תפסיד את הפער שיש בינך ובין הדמות. את הגילוי. את ההארה. ותמיד חשבתי שזו טעות שאנשים ישנו את השורה במקום להתכופף לעברה, כלומר בואו נשנה את המציאות כדי לקרב אותה אלינו.
 
"ואז בא מני ועשה את זה בצורה הרבה יותר יסודית. הוא מחפש את המכנה המשותף העמוק. בקרחון יש משהו כמו עשרה או 15 אחוז בחוץ ו-85 או 90 אחוז מתחת למים. וזה די האישיות שלנו כבני אדם. הרוב לא גלוי אלא נסתר. ומני, באישיות שלו, יורד מתחת למים. ואז אתה מוצא את עצמך מחובר לדמות בצורות שלא שמת לב אליהן. אחד הדברים היפים היה לחוות את הפלא הזה, לראות הקרנה ראשונה ולהתפעם. ובגלל שזה סרט גנגסטרים, אתה פוחד שהוא יהיה קלישאה. בגלל שאנחנו יודעים שיש את 'הסנדק', 'פני צלקת', 'דרכו של קרליטו' וכו'. אז הייתה חרדה משותפת של כולנו. עד שראינו שהוא הצליח". 
 


צוות הסרט "אבינו" (תמונת יחסי ציבור)





קשר הומו-ארוטי
 
איך נכנסים לדמות של עבריין? מבלים חצי שנה בארגון פשע?
 
"לא. הרוב בא מהראש של מני. יש לו את הידע שלו ואת המקורות שלו לדעת שהכל כשר ואמיתי. אבל הוא יותר מעוניין בדמות ובמניעיה מאשר בפוזה שלה. וזה מאוד נכון, והוא ידע מאוד טוב על מה ללכת ואיך ללכת. אז הייתה כמובן את כל מערכת היחסים שלי עם שלום רוזנטל, ומערכת היחסים שלי עם עצמי. כי אין שם שום אינדיקציה לכלום, מעבר לזה. הרי לא נשבעתי אמונים לשום דבר אחר פרט לשלום. לא ברור אם יש לי אישה וילדים ומיהי אימא שלי. נראה שהלב שלי רק איתו. ויש עניין שיכול להיתפש, בין השורות, כקשר הומו-אירוטי בין רמי בן אבו ושלום רוזנטל.
 
"אלה מאפיינים אינדיבידואליים כמובן, שלא קשורים לאם אתה במאפיה או לא. אבל מצד שני זה כן קשור, כי צריכים להיות מלוכדים ונאמנים ברמה כזאת, כדי ללכת אחרי זה ולהוציא את הדברים לפועל. אז אלה חלקים שהם שלי, עבודה שעשיתי בשלבים היותר מתקדמים. מני הזמין את אלון ואותי. באנו, ישבנו, עשינו חזרות על הכל, דיברנו שלב שלב. אלה היו גישורים.
 
"כמו שהוא מגשר בינך ובין הדמות, הוא בודק איך ייראה מרקם מערכת היחסים של שניהם, את הכימיה ביניהם. וכשאתה רואה את התמונה הגדולה, אתה רואה את הארכיטקט של כל הדבר הזה. הוא הוליך אותי, הייתי שם ובהרבה מובנים אני עדיין שם. בניגוד להרבה פרויקטים אחרים, שבהם אני בוחר את רוב הדברים, כשהבמאי בוחר את המיז-אנ-סצנה ועוד ניואנס כזה או אחר. אבל במקרה הזה כל העניין היה הרבה מעבר לזה".
 
ויש גם את ההתייחסות האנטגוניסטית של בן דמותך לעובדיה.
 
