הכל החל ב-2008. לוקה ריץ, בן 18, בוגר תיכון בקרואטיה, מת כתוצאה מפגיעות קשות שספג מחבורת צעירים, שתקפה אותו ללא סיבה. האירוע הטרגי סוקר בהרחבה בתקשורת בקרואטיה והוביל להקמת גוף לאומי המעודד קידום סובלנות ומניעת אלימות בבתי הספר.
 
המקרה גרם לבמאי אוגניין סביליצ'יץ' לכתוב את התסריט ל"אלה הם החוקים", סרט אותו גם ביים המוקרן כעת בפסטיבל הבינלאומי החמישי של "סרטים בערבה", המתקיים באזור התיירות הציורי שליד היישוב צוקים.
 
"אפשר להבין למה טראמפ נבחר"
 
"תחילת הסרט שלי כמעט זהה למה שאירע במקרה האמיתי", אומר לי סביליצ'יץ'. "אבל מה ששונה בסרטי הוא שהוריו של הצעיר הנפגע למעשה אינם מטילים ספק ב'שיטה' - דהיינו בהתנהלות הרשויות המוסמכות - ומאמינים שהיא תפעל ותתפקד ללא טעויות. מה שקורה בסרטי הוא שההורים פועלים באופן אוטומטי על פי החוקים ולא רוצים לחשוב יותר מדי על האופן בו השיטה עובדת, או יותר נכון לא עובדת".
 
"אלה הם החוקים" מתאר בראשיתו חיים נורמטיביים של משפחה מהמעמד הבינוני בזגרב. איבו (אמיר הדזיפיזבגוביץ') ומאז'ה (ינסה זליקה) קרובים לגיל הפרישה לגמלאות. מצבם הכלכלי לא משופר במיוחד, אבל הם שורדים. טומיקה (הרווג'ה ולדיסבלז'ביץ'), בנם, בוגר תיכון, לא נקלט עדיין בשוק העבודה. באחד הבקרים הבן חוזר הביתה לאחר בילוי לילי, והוריו מבחינים בסימני חבלות קשות בפניו. הוא מנסה להמעיט בערך העניין, אך האם משכנעת אותו לגשת עם אביו לבדיקה בבית החולים. הרופא שבודק את הצעיר משחרר אותו במהרה לביתו. אלא שזמן לא רב לאחר מכן מוצאים אותו הוריו מוטל חסר הכרה ליד האמבטיה, שם קרס כשניסה להתרחץ.
 
בבית החולים עורכים לו צילום גולגולת ובה נקבע כי הוא סובל מדימום מוחי קשה ועליו לעבור ניתוח מורכב, מסכן חיים. בעבור איבו ומאז'ה המודאגים העניינים הולכים ומידרדרים, אבל הם מאמינים בצוות בית החולים ונשלחים לביתם. אלא שכאשר הם חוזרים לשם מתברר להם שבנם הלך לעולמו.
 
ההורים ההמומים מקבלים את התוצאה הקשה באיפוק, אבל בהמשך מגיע לידיהם סרטון וידיאו בו מצולמת תקיפת בנם. הם פונים איתו למשטרה, אך קולטים מהחוקר מולו הם יושבים כי נסיבות מות הבן לא ייחקרו ברצינות.
 
אתה מתמקד בהורים והשאלה היא האם הסרט הינו כתב אשמה כנגד השיטה בה פועלות הרשויות במדינתך? ואולי זו מטאפורה או אלגוריה לביקורת על משהו הרבה יותר גדול?
 
"האירוע האמיתי גרם לי לחשוב על ההורים של הצעיר ועל האופן בו הם התמודדו עם הטרגדיה. דמיינתי אנשים רגילים שתמיד צייתו לחוק והתנהלו על פי הכללים המקובלים. אבל כשהם נאלצים להתעמת עם טרגדיה אישית שהם חווים, אף אחד לא רוצה לעזור להם, והם לא מסוגלים לעשות שום דבר בנידון. איש לא מקשיב להם, לאף אחד לא אכפת, הם פשוט לא חשובים מספיק. האנשים האלה מייצגים את הרוב, זה הסובל בשקט וממשיך לשאת על כתפיו את אי הצדק שהוא מנת חלקו. הסרט שלי מוקדש לאנשים האלה. 
 
