גילי (גילי סער) צועדת עם בנה אסף (בן שלף) בן השמונה באשמורת שלישית של לילה ירושלמי קר, עד עלות השחר. כך נפתח סרט הביכורים המטלטל של מילי בן חייל ותמר שפוני "מצברוח טוב", שיוקרן במסגרת "שבוע הבמאיות" (ראשון ה-25 בדצמבר, 21:00) בסינמטק תל-אביב.
 
תחילת הפרויקט ב-2004, אז העבירה בן חייל, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, סדנת כתיבה לנשים ברמלה. "חווה (החתומה עם מילי על התסריט, נ"מ), ממשתתפות הסדנה, אישה שמחוברת לעצמה וליקום, היתה אז 20 שנה אחרי מערכת יחסים קשה עם גבר, ממנה הצליחה להיחלץ", משחזרת בן חייל. "הרגשתי שסוג האלימות שהיא חוותה הוא כזה שלא מדברים עליו - אלימות 'שקטה', אין בה מכות, הכל בסדר לכאורה.

"כשעשינו הקרנות של ראף-קאטים לכל מיני חברים ויוצרים, כי רצינו לקבל פידבקים, אני חושבת שלא היתה אישה אחת שלא אמרה, 'אני מכירה את זה'. אחת אמרה, 'זו אימא שלי', אחרת ציינה, 'זו אני עם הבחור הקודם'. לא היתה מישהי שאמרה שהיא לא מכירה את החוויה הזו. הרגשתי שאני רוצה לדבר על האלימות השקטה הזו, שיש סביבה איזו קונספירציית שתיקה".

מתוך "מצברוח טוב"  
 
משימת הכתיבה הולידה סרט
 
הסרט המינימליסטי הטעון והחודר, שצולם במשך שבועיים לפני שלוש וחצי שנים, מתמקד במשולש: האישה הצעירה גילי, עקרת בית, בעלה נעם (עופר עמרם), אמן-בובנאי, ובנם אסף. היחסים בין האישה ובעלה מנוכרים, עוינים, מרובי שתיקות. בהמשך יצא המרצע מהשק: גילי מעוניינת לזכות בעצמאות בתוך המערכת ומחפשת עבודה. היא עושה זאת בחשאי, ללא ידיעתו, כי נועם הקנאי לא מוכן שתצא מהבית ותיחשף לגברים אחרים ולהשפעות זרות.
           
הפרויקט התחיל להתגלגל לאחר ששמעת מחווה את סיפורה האישי?
 
בן חייל: "הטלתי על הבנות משימות כתיבה, וחווה ואחותה שהיו בסדנה וסבלו מגברים אלימים שהיו בחייהן, הביאו סצנות שריגשו אותי עד מחנק. עם כל הטעויות והנאיביות, הרי הן לא תסריטאיות מקצועיות, אי אפשר היה להמציא סצנות כאלה. האחות לא רצתה לגלגל את הסיפור שלה לסרט וחווה הרגישה שהיא כבר עברה את הסיפור שלה ורוצה להיות במקום של השפעה ולעזור לנשים. זרמתי איתה כי הרגשתי שהכתיבה עושה לה טוב. לא חשבתי שזה יהיה פיצ'ר.

"במשך שלוש שנים הגעתי אליה מתל-אביב וראיתי את ההתלהבות שלה ואיך הכתיבה משחררת אותה. לקחתי את הדברים שהיא כתבה, חלק מהם שיניתי וחלק יצקתי לתוך תבנית קולנועית מסוימת. כך שזה לא 100 אחוז הסיפור שלה. רציתי להוציא את הסטריאוטיפ של האישה מהדרום, הענייה, כשהגבר הוא מזרחי. ידעתי שזה קיים בכל מקום, בדגשים שונים, ורציתי לדבר על תופעה רחבה שלא קשורה למוצא ולמצב סוציו-אקונומי. אני זוכרת שנורא ירדו עליי על שלקחתי את זה למקום של אמנות, הרי נועם הוא אמן, אבל רציתי שיפסיקו לחשוב שרק אלה שגרות באשדוד או בדימונה וממוצא מזרחי נידונות לכך שהגברים שלהן יכו אותן. הסטטיסטיקה מראה שזה לא נכון, וממקרים עליהם שמעתי ידעתי בוודאות שזה קיים בכל מקום".
 