"כאן בן אבו מפגין מהתחלה ועד הסוף חוסר אמון מוחלט בעובדיה. זה מתבטא כבר מהחפיפה שהוא עושה לו. הוא אומר לו, 'יאללה, סע חזרה. ידעתי שאתה לא בנוי לזה'. וזה תקף עד הסוף. כשהוא מאכזב את שלום, ידעתי שזה יקרה. הוא פשוט לא ברמה להיות אחד מאיתנו. אבל שלום לא מסתכל על זה, אלא על כך שדרך עובדיה הוא יוציא את התוכנית שלו לפועל". 
 


"אבינו",  הרצל טובי (תמונת יחסי ציבור)




אמן ברמה הכי גבוהה
 
מה חשבת על האג'נדה של מני, שבאה לידי ביטוי גם ב"המשגיחים", שהוא מהלך על התפר הדק שבין הפשע והאמונה, ויש אצלו חיבור מובהק בין האמנות והאמונה.
 
"האמנות והפשע הם שני דברים שונים, אבל האמונה היא ללא ספק הדבר שסביבו מני עובד. אני חושב שלאן שמני יילך בטרילוגיה של האמנות-פשע- אמונה, זה לנפש ולנשמה. למצוא את האנושיות, את המלחמה של הבן תמותה עם הבעיות האקזיסטנציאליסטיות-גשמיות. הוא יחפש את זה אצל הדמויות שלו. אני לא יודע כמה נשמה הוא מוצא אצל החבר'ה של רוזנטל, אבל יש שם בכל זאת. הרבה נאמנות, הרבה נכונות להקריב. אני מאוד מעריך את העובדה שמני מכניס את האמונה למשוואה - כסימן שאלה ולא כתובנה מוחלטת. הוא פועל כאמן ברמה הכי גבוהה, יוצר ששם עצמו בצד והולך על זה כמו שזה, בלי לשפוט, בלי העדפות. זה מה שהוא עושה פעם אחר פעם וזה מאוד מרשים.
 
"האמונה אצלו שלמה וחזקה. במערכת היחסים שלו עם הבורא הכל פתור. הוא חזר בתשובה מלאה. אבל בסיפור הוא משאיר יותר סימני שאלה מקריאה, וזה מדהים שהוא כזה נדיב.
 
"זה קטע שבמידה רבה קיים בכולנו, שגם אם אתה אתיאיסט מוחלט, יש מצבים בחיים שיוציאו ממך את האמונה. יש מצבים בחיים שבהם תדבר לאלוהים. יש סיטואציות שבהן גם האתיאיסט הכי גדול ירים את הראש לשמים. ועם זה מני מתקשר, והצליח לעשות את זה דרך הקולנוע, שזו חתיכת אתגר לייצר דיאלוג עם החלק הזה באישיות שלנו".
 
ויש לו אישה (הבמאית קרן ידעיה) שהיא ההפך הגמור ממנו.
 
"דווקא העובדה הזו נתנה לי הרבה ביטחון להיות חופשי, להיות אני עצמי מול מני. אני חילוני לחלוטין, לא אתיאיסט, יש בי אמונה, אבל אני בטח לא דתי. והוא חי עם אישה שיותר ממנה אני לא יכול להיות בצד השני של הספטקרום". 





"אבינו", אלון דהן והרצל טובי (תמונת יחסי ציבור)



"מוריס פשוט תמך בי"
 
ואי אפשר בלי לדבר על מוריס כהן.
 
"הפעם הראשונה שפגשתי את מוריס הייתה באודישן. נכנסנו אליו יחד. משום מה המלהקת רצתה שנהייה יחד. עשינו טייק ואיתי היו הסתייגויות ומה שמוריס קיבל זה עידוד, שזה טוב ושזה נפלא. ועם כל הצניעות, אני לא כל כך רגיל להסתייגויות. אני בדרך כלל מרצה. ופשוט הייתי צריך להתמודד עם העובדה שהבן אדם הזה עשה פעם אחר פעם את מה שצריך, כאילו הוא רץ מרתון שאומרים לו, רוץ 300 מטר עד הגן, ואין לו שום בעיה לעשות את זה.
 
