על רקע השחיתות השלטונית ההולכת וגוברת, השתלטות בעלי ההון והתאגידים על המשק הכלכלי, השחיקה במעמד האזרח הקטן ועוד רעות חולות המאפיינות את החברה שאנו חיים בה, מפציע שוב הפסטיבל השנתי לזכויות האזרח של תיאטרון קרוב – האזרח כאן.

זו הפעם השישית שהפסטיבל, שחרת על דגלו את האמונה בזכויות האדם, מארח הפקות ישראליות מקוריות העוסקות בהיבטים שונים של הנושא במשכן התיאטרון שבתחנה המרכזית החדשה בדרום תל אביב.

"לא הכול חייב להיות הפגנת המיליון"

"אני באמת מאמינה בכוח של התיאטרון לייצר שינוי," מצהירה הבמאית דורית ניתאי נאמן, מנהלת הפסטיבל ובתו של מייסד התיאטרון, ניקו ניתאי. "כשאת נותנת במה וקול ליוצרים שנושא זכויות האדם קרוב ללבם, אם זה במימד הפרטי, הציבורי או המשפחתי, יש אפקט פרפר שנוצר ומהדהד את השינוי הלאה. לא כל פעולה חייבת להיות הפגנת המיליון."

בתכלס, מצב זכויות האדם פה ובעולם רק הולך ומחמיר. זה לא מייאש אותך? מאיפה הכוח לחזור שנה אחרי שנה ולזעוק את זעקת האנשים הקטנים שאף אחד לא רואה אותם, אפילו הם עצמם?

"אני לא מרשה לעצמי להתייאש, אבל אני רואה את הייאוש סביבי. אנשים נשחקים מהמציאות היומיומית ומפתחים קהות, נעשים אדישים. זה בדיוק המקום שממנו אני קוראת להם: בואו, תצטרפו אלינו לכמה ימים שבהם תיזכרו מה באמת מגיע לכם. וזה באמת מגיע. יש אמנה אזרחית בינלאומית, שמציינת בדיוק מהן הזכויות שלנו, אבל מי טורח לקרוא.

"אני רוצה להעניק לאנשים, ולא רק לחובבי התיאטרון הרגילים, את ההזדמנות לעצור רגע ולהסתכל – יש לנו זכות לביטחון ושלמות גופנו, לחירות המחשבה והדעה, להזדקן בכבוד, לפרטיות, לשוויון. אבל התרגלנו שחומסים אותנו. מבחינתי זו הזדמנות להעיר אנשים בדרך שאני מכירה – דרך התיאטרון, ולשם כך בחרנו בפינצטה את ההפקות שיעלו במסגרת הפסטיבל, כולל אירועי חוצות ותערוכות."

למשל?

"אחת האמירות הנוקבות הוא אירוע מיוחד שפותח כל יום מארבעת ימי  הפסטיבל - מכירת חיסול הזכויות. הזכויות כתובות על כרזות שיצרו סטודנטים ממכון אבני לאמנות, ונמכרות לקראת יום זכויות האדם שמתקיים ב-10 בדצמבר. חלק מהזכויות נמכרות בזול, וחלק, כמו זכות הדיבור למשל, התייקרו לאחרונה. זו הביקורת שלנו על המצב."

ניקו ניתאי (צילום: קתלינה פלאמינזינאו)




אפשר לומר שגם בלי קשר לפסטיבל, תיאטרון קרוב בראשות אביך חרת על דגלו את המלחמה למען ערכים הומניים של צדק ושוויון.

"נכון. ולא סתם הפסטיבל הזה קורה דווקא פה. זה מתחיל מהמיקום שלנו בתחנה המרכזית בדרום תל אביב, שמכתיב בעצם את כל העשייה של התיאטרון. אנחנו צריכים כל יום מחדש לבחור ולייצר את התנועה, את היצירה, לעבוד עם תושבי האזור, עם הנוער, ולייצר שיח ביקורתי שכולם שותפיםלו.

"מה שמדהים אצל אבא שלי, זה שהוא באמת מאמין שלכל אחד יש זכות ויכולת להכיר, לדעת ולחוות חוויה תרבותית איכותית, אינטלקטואלית ומרגשת. בזכות האמונה הזאת הוא מצליח להנגיש לכל אחד ואחד טקסטים מאוד מורכבים. מבחינתי הפסטיבל הוא דרך להמשיך את השליחות הזאת. נוכחתי לדעת שכשאתה מאפשר לעצמך לחלום ולהאמין, דברים קורים."


בדידות, צנזורה וריאליטי   
 
ספרי על ההצגות שיעלו בפסטיבל.

"יש לנו שש הצגות מקוריות וחדשות של מחזאים, במאים ויוצרים שנושא הזכויות בוער בעצמותיהם.