"אנחנו עושות הכל יחד"
 
בן חייל (40) ושפוני (35), בנות זוג שחיות יחד ויוצרות יחד, מתגוררות בשכונת עין כרם בירושלים. יש להן ילדה משותפת בת ארבע וחצי, שייה, אותה ילדה בן חייל מתרומת זרע מחו"ל. בן חייל במקור מראשון לציון וחיה במשך עשר שנים בתל-אביב, ואילו שפוני נולדה בבאר-שבע אבל בהיותה בת שלושה חודשים עקרה משפחתה ללוס-אנג'לס ושם היא גדלה. בגיל 15 עלתה שפוני לבדה לישראל וגרה תחילה אצל חברים של בני משפחתה.
 
לשתיים חברת הפקה בשם "רפ"ח ניצוצות" (sparks 288) שבמסגרתה הן יוצרות את סרטיהן. "זו מטאפורה קבלית למה שקרה פה אחרי המפץ הגדול", מסבירה בן חייל את שם החברה, "288 ניצוצות התפזרו בעולם, ואנחנו צריכים להרים אותם בחזרה אל המקור, ואז נחזור להיות אנשים מחוברים יותר. הרגשנו שזה מאוד מאפיין את מה שאנחנו רוצות לעשות באמנות. יש לנו צורך גדול לתת השראה, לפתוח לאנשים את הלב. אנחנו ירושלמיות ולומדות הרבה שנים קבלה ואמנות אצל ד"ר נדין שנקר, שהיתה מורה של תמר ב'בצלאל'. תמר באה מאמנות קלאסית. היא למדה אמנות ב-Pratt Institute בברוקלין, ניו-יורק, ואחר כך וידאו-ארט ב'בצלאל', ואז הכרנו".

עם הרומנטיקה בא גם שיתוף הפעולה המקצועי?
 
שפוני: "כן, זה הלך ביחד. הכרתי את מילי כשכתבה את התסריט ל'מצברוח טוב', ורק ערכתי אותו אחר כך. היא הכניסה אותי לסיפור ולמבנה, דברים שלא הכרתי כאחת שמגיעה מתחום הווידאו-ארט. התחלנו כבר לפני כן לעזור אחת לשנייה בכל מיני דברים. כשלמדתי בבצלאל עשיתי וידאו-ארט של שתי דקות בשם 'שם-מים', שהוקרן בפסטיבל ירושלים ב-2009 בתחרות לסרטים ניסיוניים וזכה במקום הראשון. אני חתומה עליו, אבל זו בעצם עבודה משותפת שמילי ואני עשינו יחד.

"מאז אנחנו עושות הכל יחד. הרווח שבינינו הוליד משהו חדש. אני מאמינה שהסרט הבא יביא עוד יותר את המפגש בינינו. בנינו שפה משותפת שמבוססת על תקשורת, שאותה צריך כדי להצליח בזוגיות וגם ביצירה. לי יש את מה שלה אין, ולהיפך. אנחנו מאוד שונות ועם זאת מאוד דומות ויש לנו טעם דומה. אז פיתחנו שפה שמגשרת בינינו, ואנחנו כאילו משחקות פינג-פונג. אם היא מתעקשת על משהו אני יודעת שזה חשוב לה ואני צריכה להקשיב. יש ביחסים בינינו המון הקשבה". 

מתוך "מצברוח טוב"  
 
"קיבלנו מהיקום המון מתנות"
 
"מצברוח טוב" הוא סרט עצמאי. איך התחלתן את ההפקה?
 
"התחלנו עם חסכונות אישיים, של 5,000 דולר. הצוות קיבל תגמול, מעט מאוד ביחס למה שמקבלים בסרטים, אבל כולם היו במוטיבציה גבוהה. היה לנו צוות מקסים".

בן חייל: "ניסינו להשיג כסף ולא הצלחנו לקבל מימון. זה בכלל לא היה כתוב כפיצ'ר, אלא כסרט קצר. רק תוך כדי הצילומים הבנו שיש כאן חומרים טובים. מיד אחרי הצילומים ילדתי את שייה ולקח לי זמן עד שהגעתי למצב שאני יכולה לערוך. לא היה לנו כסף בכלל, אז קנינו מחשב וערכנו לבד בבית. שנתיים לאחר הצילומים פתאום היה לנו ראף-קאט ראשון, ופתאום קלטנו שיש לנו פיצ'ר ביד. אף אחד לא תכנן את זה.  