"ואז ראיתי אותו על הסט, ושם הוא היה בחור מאוד לא יומרני. שמח להיות שם, שמח לעשות את מה שרוצים ממנו. והוא עושה את זה בצורה שאתה שמח לתת לו, בחלק שלך, להנהיג אותך. כי הוא בסופו של דבר הפרוטגוניסט, ואנחנו התומכים בסיפור. והייתה בו אי יומרנות ופשטות ארצית כל כך ברורה, ומצד שני כישרון ויכולת לתת ולשאת את המעמסה הזו, הלא קלה, בפשטות וקלות, בנכונות, אנרגיה והתגייסות, שלי הוא היה השראה.
 
"הייתה לי גם נקודה שבה נאבקתי עם משהו, וזה היה מאבק לא נעים, ומוריס פשוט תמך בי. כשחקן לשחקן הוא פגש אותי ונתן לי את השיחה והמילה הנכונה, כדי לעזור לי להתגבר על המשוכה, והתגברתי, והיום היה מוצלח, הרבה בזכותו ויכולתו לזהות מה הייתי צריך באותו רגע, לתת לי את זה ולעזור לי לרוץ הלאה".       
 
הסרט משופע באלימות קיצונית, שאני לא בטוח שמאפיינת, בטח שלא בווליום הזה, את עולם מועדוני המוזיקה המזרחית.
 
"כשראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום, קלטתי שרואים בו את ההבדל בין כוח זכרי גברי ובין רוע. עובדיה הוא גבר-גבר, אלפא, סופר-גבר. אבל כשרוע נכנס למשוואה, הברכיים שלו לא עומדות בעומס. אני מניח שיש באלימות בסרט אלמנט מרתיע, אבל היא הכרחית לסיפור".




מוריס כהן, הרצל טובי בסרט "אבינו" (תמונת יחסי ציבור)




"היה תענוג לעבוד עם הקאסט"
 
ובמקביל אפשר לראות את טובי בתפקיד לגמרי אחר, של ניסן, ב"ישמח חתני", סרט פולקלוריסטי נהדר שבמרכזו קהילה בשכונת הבוכרים בירושלים. מהלך של רב חרדי כריזמטי מנסה להשתלט עליה ולהחיל עליה את דרכו. הצעד הזה גורם לנשות הקהילה להתקומם נגדו.
 
אני מניח שהעבודה עם הבמאי אמיל בן שמעון הייתה שונה לגמרי מאשר עם מני.
 
"הוא נתן להרגיש שברגע שזה שלך, זה שלך, ואפשר לך לרוץ איך שאתה רוצה. ואם צריך את התערבותו ברגעים כאלה ואחרים – אתה תשמע ממנו איזו הערה. אבל לרוב הוא נותן לך להתבטא, לאחר שכבר בחר בצבע שלך, ומאפשר לך לפעול באין מפריע. זה מה שאני חוויתי. אבל מאחר שזה סרט אנסמבל, היו שם סצנות שבהן היו קונסטלציות שונות. אבל בסך הכל הוא ליהק טוב, ואומרים שזה 50 אחוז, אם לא יותר, מעבודה של במאי".




הרצל טובי וצוות הסרט "ישמח חתני" (תמונת יחסי ציבור)




איך בעצם הגעת לסרט הזה?
 
"בדרך הכי קונבנציונאלית. קראו לי לאודישן. מה שהיה שונה זה שזה קרה כמעט מהרגע להרגע. הגעתי ועשיתי מה שעשיתי, וזה היה לשביעות רצונם. היה להם טיפה אישיו עם העובדה שהייתי צעיר מדי לתפקיד, אבל המאפרת הצליחה לבגר אותי וזרמנו קדימה".
 
חוויות מהצילומים?
 
