מחול - פרויקט סקס-מלחמה

אנסמבל כאן חותם את הטרילוגיה המחתרתית בפרק שבו שדה הקרב פולש אל הסקס

מין במשמעות של הגוף

בראשית הייתה התודעה של המחזאי עידו בורנשטיין והבמאי שלמה פלסנר שהסקס הישראלי הוא יצור ייחודי, שגם בפשטותו, וכמובן במורכבותו, הוא מחוץ לגדר הסובבת את התיאטרון הישראלי. לא שפה ושם אין דיבור חולף - או שלא התפתחה דרמה העוסקת בניצול נשים, לאו דווקא זו המטרידה כיום את השקט החברתי רב השנים. אבל סקס במשמעות המעשית שלו - יוק!

משנקבעה בהם התודעה הראשונית הזאת, התפתחה אצלם גם ההחלטה לצאת למסע תיאטרלי מקורי שבו הם יחפשו, יאתרו ויחשפו את מה שהם מגדירים ״הגוף ותשוקתו״ שנעלמו מהבמה, והיחס אליהם הוא של ״בושה, השתקה והסתרה של דיבור ישיר, אותנטי ונטול עכבות על מין ומיניות״. ואם יצליחו במשימה, זה יוליך אותם גם אל ההשפעות שיש לאלה על מגזרי החברה מהפרט אל הכלל, מהמובנה למשתנה, מהמוגדר או הישיר אל האחר, אל השולט ואל הנשלט.

כך הם התחילו בפרק הראשון "פרויקט S" שהתבסס על ראיונות עם גברים ונשים בני 60-20 שהסכימו לספר כל מה שרציתם אבל לא העזתם לשמוע, כי חרמנות ואורגזמה, זקפה ודגדגן זה, רחמנא חרמנא, כמו נשיקה של גייז בערוץ 1. זה היה מחכים וזה היה נוגע וזה היה מבדר. ודווקא בהיותו דוקומנטרי הפרק הזה עורר את הציפייה להמשך.

וההמשך בא די מהר בדמות "S2 רק סצנות מין" שהתאפיין קודם כל בפנייתם של בורנשטיין ופלסנר אל כותבים מתחומים שונים. אלה, בשבע הסצנות שנבחרו ונערכו, הפנו מבט מושכל ומשוכלל לעבר המעשה המיני ולעבר מרכיבים שונים של מה שאנו נוהגים לכנות סקס, או יחסי מין, או יחסי אישות ובדרך כלל מה שנופל איכשהו תחת ההגדרה "בהסכמה" - אינוס, ניצול, ביזוי ודומיהם.

מבלי להיכנס למפרט התמונות המומחזות וגם לדרך הצגתם במרתף החשוך של בניין בזק לשעבר ברחוב אבן גבירול 104, שהפך בסיוע עיריית תל אביב (במפתיע, למען האמת) להיות "מרכז תרבות ואמנות", הפרק השני הזה כבר היה במהותו בימתי-תיאטרלי, הן בכתיבה והן בהיותו מבוצע בסדרה של תמונות ״דרמטיות״, רציניות מאוד או קומיות מאוד.

סקס מלחמה, אודליה סגל וארנון רוזנטל (תמונת יחסי ציבור)

שרשרת DNA

במשך שנתיים נדדו השניים ממקום למקום, קיימו סדנאות, וחיפשו איך לתרגם את ההחלטה שלהם שהפרק הזה יעמוד ״על הקשר בין מרכזיות הצבא בהוויה הישראלית והיכולת שלנו ליצר אינטימיות. עד כמה חודר שדה הקרב מתחת לשמיכה הזוגית ומצלק אותנו, ואיך אותם מדי דקרון ממשיכים לגרד לנו גם שנים לאחר מכן.״

אחת ההחלטות החשובות הייתה כי התהליך, וכמוהו המופע שיבשיל ממנו, ילווה במוזיקה בנגינה חיה של קובי ויטמן, לעתים כביטוי לאדרנלין או לטסטוסטרון, לעתים לאבחת הכאב, לאביונה, לכמיהה, לנטישה ולחיפוש הבלתי נגמר אחר הגוף, של כל אחד מבני הזוג, של כל בודד, של כל חבורה. ואת הגוף הזה הם הפקידו בתאים האנושיים - שישה משתתפים שכל אחת ואחד מהם הוא בסיכומו של דבר אבר של גוף אחד, שהפרק הזה אכן מפרק אותו ומרכיב אותו בתצורות משתנות כמעט מרגע לרגע.

זה מתחיל ריאליסטי ואז העולם שאנחנו שרויים בו מתערער - רק מין יש להם בראש, בגוף, בחלציים. הם מגלמים צעירה, הנלחמת על זכותה לעשות סקס בשירותים (טליה מנשה), בחור מבית דתי שנוהג להתלבש כאישה (איתי צ׳מה), מביא פעם ראשונה את אחותו (הדס אייל) לבר. הוא אירגן מפגש, בלי ידיעתה, עם הגבר ממנו נפרדה (ארנון רוזנטל) כי התנגדה למין לפני הנישואים. זוג בשנות ה-40 (אודליה סגל וניסו כאביה), הבעל מרבה להגיע לבר והערב אישתו מפתיעה אותו ודורשת שייגע בה. ואיש עם גיטרה (קובי ויטמן), שדורש להפוך את כל האנרגיה המתפקעת הזו למוזיקה.

סקס מלחמה, ניסו כאביה ואיתי צמה (תמונת יחסי ציבור)

וזאת המלחמה שלהם לאור התאורה שיצר המעצב נדב ברנע, ובתלבושות המאתגרות את אישיותם שעיצבה איה צייגר. הטקטיקות והאסטרטגיות, הבריחה אל המדרגות, אל השירותים, אל השירה, ולפעמים ההפוגות, שבהן גם ויטמן שתק, יצרו את הזירה האידיאלית למה שבסופו של דבר הפך להיות הפרק האופייני ביותר לשיטתם של הצמד בורנשטיין-פלסנר - המזכירה לי מבנה בנוסח שרשרת DNA.

״סקס-מלחמה״ הוא בסופו של דבר כתב-זהות נועז של האדם הישראלי הלוחם על זהותו בשדה הקרב, בעבודה, ברחוב ובבית. זה כתב אישום של נשים, זה דין גבורה ומחירה. לא קל לקלוט, אבל ההתנסות מרתקת, ולו גם בזכות העמדת המתרחש בקרב הקהל, ובשיתופו.

סקס מלחמה, הדס אייל וארנון רוזנטל (תמונת יחסי ציבור)