"ואז נזקקנו לכסף, כי כדי לגמור פיצ'ר אתה צריך לצאת לאון-ליין וזה לא משהו שאפשר לעשות לבד בבית. צריך לבצע תיקוני צבע, סאונד, מיקס, מוזיקה, כותרות. אז יצאנו לקהל עם 'הדסטארט' (פנייה לציבור דרך אתר לגיוס אמצעים, נ"מ) והשגנו 60 אלף שקל בתוך חודש. פגשנו בדרך אנשים מקסימים, ביניהם הח"כ לשעבר אבישי ברוורמן שעזר לנו להשיג כסף. עבדנו קשה והכסף שקיבלנו הספיק ל-12 משמרות עריכת און-ליין, שבהן המרנו קבצים וחיפשנו את הלוק של הסרט. הכל היה חדש עבורנו.

"אבל ה'הדסטארט' עשה לנו משהו שגדול הרבה יותר מכסף - הוא גרם לנו להבין שאנשים רוצים לראות את הסרט, שזה נושא חשוב. ידעתי שמדובר באישיו חברתי, אבל לא קלטתי עד כמה אנשים ירצו לראות סרט כזה. פתאום היה בום גדול, מעודד. כנראה שגם משהו אצלנו השתנה ועקב כך קיבלנו מהיקום המון מתנות. קרן הקולנוע הצטרפה, וקיבלנו תמיכה ממפעל הפיס וגם הקרן החדשה נתנה לנו קצת כסף. הצלחנו איכשהו לעמוד על הרגליים ולקחנו עוד איזושהי הלוואה כדי להביא את הסרט למקום שרצינו".
 
מי עושה מה כשעובדים יחד על סרט משותף?
 
"אנחנו יודעות מה נקודות החוזק של כל אחת ומפנות מקום זו לזו. תמר הכינה את כל הקבצים מבחינה טכנית ואז עשיתי עריכה ראשונה, היא עשתה גרסה אלטרנטיבית לשלי ואחר כך אני לשלה. כל סצנה עברה כמה גרסאות, עד שהגענו למקום שהיה נכון לשתינו. אנחנו יודעות שהמפגש בינינו הוליד מציאות שלישית, שיותר גדולה מסך חלקיה. זה נחמד, כי זה לא מגיע מתוך אגו".
 
שפוני: "אני אוהבת תהליכים ומאמינה שאפשר ללמוד מהם המון. בסדנה שלי לתלמידי אמנות וקולנוע אני ממש חושפת אותם לתהליכי עבודה. כוח התהליך הוא מאוד מרתק וכך עבדנו גם בסרט. אפשר אולי לראות בו השפעות מ'דוגמה'. אנחנו עושות הכל יחד, אפילו את הפוסטר עיצבנו יחד. אפשר אולי לומר שאני רואה יותר את הפרטים הקטנים, שמילי היא המקרו ואני המיקרו. מילי מביימת שחקנים ואם יש לי משהו להעיר אני לוחשת לה באוזן. היא אלופה במשחק, היא עובדת המון באימפרוביזציה ויודעת להביא את השחקן לאן שהוא צריך להגיע. אני נמצאת יותר ליד המצלמה ובפוסט-פרודקשן, בעריכה ובניתוב הסאונד".

בן חייל (מימין) ושפוני. צילום: יח"צ  
 
סרט ב-360 מעלות
      
הצילום של מיקי נועם-אלון מיוחד במינו: מצלמה תזזיתית, נישאת על כתף, מסובבת את הדמויות.
 