"אחרי הקרנת הסרט בפסטיבל 'סרטים בערבה', מישהו מהקהל אמר לי שלנוכח מה שעוברים ההורים, אפשר להבין איך נבחר לשלוט באמריקה אדם כמו דונלד טראמפ. לתחושתי, אם השיטה לא פועלת, כלומר אם מישהו עשה משהו לא תקין והוא לא נענש על כך - אנשים ייקחו את החוק לידיים, ולזה קוראים אנרכיה. זה הפוך מדמוקרטיה, ואפילו מדיקטטורה. 
 



אלה הם החוקים (תמונת יחסי ציבור)


"מי שלא מקורב לשלטון לא יזכה במשפט צדק"
 
"באופן בסיסי, מה שאני רואה באירופה, ואולי גם בשאר חלקי העולם, זה שמי שלא מקורב למשחקי הכוח בצמרת לא יכול לזכות במשפט צדק. ומתחת לפני השטח האנשים מבטאים את הצורך שלהם בשינוי כלשהו, וזה עלול להוביל לעלייתם לשלטון של אנשים כמו טראמפ, או ויקטור אורבן בהונגריה. בסרטי אני מותח ביקורת על הלך הרוח במדינתי. אני מנסה לומר שהחברה מתקיימת בגלל העם ולא להפך. כלומר, החברה אמורה למנוע כל סוג של כאוס או אנרכיה, אבל מה שאנחנו רואים בימים אלה באירופה הוא בוודאי לא זה".
 
מה שאתה אומר הוא שהעוול תמיד מנצח. אם אנשים פועלים על פי החוקים, לרוב הם לא יזכו במשפט צדק, ואם ימרדו וייקחו את החוק לידיים, תיווצר אנרכיה. אז מהי הדרך הנכונה?
 
"אני חושב שאם רוצים חברה מתפקדת, יש קו דק המפריד בין דיקטטורה ואנרכיה, וצריך לדבוק בו. זה מאוד ברור. אם ניקח זאת צעד אחד קדימה, אני, כמי שמגיע ממדינה מזרח אירופית, יכול לומר לך שבלא מעט מדינות אירופיות, כמו גם בהרבה מדינות מזרח-תיכוניות כידוע לי, קיימות דיקטטורות, וזאת רק משום שהם יודעים שללא הדיקטטורה תשרור במקומות אלה אנרכיה. אין הרבה מדי מדינות בהן התפתחה דמוקרטיה הפועלת למען העם, בדומה למה שניתן לראות בחלק מהמדינות האירופיות. אני חושש שבמצב הפוליטי הגלובלי היום, אנחנו נידונים להתנדנד בין דיקטטורה לאנרכיה. אין כמעט אמצע, והאתגר הגדול שלנו הוא לנסות ליצור אותו".
 
כמי שגם חיבר את התסריט, עברה לך בראש האפשרות לפתח אותו לכיוון של סרט נקמה?
 
"חשבתי על העלילה והתפתחותה במובן הדתי, כשהסוגיה שהעסיקה אותי הייתה האם האב יהיה מסוגל לסלוח לזה שתקף את בנו או שיגיב בסגנון של עין תחת עין. כלומר, האם ישאף לנקמה או לגאולה. אבל אפילו במקום בו אין חוק, או שזרועות החוק אינן מבצעות את תפקידיהן, לכל אחד יש מצפון פנימי המורה לו כיצד לנהוג.
 
"האב בסרט שלי לא מסוגל לבצע משהו רע באמת, כי אין לו את זה בפנים, בתוך תוכו. כך שהפיתרון טמון בנשמתם של בני האדם, והם אמורים להיות מסוגלים לקבל החלטות מוסריות בכל הנוגע לשיפוט הערכי של הדברים שהם מבצעים. עבורי, החלטת האב הייתה נכונה, הוא יכול היה למצוא בתוכו את הכוחות לפעול כפי שפעל".
 
אתה מראה כיצד טיפול הרשויות בהורים גורם להם מפח נפש. הרופא הראשון שבודק את הנער לא מבין את חומרת פציעתו, ובמשטרה מסרבים לקבל כעדות סרטון וידאו בו נראים בבירור המכה והמוכה.
 