"זה היה קאסט של שחקנים בגילאים שהם באים כבר עם הרבה ניסיון. היה כיף גדול לראות כל אחד מהם ואת הידע שהוא הביא. בשבילי זה היה ממש תענוג לעבוד עם כל החבר'ה האלה. יגאל נאור, שהוא דינוזאור במובן הטוב של המילה. הוא מביא איתו הרבה ניסיון לסצנה וזה פשוט להיות לידו וללמוד. ואיציק כהן, עם הלשון החדה ביותר וההומור העצום שיש לו. וחיים זנאתי המחונן, בעל הנדיבות האינסופית. הוא מביא את הלב הגדול שיש לו אל הסט. ואביב אלוש הוא פשוט כוכב.
 
"והנשים הנפלאות. בין אם זו עינת שרוף, שזה פרויקט ראשון שלה, אבל היא התמודדה איתו ממש יפה. ובכל רגע, רק אם תיתן לה, היא גורמת לכולם לשיר, כאילו שאנחנו חיות במה מנוסות. תן לה חצי צעד וכבר כולנו שרים שירה בציבור. ואוולין הגואל עם הכישרון והניסיון והמרץ העצום שיש לה. ושרון אלימלך מאוד מיוחדת, רעננה, בעלת טריות וחיוביות אמיתיים, שיוצאים ממנה. היא עשתה עבודה נפלאה בסרט. ואורנה. זכינו להיות בסרט עם משפחת בנאי, בכל מה שהיא נתנה שם.
 
"ויפית אסולין ואסף בן שמעון מביאים את האנרגיה היותר צעירה בתוך המשוואה. וסיומו של הסרט הוא אחד הקרשנדואים הכי טובים שראיתי בחיי. ואני אובייקטיבי, כי אני רואה את הדברים כמות שהם. נעשתה שם קומבינציה של תזמון נפלא, של מוזיקה מאוד נכונה, ואסף והשמחה הכל-כך אמיתית שלו שם כשהוא מתחתן עם יפית, זה משהו שלא רואים".



הרצל טובי בסרט "ישמח חתני" (תמונת יחסי ציבור)




"חוויתי ילדות מעוותת"

סיפור החיים של טובי, 43, יליד תל-אביב היום, נשוי, אב לבת ועוד ילד בדרך, מרתק, לא צפוי ולא מובן מאליו. הוא נולד באי גיברלטר, ועלה משם לארץ עם אמו בהיותו בן שלוש וחצי. אתה בטח לא זוכר משם כלום, אני אומר לו. "דווקא כן", הוא מפתיע. "בגלל המעבר שלי לכאן, והרושם שקיבלתי על המדינה, אני יכול להשלים את החסר לגבי מה הרגשתי לגבי שם. זה אי שהתנהל בהשפעה בריטית כל השנים, מן ביבר מוגן לחלוטין, שהיה מבודד מפרנקו ומכל העוני והדיכוי הקתולי שחוותה ספרד. הם היו רחוקים מזה, ומאידך גם מכל לחצי התרבות הבריטית. ובניגוד לפנאטיות הרווחת, בגיברלטר היה המון עידון, שלווה, נינוחות, הלך רוח ואורך רוח.
 
אנחנו גרנו ברחוב שנקרא אייריש טאון, שהיה מקביל למיין סטריט. כשאתה הולך מהבית של סבא וסבתא שלי לבנק, ומדובר ב-150 מטר, זה ייקח לך עשר דקות, כי בדרך תפגוש את זה ואת זה ואת זה. בגיברלטר אתה מבלה עם כל אחד בשיחה. זה לא מסתיים ב'היי', או כמו בניו-יורק שאתה נותן לו קריצה ורץ. שם אתה לוקח את הזמן, כולם מדברים, כולם מצחקקים. זה מקום מאוד עדין. בני המשפחה שלי חיו שם 400 שנה, ולפני כן הגיעו לשם מאלג'יריה. ההשערה שלי היא שהיינו אנוסים, ברחנו וכשהדברים שבו להיות תקינים – חזרנו לגיברלטר".
 
עליתם והתיישבתם בנתניה רק אתה ואמך?
 