"ההצגה שפותחת את הפסטיבל היא 'לנשום בספירה לאחור', שכתב יואב איתמר בהשראת המוזיקה של רונה קינן וביימה ורה ברזק שניידר שזה הפרויקט השני שלה בפסטיבל. היא מדברת על מה זה להיות אזרח במדינה שבה החיים הפרטיים מתערבבים עם האיום הביטחוני, הטילים, הפצצות, ואיך שני הדברים האלה זולגים אחד לתוך השני ונוצרת מצוקה קיומית.




לנשום בספירה לאחור (צילום: דובי ארט)


"באותו יום עולה 'ואפת', מחזה שכתב רון חסון וביים אבי חדש, שגם משחק אצלנו באנסמבל. היא מתארת את סיפור חורבן בית ראשון ודרכו את סיפור ירמיהו שהואשם כנביא שקר אבל התברר בסופו של דבר כנביא אמת. היא מעלה שאלות כמו מי קובע מה אמת ומה שקר, מי צודק ומי לא, ומה התפקיד של שיח ציבורי וביקורת חברתית.

"למחרת עולה 'קמלוקה', שביים וכתב יונתן פרץ בשיתוף עם נדב בן נון ומבוסס על הסיפור שלו. ההצגה הזאת עוסקת בחופש הביטוי על רקע פריחת הדוקו-ריאליטי ועד כמה רחוק מותר ללכת בשם האמנות. המשמעות של המילה קמלוקה היא 'גיהינום התשוקה', וההצגה היא מסע של אמן וידיאו-ארט לתוך הגיהינום הזה.

"באותו יום עולה 'הזקן והקרטון' מאת ובבימוי איציק אלוני, שמדברת על הבדידות שבזקנה ואיך החברה שלנו נוטשת את הגיל השלישי. דרך סיפור של זקן גלמוד שממציא לעצמו דמות קרטון ומפיח בה חיים, ההצגה מתייחסת לאופן שבו הזקנים נזרקים לשוליים במרוץ החיים.

"יום אחר כך עולה 'תשלובת אבוטבול', קומדיית אבסורד שכתב ארז מירנץ וביים קיריל לבמן שגם היא עוסקת בנושא הזקנה אבל מכיוון של ביקורת על החברה הקפיטליסטית שסוגדת לכסף וכוח.



תשלובת אבוטבול (צילום: דובי ציזיק)




"ההצגה האחרונה היא 'שקספיר מצונזר'מאת מטיי וישניאק, בבימויו של אבא שלי, שעוסקת באופן שבו הצנזורה הציבורית של המשטר מופנמת על ידי האזרחים והופכת לחלק מהם - מה קורה כשאנחנו מתחילים לצנזר את הסביבה הקרובה שלנו ואפילו את עצמנו. כל ההצגות שמניתי מאוד מטלטלות והצופים יעברו חוויה רגשית שתנקה אותם, לפחות זמנית, מהשחיקה של היומיום. וחוץ מזה יהיה גם מופע היפ-הופ של ילדי פליטים, שמאוד מחובר במהותו לפסטיבל."



שייקספיר מצונזר (צילום: אפרת וייסמן)




ובאותו עניין, ועל רקע תקציבי התרבות ההולכים ומידלדלים, איך אתם מצליחים להסתדר כלכלית?

"זאת מלחמה, חד וחלק. כל הזמן צריך להיאבק ולגייס משאבים, כי התמיכות הממשלתיות לא משמעותיות מספיק. כל שנה אני מקבלת יותר מחזות שרוצים להתקבל לפסטיבל ואני לא בטוחה אם זה בגלל שהתהודה גדלה או שהמצב הולך ומחמיר. הלב מתכווץ כשאני צריכה להגיד לא לדברים טובים. הייתי שמחה לגדול, למנף, ללוות יותר יוצרים בתהליך האמנותי שלהם ולקדם את המודעות לזכויות אנושיות.

"זה משהו כל כך בסיסי, טבעי ומהותי לקיום האנושי, והפסטיבל הוא מבחינתי דרך להחזיר את הנשימה לדבר הזה. להחזיר את השיח המכבד גם עם מי ששונה ממני, לתת מקום לכולם. ככה נהפוך לחברה הרבה יותר חזקה ובטוחה בעצמה, והאפשרות הזאת נותנת לי כוח להמשיך לנסות, ליצור, להתעקש."



דורית ניתאי נאמן (צילום: אהוד לבון)




הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 10-7 בדצמבר 2016 בתיאטרון קרוב, תל אביב. מחיר כרטיס להצגה בודדת – 50-40 ₪, כרטיס יומי (2 הצגות) – 70-60 ₪, מנוי לפסטיבל – 175-140 ₪. להזמנת כרטיסים: 03-6885004