"כל הרשויות לא מבצעות את המוטל עליהן. הסרט עוסק באנשים שאמורים להבין שהמוסדות נועדו לעזור להם, אלא שבקרואטיה המצב אינו כזה. אם אתה זקוק לעזרה כזו או אחרת הרשויות, שלא מתפקדות כהלכה, יעשו הכל כדי לא לעזור לך. ועוד ישתמשו בציטוטים מלשון החוק כדי להסביר לך מדוע אינם יכולים לסייע לך.
 
"האנשים שמתייאשים מהרשויות ומאוזלת ידן הופכים חסרי אונים, מתרגזים, ועושים אקטים של אנטי. כמו למשל ההצבעה של הבריטים נגד המשך שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי. אנשים מרגישים שהדמוקרטיה לא משרתת אותם ולא מייצרת דברים טובים וכך הם מגיעים לתמיכה בטיפוסים נוסח טראמפ. גם בקרואטיה כאמור הדברים לא מתפקדים כמו שהיו אמורים, או שהם מתפקדים כך רק עבור קבוצת אנשים נדירה, הקרובה לעמדות הכוח".
 
התופעה הזו קשורה באיזשהו אופן למלחמות הבלקן?
 
"אני לא חושב שזה קורה בגלל המלחמה, אבל היא עזרה לקבוצת אנשים מסוימת לצבור כוח, שאותו אין בכוונתם לשמוט מידיהם. אותו שלטון של האנשים הבינוניים שאפשר למלחמה לפרוץ, לא מאפשר את החזרה למהלך חיים תקין. אלה לא שאריות של המלחמה אלא אותו הלך רוח שגרם לה בכלל להתחולל".    
 


אוגניין סביליצ'יץ' (צילום: אדוארד קפרוב)

חוויה סוריאליסטית
 
כיצד ליהקת את הרווג'ה ולדיסבלז'ביץ' וינסה זליקה המצוינים?
 
"אמיר (הדזיפיזבגוביץ'), ששיחק באחד מסרטיי הקודמים, הוא בוסני. לסרט הזה הייתי זקוק לשחקנים שיהיו מסוגלים להסתיר במכוון כל שמץ של כריזמה שיש בהם. להיות אנשים מן השורה המבצעים משימות יומיומיות פשוטות. אילו היית על הסט של הסרט בזמן הצילומים, היה נראה לך מוזר שדברים שאתה עושה בחיים הנורמליים עם הפרטנר שלך, בנך או בתך, הם עשו באינטנסיביות יתר בגלל המכניזם הנדרש לצורך סיפור הסרט.
 
"לראות אותם משחקים, זו הייתה חוויה סוריאליסטית עבורי. אף שזה נראה פשוט, לשם ביצוע משחק מהסוג הזה נדרשת טכניקה מעולה, והם בעלי כישורים יוצאי דופן והצליחו לבצע אותה. זה חלק מהקסם שהם מייצרים על המסך".
 
סביליצ'יץ', 45, פעם ראשונה בישראל, מבטיח לעלות מהערבה לירושלים ואף לבקר בתל-אביב. הוא נולד בספליט להורים עיתונאים, מה שמסביר אולי את הרגישות החברתית בה ניחן. קצת לפני ראשית שנות ה-2000 הוא החל ליצור סרטי טלוויזיה וגם הפך לתסריטאי מבוקש שכתב עבור במאים אחרים. בהמשך החל לביים גם סרטי קולנוע ו"אלה הם החוקים" הוא סרטו החמישי.
 
שמתי לב שאורך כל סרטיך, למעט אחד, פחות מ-90 דקות.
 
"גם אני שמתי לב", הוא מחייך. "אני לא יודע להסביר את זה, ככה זה יוצא לי. לפני עריכה כל סרטיי היו בני 90 דקות ומעלה, אבל לאחר שאני מוריד בעריכה קטעים שאני לא אוהב, הסרטים מתקצרים. אני כנראה אוהב לגולל את הסיפורים שלי בדרך הקצרה ביותר האפשרית. זה מתחבר לזה שאני כותב גם לאחרים.
 