"כן. אבי לא היה בתמונה בשום שלב אצלי, ואימא לא הייתה הבן אדם הכי יציב. וכך גדלתי באופן חופשי, בלתי מפוקח ומרוסן, וזה יכול היה ללכת לכל כיוון. הייתי בן יחיד וגם בן זקונים. אמי הייתה בת 40 כשנולדתי".
 
ועם כל זה, היו לך ילדות ונעורים נורמטיביים?
 
"לגמרי לא נורמטיביים, אבל אני לא יודע עד כמה אני רוצה לפתוח את זה. חוויתי ילדות ונעורים מעוותים. הייתי במבואות ים, פנימייה של חיל הים במכמורת, בגיל תיכון הלכתי לפנימיית הדסים, נפלטתי משם, הלכתי לאורט אקסטרני ונפלטתי גם משם. לא סיימתי בגרות, לא ניגשתי לבחינות. ואז הגעתי לצבא, שם הייתי מחסנאי, פקיד טכני בחיל תקשורת. רציתי כאילו להיות בשייטת, אבל לא באמת. אני לא שייט".
 
והיית על הדרך גם כדורסלן.
 
"שלושה דברים הוציאו אותי מהילדות והנעורים הלא קלים. כדורסל וספורט, חבר'ה שהגיעו בעקבות הספורט, ומגיל 15 ומעלה פינק פלויד. הליריקות של רוג'ר ווטרס, ספציפית ב'החומה' אפילו. זה דיבר אליי במקום ששום דבר אחר לא יכול היה לגעת בי. היו בי חללים רקובים בתוך הנפש, ששום דבר אחר, חוץ מהמוזיקה, לא יכול היה לתקשר איתם. הייתי המום מכך שיש בכלל משהו בעולם שהייתי יכול להזדהות איתו".
 
ומייד לאחר הצבא טסת לאנגליה ופצחת בלימודי משחק. מאין זה בא?
 
"אכן שבוע לאחר השחרור כבר הייתי שם. איך הגעתי למשחק? את נתניה שרדתי בעיקר דרך העובדה שהייתי ליצן. ידעתי איך לעשות חיקויים. היה בי את הגן הקומי. ובחור שהכרתי בצבא, יורם אהרוני, אמר לי כל הזמן: 'אתה צריך לשחק, אתה כישרוני בזה'. אז עשיתי בארץ אודישן לבית הספר למשחק בלונדון Arts Educational Schools והתקבלתי. נסעתי לשם ובספטמבר 1995 התחלתי ללמוד. כך בעצם החל הסיפור שלי עם המשחק".




הרצל טובי בהפקה מאנגליה (תמונת יחסי ציבור)




מתגעגע ללוס אנג'לס 

לאחר שלוש שנות לימודיו החל טובי לעבוד בתיאטרון פרינג' בלונדון, בין היתר בהצגות "צפיית מוות", מאת ז'אן ז'נה, "אמן יורד במדרגות", מאת טום סטופארד ו"יחסים מסוכנים". כעבור שש וחצי שנים החליט לנסות כוחו בתחום גם בארצות הברית. לאחר שהות קצרה בניו-יורק עבר ללוס-אנג'לס.
 
"באל.איי נעזרתי בבחור חולוני במקור בשם יונתן אביגדורי", הוא משחזר. הוא עשה הצגה בשם 'הקשר הפלסטיני', ושיתף אותי בה. הפרוטגוניסט שלה היה בחור איראני מוסלמי שברח מאיראן ברגל, דרך סוריה, טורקיה, משם לגרמניה ואחר כך לאמריקה. זהו נביד נגהבאן (שלימים שיחק בסרט 'באבא ג'ון' את אבי הגיבור – נ.מ). בשנייה התחברנו והוא עזר לי מאוד בתעשייה שם והכניס אותי לסוכנות ולהפקות מסוימות. והתחלתי לרוץ עם זה.     
 