בן חייל: "מיקי הוא בחור סופר-מוכשר. הוא לא צלם שעשה קולנוע קודם לכן אלא הגיע מסטילס. נחשפתי במקרה לעבודת וידיאו-דאנס שלו בפסטיבל ירושלים ונדלקתי עליו. הוא עובד בישרא-איד, מתעד את הסיוע שמגישים לפליטים בכל מיני מקומות בעולם, אדם בעל אוריינטציה חברתית. ידעתי שהוא יעבוד עם הלב. עבדנו במשך שנה על הצילום של הסרט עוד לפני שהתחלנו את הצילומים. עבדנו על אפקטים שלא עבדו לנו בסוף, לקונספט הסופי הגענו אחרי שהרגשתי שאני רוצה שמי שייכנס לראות את הסרט יחווה לרגע מה זה להיות תחת דיכוי, שזה לא יהיה סרט מלוקק עם תאורה ואיפור.

"רציתי שהקהל יהיה חנוק, ירגיש את זה בגוף. אז צילמנו את הסרט ב-360 מעלות, שברנו לגמרי את החוק של 180 מעלות - גם בצילום וגם בעריכה. כשגילי הלכה, למשל, צילמנו אותה בכל טייק משש זוויות, מסביב לה. בעריכה זה היה בהתחלה הרבה יותר פרוע, אבל אנשים שהראינו להם את זה לא יכלו להמשיך ולצפות משום שזה ממש גורם פיזית לסחרחורות, אז שילבנו את זה במינונים אחרים".     
 
שפוני: "בנוגע לסאונד, השקענו הרבה כסף בארץ אבל הגענו למשהו שאנחנו לא לגמרי שלמות איתו. אז החלטנו לנסות לפנות לאנשי הסאונד הכי טובים שאנחנו מכירות ומעריצות, ושלחנו מיילים לשמונה אנשים בעולם - בצרפת, בלגיה ועוד - ומתוכם רק אחד חזר אלינו, קלאוס לינג מדנמרק שעשה את הסרט 'אידה' (הפולני, זוכה אוסקר הסרט הזר ב-2015, נ"מ), וזו היתה עבורנו חוויה מטורפת".    

בן חייל: "יש לו הזמנות לחמש שנים קדימה ואנחנו היינו כבר ברגע של ייאוש, אבל הוא אמר לנו, 'בואו'. היה לו חור של שבועיים, אז טסנו לדנמרק ועבדנו איתו מהבוקר עד הלילה. הוא עשה סאונד שתופס אותך בבטן וכשחווים את הסראונד בקולנוע זו חוויה יוצאת דופן".
 
ועדיין יש בסרט אלמנט כמו-דוקומנטרי.
 
"זו היתה הכוונה. כל השחקנים עבדו באימפרוביזציה. הם קיבלו טקסט פעם אחת, לחזרה ראשונה, ואחר כך לא ראו אותו יותר. לא עשינו בסרט שימוש בתאורה, מלבישה ומאפרת. רצינו שהפוקוס יהיה על התוכן והמשחק, ולא רציתי להתעסק בין טייק לטייק בעניינים שמנתקים את השחקנים מהחוויה הרגשית שהם הולכים בתוכה". 
 
איך בעצם ליהקתן את גילי, נועם ובן?
 
"כשהתחלתי לחפש שחקנים גילי הגיעה לאודישנים והיתה מדהימה. לא הכרתי אותה קודם לכן, ממש לא ידעתי מיהי. אין לנו טלוויזיה בבית ואנחנו לא יודעות מה קורה. רק אחרי שליהקתי אותה סיפרו לנו שהיא הופיעה באיזו טלנובלה. משהו בשפת הגוף שלה תפס אותי מיד. קלטתי שהיא שחקנית מדהימה. כל הטייקים שלה היו מופלאים. לא ידעתי על מה לוותר. את עופר הכרתי כשהשתתפנו יחד בהפקה בתיאטרון הקאמרי בשם 'התקווה', שבה אספו הרבה אמנים מתחומים שונים ועשינו מחאה על תקווה, כל אחד והתקווה שלו. אני עשיתי משהו דוקומנטרי ועופר עשה משהו עם הבובה. שם ידעתי שאני רוצה אותו ואת הבובה. כשחיפשנו ילדים לאודישנים הגיעו כאלה שלא רציתי. את בן ראינו בסרט סטודנטים שנעשה במכללת ספיר והוא באמת התאים".    

מתוך "מצברוח טוב"    
 
"זה יכול לקרות בכל בית"
 
בסרטכן הראשון לא עסקתן בחוויה אישית שלכן אלא בזו של אחרת.
 
