כשזה נקרא מן הכתב, ללא המוזיקה וההגשה, זה עלול להצטייר פשטני ובנאלי. אך כשהמילים יוצאות מפיו, רכובות על מנגינה ושירה - זה לגמרי אחרת. זו הישירות הבלתי-אמצעית - אשר ספוגה באמת ובכנות שבהן הוא שר, מבצע ומגיש את השירים - שעושה את כהן לאהובן של הנשים וממיסה את ליבן.

מצד אחד, יש לו כשרון יוצא דופן לעשות להן טוב, במילה ובשיר. לתת להן להרגיש ניצבות במרכז הבריאה, יפות ונחשקות, מחוזרות ונאהבות, מלכות העולם.

מצד שני, אלה הפיתול בלחן, הליטוף בקול והמודולציות המובנות בשירתו, שמעניקים למבעו רגישות חסרת מורא - ספק תחינה, ספק יבבה חנוקה. הוא אולי תרנגול בלול אבל תמיד-תמיד עפר לרגליהן, והן משיבות לו אהבה. בכמויות.

השירים החריגים

כאמור, 19 שירים במופע. שמונה מהם מ"אל העולם שלך", שבעה מ"לא דמיינתי". שלושה מוקדמים עוד יותר (בהם השניים שכתב לאייל גולן והוא מחבק בחזרה) ורק אחד חדש, מהאלבום שבדרך. רובם ככולם מתובלים בנגיעות לטיניות ובנגינת גיטרה ספרדית, כיאה למאהבים ולרומנטיקנים, בעיבודים ובהפקה מוזיקלית לבמה של יוסי מור, נגן הקלידים הוותיק שלו.

בכל זאת, יש ברפרטואר שלו שני שירים חריגים. האחד הוא "לכסות אותך" מהאלבום הראשון -  על יחסי אב ובן, שלמרות הבדלי השקפות, התנהלות וחילוקי דעות מצטברים, עדיין הוא נשאר בן של אבא, ולא בכדי כהן מקדיש את השיר לאביו בפיוס, באהבה גדולה ובמלוא הרגש. השני הוא "אקוט שרי" ("הקשיבי יקירתי" בצרפתית) מהאלבום השני. אמנם זה שיר על זוגיות, אבל כמו באלבום גם על הבמה הוא מוגש, די בהפתעה אני חייב להודות, עם השחקנית מגי אזרזר. שילוב שהופך אותו למעמד משעשע.


רותם כהן ומגי אזרזר (צילום: יובל אראל)

ראש בראש עם חוליו אגלסיאס

אגב, השיר החדש "אל תעזבי" (שמוצג מיד לאחר "מושג לאהבה" הוותיק שבשיריו, עוד קודם צמד אלבומיו) זוכה למבע אנפלאגד. כהן מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית, שר את אהבתו בתחינה ובקול נשבר. "עברה שם מישהי עם הריח שלך/ חשבתי שאני נופל על הברכיים", הוא מפגין את רגישותו וקוצר תשואות.

מישהי לצידי אמרה: "תכתוב שהוא חוליו איגלסיאס הישראלי". כמו הציצה לתוך ניירותיי, או ציטטה ביקורת מוקדמת שלי, מקיץ 2013, רגע לפני הפריצה המסחררת. "הלוואי ואיגלסיאס היה זז כמוהו", השבתי לה.

בניגוד לאבטיפוס הספרדי-לטיני, כהן - שכמו ששת הנגנים שעל הבמה לבוש בשחור - כמעט ולא עומד לרגע. כל הזמן בתנועה. ברגליים כפופות כאילו גופו משתתף בשירה או לפחות בהבעה. לא באנרגיות של רוקר אלא בזרימה רכה, לא משויפת אבל חלקה, לרוחב ובעומק הבמה, וכשהוא נותן משום מה בעיקר את צדודיתו הימנית לקהל.

החל מ"נגעת לי בלב", אחד מהשניים שכתב לגולן, הוא מממש את החיזורים המילוליים למגעים פיזיים. שר אותו למרגלות הבמה, מפזר נשיקות, לוחץ ידיים ויוצא למסע ניצחון באולם, מאפשר לאוהבותיו חיבוקים וצילומים משותפים.


רותם כהן (צילום: יובל אראל)

להט לטיני בתאורת אייפונים

זה השיר, ממש בלב ההופעה, שטורף את הסדר הקודם, מקים את הקהל אל הרגליים, ולאחריו נוהרות המעריצות אל הבמה. זה גם התור של להיטי האלבום האחרון - "לא דמיינתי", "זה לא את זה אני" (עם להט לטיני וגיטרות פלמנקו שמוציאות את הנערות מגדרן), "אקוט שרי" ו"איזה עולם". כהן מטייל על שפת הבמה, מחליק ידיים, מלטף ראשים, מזיז תלתל, מגניב נשיקה, מאפשר למעריצות להיאחז בכף ידו. בקיצור, מתמסר לקהל.

ההופעה מסתיימת (אחרי שעה ו-40 דקות) עם שירים מהאלבום הראשון: "גם אני" שמוקדש לכל הנשים באולם - גם הוא בערסול לטיני-ספרדי, "כולם יגידו לה" באותם אווירה וקצב, "התחיל החום" שנשמע כמו חיזור גורלי ונואש, "כשאחר" (האחר שכתב לגולן) כהדרן ראשון, ללא מקטורן, רק עם מור בקלידים, גדוש כמיהה ותשוקה ושורות בספרדית, וכמובן "אל העולם שלך" במעמד נעילה מרשים ומרגש עם תאורת אייפונים מרהיבת עין באולם ושירת רבים מרחיבת לב בחלל.

רותם כהן חי את החלום? מעריצותיו אף יותר ממנו.