"כנראה שאני מתרכז בפיתוח הסיפור והדמויות, ולכן התסריטים שלי ממוקדים ומפוקסים. כך אני אוהב לעשות זאת. אני אוהב לכתוב. חלק מהתסריטים שלי מבוססים על אירועים אמיתיים, ואזור הבלקן מלא בסיפורים אודות אנשים שעושים דברים לא רגילים, לעיתים אף מוזרים, וכך יוצא שיש הרבה חומרים לתסריטים".


אלה הם החוקים (יח"צ)
 
היתרון היחיד של הגלובליזציה
 
 
"אלה הם החוקים" היה הסרט הקרואטי הראשון שהוקרן בפסטיבל ונציה. איך הוא התקבל שם?
 
"אני חושב שפסטיבל ונציה שונה מאחרים בכך שהקרנת סרט שם סוחטת רגשות. זה היה נהדר עבורי, וההתגייסות של מנהלי הפסטיבל לטובתי ריגשה אותי. זה סרט קטן, בעל תקציב לא גדול, ומעט מאוד אמצעים לקידום ויחסי ציבור, ולכן הוא קיבל תמיכה מהמנהלים, שאמרו לכל הקהל ולאנשי התקשורת שזה סרט ששווה לצפות בו. ואני מודה להם מאוד על כך, כי כשאתה במצב בו לא עומד לרשותך תקציב משמעותי, פסטיבל מסוג זה הוא הדרך היחידה שלך להשאיר את סרטך בחיים. שישמעו עליו, שיבואו לצפות בו. בזכות זה שהוא הוקרן בוונציה הוא הגיע לכאן ואנחנו מדברים עליו".
 
ספר מעט על תעשיית הקולנוע הקרואטית. האם הפקת הסרטים מסובסדת על ידי הממשלה? האם היוצרים נאלצים לצאת להפקות עצמאיות?
 
"לפני כמה שנים הוקם בקרואטיה 'המרכז האודיו-ויזואלי', שהפך למודל חיקוי עבור מדינות בחלק זה של אירופה. יוצרי קולנוע צעירים יכולים לקבל במסגרתו תקציב מהמדינה ליצירת סרטיהם הראשונים. תחנות טלוויזיה חייבות אף הן, על פי חוק, לתמוך כלכלית במיזמי המרכז הזה, כך שהיוצרים זוכים בתקציב ממשלתי פלוס מימון נוסף מתחנות הטלוויזיה של השידור הציבורי ומחברות תקשורת שונות. עקב כך, בשנים האחרונות מופקים אצלנו שישה-שבעה סרטים בשנה, בזכות השיטה הזו.
 
"כיום מגיע מקרואטיה לפחות סרט אחד לכל פסטיבל גדול, מה שלא היה בעבר, מאחר שזו מדינה קטנה ולא כל כך עשירה, ומבחינתנו מדובר בהצלחה גדולה. בתעשיית קולנוע נורמלית, על כל סרט טוב נעשים לפחות שני סרטים לא טובים, והתעשייה אמורה להכיל גם אותם. למרבה המזל יש אצלנו היום גם קהל מקומי לסרטים שלנו. עם זאת, דבר שכיח הוא שנוצרות קו-פרודוקציות עם מדינות שכנות, דוגמת סלובניה וסרביה, ואז מתחברים לחברת הפקה במדינה אירופית עשירה, כמו צרפת או גרמניה. 'אלה הם החוקים' הוא קו-פרודוקציה עם צרפת, וסרט קודם שלי נעשה בשותפות עם חברת הפקה גרמנית".
 
זה אולי אחד הדברים הטובים היחידים שיצרה הגלובליזציה.
 
"אני מאמין שכן. כי לא מדובר רק בהשגת כספים ממקורות חוץ. לי ניתנה ההזדמנות לחיות בפריז ולסיים את הסרט שם, ולעבוד עם הצלמת הצרפתייה קריסטל פורנייר. ואחר כך ערכתי את הסרט בסקופיה, מקדוניה. המצב היום מאפשר לך לצאת מתוך הקונכייה שלך ולראות מה יש לאנשים ממקומות אחרים לומר על הסיפור שלך, ומה הם יכולים להביא אליו. וזאת לאחר שהמדינה שלי הייתה מבודדת באירופה, בגלל המלחמה, ולא פתוחה לעולם. אבל כעת נוצרות בפנינו אפשרויות להיפתח לעולם ולהשפעות אחרות".