"זו אמנם לא חוויה שאנחנו עברנו אבל כנשים יכולנו לחוש אותה. אפשר לקטלג את הסרט בכל מיני מגירות. כיוצרת, אני יכולה להגיד שאם יש בך תשוקה ליצור אתה צריך להתעלם מהמחשבה מה האנשים יגידו. הרצון שלנו לא היה לרצות את הקהל, אלא לגרום לו לחוש לרגע מה קורה בסיטואציה כזו. אם תשים לב, הדמות של הגבר לא רעה. בכלל לא. עבדנו המון על הדמות שלו. רצינו להראות שזה מן מעגל כזה של דיכוי, שכולם שם מדכאים את כולם. גם הבובה שהיא שלו והילד הוא הבובה של שניהם. כולם קורבנות ומקרבנים, כולם זקוקים לעזרה. זה מעגל כזה שאין בו רק רע וטוב".
 
הסרט מוקדש לעילוי נשמת דפנה בר ציון ז"ל, שנרצחה על ידי בן זוגה ב-2014. מתברר שבשלב ההדסטארט היא פנתה לבן חייל ושפוני, נפגשה איתן ובעיקר שוחחה עם חווה. בר ציון סייעה במימון הפרויקט ואף הציעה לחבר לו מוזיקה - והשיר שלה "חזרי" מושמע על רקע כותרות הסיום. 

השתיים היו המומות כשנודע להן על הירצחה של בר ציון. "דפנה היתה הכי תל-אביבית, הכי בליינית והכי יפה", אומרת בן חייל. "מי בכלל היה חושב על כך שהיא עלולה להיות אישה מוכה. היא היתה אישה מלאת חיים, שיש לה עסקים, מסעדות, יציבה כלכלית, ומוזיקאית. אבל כאמור, התברר שזה עלול לקרות בכל מקום, בכל בית".
 
חיזוק הודי
 
לאחר שהגיעו לעותק סופי, החלו בן חייל ושפוני לנסות ולשלב אותו באחד הפסטיבלים הבינלאומיים הגדולים, וזה כמעט הצליח להן עם ונציה וקאן. "הגענו עד לרשימה הסופית בקאן ובעשר בלילה קיבלנו הודעה שאנחנו מחוץ לפסטיבל", משחזרת בן חייל. "גם לגבי ונציה קיבלנו מייל שבו נכתב שהלקטורים חשבו שזה קולנוע חדשני ומעניין, אבל גם הם יום לפני הודיעו לנו שלא התקבלנו". 

שפוני: "לי היה ניסיון עם הסרט שעשיתי ב-2009, שהיה בהמון פסטיבלים, ולכן ידעתי איך שולחים ולמי. בוונציה אהבו מאוד את הסרט, והיינו הכי קרובות להתקבל. אבל ברגע האחרון קיבלו לקטגוריה הספציפית רק שבעה סרטים, ואנחנו היינו במקומות 9-8. זה היה ממש קרוב". 
 
לבסוף התקבל הסרט לפסטיבל קולקטה בהודו, ואף זכה שם בפרס המכובד של חבר השופטים. "היתה לנו הקרנת בכורה עולמית של הסרט בהודו, באולם של 1,500 איש", מספרת בן חייל. "אנשים עמדו בתורים ארוכים כדי לקנות כרטיסים לסרט והאולם התמלא תוך ארבע וחצי שניות. אנשים הגיעו עם גלבייה ויחפים ודיברו איתנו על פליני, האחים דארדן, אנגלופולוס. במסיבת העיתונאים אפילו ידעו איזה במאים אני מצטטת. הם משכילים קולנועית ברמות שקשה להבין.

"כששאלנו איך זה יכול להיות, אמרו לנו שהבילוי הכמעט יחיד שלהם זה הקולנוע. הם צרכני קולנוע פסיכיים, יודעים לעומק את ההיסטוריה של הענף, ויש להם תעשיית קולנוע משלהם, מלאה כסף ברמות שלא ניתנות לתיאור. היינו בשוק, בכלל לא ציפינו לזה. והנה השבוע, מבלי שפנינו, קיבלנו פניות מפסטיבלים נוספים שרוצים להקרין את הסרט, בהם ניס, לונדון ושיקגו".