"בזכות אביגדורי, שהתפלח לסטודיו והשאיר שם את הרזומה שלו ושלי, קיבלתי טלפון. באותה תקופה הייתי לא חוקי שם עדיין. עשיתי אודישן לסדרה 'המגן' בלי שום ציפיות ואז קראו לי לאודישן נוסף ואז התקשרו אליי ואמרו לי 'קיבלת את העבודה'. עורך הדין שלי אמר לי להיזהר ולא לחתום על כלום, כי אני עלול לאבד את הסיכוי לאזרחות כי אבי היה אמריקאי. אבל כשהגעתי לסט הייתי צריך לחתום שאני אמריקאי ועשיתי זאת, ולמזלי זה עבר בשלום, וקיבלתי תפקיד חוזר בסדרה".
 
לאחר ששיחק גם בסדרות "24", "היחידה", "השוד", "הסף" ועוד, החל טובי להשתתף גם בסרטים: Dead Air, לצד נביד נגהבאן, ו"אל תתעסקו עם הזוהן". בהמשך, ב-2012, לאחר שכבר שב לארץ ושהה כאן מספר שנים, קיבל תפקיד בפרק הפתיחה של העונה השנייה של "הומלנד", שצולם בארץ.
 
ב-2006 הוא חזר לארץ בדחיפות כדי לסעוד את אמו שחוותה אירוע מוחי והועברה לדיור מוגן. שנתיים לאחר מכן הוא השתקע כאן מחדש. בתעשייה בארץ הוא ניסה כוחו תחילה בתחושה ש"דברים שלא יהיו ברמה שאני רגיל אליה, אני אתרום ואעלה את הרמה. אבל זה כמובן היה סוג של רגש נחיתות. אבל האמת היא שהיו לי בהתחלה הרבה רגעים מזעזעים. הרגשתי את החפיפניקיות, בין היתר ב'טקסי דרייבר'.
 
"הגעתי עם מנשה נוי לסט בבית החולים וולפסון. היה עלינו להגיע לשם בכוחות עצמנו ולשאול איפה זה. בארצות הברית לכוכב בסדר גודל של מנשה נוי שולחים מייד מונית. וכשאמרו לנו להחליף בגדים בשירותים, גיחכתי: 'הגעתי לישראל'. אבל עם זאת ראיתי שיש כאן חיוניות, אנרגיות ותשוקה לעשות את הדברים למרות התנאים הירודים, וזה מאוד הרשים אותי. הרגשתי שקיימת בנו הסטארט-אפיות הזו, היוזמה והנחישות לעשות את זה נגד כל הסיכויים. בסופו של יום אני גאה שחזרתי לכאן. אבל מדי פעם יש ימים שבהם אני מתגעגע לתנאים בלוס-אנג'לס, לטריילר ולשכר שהוא פי שמונה".
 
בין היתר הוא שיחק בסדרות "עספור 2", "חצויה 3", "פלפלים צהובים", "חברות" ו"שנות ה-80". בתיאטרון השתתף ב"שייקספיר בירושלים", פרויקט בו גילם דמויות שייקספיריות בשפה האנגלית. בקולנוע התבטא ב"לצוד פילים", "מנפאוור", וכמובן ב"אבינו" ו"ישמח חתני".




"אבינו", הרצל טובי (תמונת יחסי ציבור)


אפרופו תפקידו של מוריס כהן ב"אבינו", אני מניח שגם אתה ממתין לתפקיד שישים אותך על המפה בגדול.
 
"אשמח להזדמנות כזו. הייתי בעמדה של התפקיד הראשי, ולשמחתי צלחתי אותה בעבר. זה היה בתיאטרון, בו מספר פעמים זכיתי בתפקיד ראשי, שזה שונה לגמרי מתפקיד תומך והתמודדתי עם זה בסדר. מוריס עבד עם האדם הנכון על התפקיד הנכון, ואם יהיה לי את המזל שדבר כזה יגיע אליי, אז כן, אני רוצה את זה. אבל יותר מתפקיד ראשי, אני רוצה תפקידים טובים".