מחול - "עולים השבוע: "הולך בדרכי " ועוד

אמנם ליהוקו של חואקין פיניקס כזמר הקאנטרי ג`וני קאש די צולע, אבל ריס וויתרספון "מחפה" עליו, בתפקיד הזמרת ג`ון קרטר, שהפכה לרעייתו. שניהם, אגב, מיטיבים לבצע את השירים של קאש וקרטר, ובסך הכל, "הולך בדרכי" היא עוד ביוגרפיה קולנועית- מוזיקלית שעושה כבוד לאמן שאת חייו היא מגוללת.

המסע לצמרת של האיש בשחור

"הולך בדרכי", הביוגרפיה הקולנועית החדשה אודות הזמר ג`וני קאש, עשתה ה לי דז`ה וו מחשיד לביוגרפיה קולנועית מוצלחת אחרת מהשנה שקדמה לה, אף היא אודות מוזיקאי, "ריי" (צ`רלס). האם ייתכן שלכל החבר`ה האלה יש סיפור חיים דומה? אח שמת בילדות בנסיבות טרגיות - טראומה משתקת ובלתי ניתנת לאיחוי, שיוצרת טריגר להוכיח את עצמך, להתמיד בדרכך ולהמריא גבוה גבוה. או הבגידה המסורתית באשה החוקית שנשארת מאחור, בבית, עם הילדים, בזמן שאתה מתהולל עם נשים בין הנסיעות הארוכות בסיבובי ההופעות הארוכים והמתישים באיזה אוטובוס מקרטע. או הנפילה לשימוש קבוע בנרקוטיקה ממכרת, שרק לאחר שהיא מביאה אותך לתחתית הקרקעית, אתה שואב את הכוחות לגאולה דרך הביבים.

קאש (חואקין פיניקס, זוכה גלובוס הזהב ומועמד לאוסקר) נולד בארקנסו, ממדינות הדרום (המזרחי) של אמריקה, וגדל בתקופת השפל הכלכלי. ב-1955 הוא נכנס כזמר-גיטריסט צעיר לאולפני "סאן" שבממפיס כדי לנסות להקליט שירים שחיבר בתקופת שירותו הצבאי. בתוך כמה שנים הוא מצא את עצמו מופיע ברוטציה על אותן במות עם ג`רי לי לואיס, אלביס פרסלי, קרל פרקינס, רוי אורביסון, וויילון ג`נינגס וכו`, בתור הזהב הסוער של מעצבי הרוקנרול המחוננים.

בלי להתכוון, הוטבעו בו כבר אז גימיקים שילוו אותו לאורך חייו והקריירה שלו. מכיוון שקאש לבש בתחילת דרכו המקצועית חולצה ומכנסיים שחורים, דבק בו הכינוי "האיש בשחור" והוא אימץ את הלוק הזה כסמלו המסחרי. כבר בשלב יצירתי מוקדם הוא החל לכתוב שירי כלא ואסירים, מבלי לראות את בית הענישה הזה אפילו מבחוץ, שלא לדבר על להכיר מישהו שריצה עונש מאסר. למרות זאת הוא נתפס כזמר של אסירים וב-68` נתן הופעה בלתי נשכחת בפני דיירי כלא פולסום (שהוקלטה והפכה לאלבום רב מכר), עליו כתב זמן רב קודם לכן את אחד מלהיטיו הגדולים, "בלוז כלא פולסום". למעשה, ג`וני קאש פילס דרך באמצעות מוזיקת רוקנרול ובלוז, אבל בהמשך ייחשב וייתפס בעיקר כאמן קאנטרי ויהפוך לאחד האייקונים המוזיקליים השורשיים של אמריקה.

"הולך בדרכי" פותח בפרקים מילדותו, אז מת אחיו הבכור בתאונת עבודה טרגית, וקאש יסחוב עליו במשך הרבה שנים את תחושת האשמה שהפיל עליו אביו, שהוא אחראי, לפחות בעקיפין, למות אחיו. בהמשך מתמקד הסרט בשירותו הצבאי, אז כתב את שיריו הראשונים, בהקמת להקה ובניסיון לשכנע את סאם פיליפס (רוברט דאלאס) להחתימו.

אחר כך מגיעה עלייתו לצמרת, כשהוא כבר איש משפחה, לאחר שנישא לאהובת נעוריו ויויאן (ג`ניפר גודווין), ונולדו להם ילדים. בדרכים הוא מופיע עם זמרת הקאנטרי ג`ון קארטר (ריס וויתרספון, זוכת גלובוס הזהב ומועמדת לאוסקר), נדלק עליה ומנסה לחזר אחריה. במקביל מתחיל התא המשפחתי שלו להתפורר, הוא נגרר לשימוש בסמים, בעיקר אמפטמינים, ובאופן בלתי נמנע נרשמת ירידה ביצירתיות שלו, והקריירה שלו החלה לדעוך.

וכמו שקורה בלא מעט כרוניקות מהסוג הזה, רק כשמגיעים לתחתית הקרקעית, מתחילים לראות את האור. קאש נפרד מאשתו, עובר תקופה קשות של התבודדות, התחפרות בתוך עצמו, התבוססות בכדורים הנרקוטיים, ורק הקשר עם ג`ון שומר על שפיותו. בסופו של דבר הוא מתרומם מהקרשים וכדי לספק את האקורד המתאים להפי אנד מהסרטים (שמה לעשות, התרחש בדיוק כך בחיים) הוא מציע לג`ון נישואין בהופעה חיה, מול כל הקהל – והיא נענית.

השניים פותחים פרק משותף בחייהם האישיים, אחרי האכזבות הזוגיות הקודמות (היא הייתה נשואה פעמיים), ואף הולידו בן משותף, ג`ון קארטר נאש (שהוא אחד מהמפיקים בפועל של הסרט). השניים אפילו נפטרו זה אחר זה, בהפרש של כמה חודשים, ב-2003. "הייתה לי כאן הזדמנות לעשות סרט על אחד מסיפורי האהבה הגדולים שנולדו באמריקה", אומר במאי הסרט ג`יימס מנגולד ("נערה בהפרעה"). "היה משהו קסום בידיעה שבמשך שנים המקום היחיד שבו מותר היה לג`וני ולג`ון להיות לבד, היה על הבמה מול עיניהם של 10,000 צופים".

בימוי מקצועי ומיומן

לצד וויתרספון ופיניקס, שמבצעים בעצמם בסרט ללא דופי את השירים של קאש וג`ון, מופיעים אמני מוזיקה אמיתיים, כמו זמרת הקאנטרי זוכת הגראמי שלבי לין, אמן הרוק והבלוז וויילון מאלוי (בתפקיד ג`רי לי לואיס), אמן הקאנטרי-רוק שוטר ג`נינגס (בתפקיד וויילון ג`נינגס, אביו), אמן הרוק האלטרנטיבי ג`ונתן רייס (על תקן רוי אורביסון הגדול) והיוצר העולה טיילור הילטון (בתפקיד המלך אלביס פרסלי, בתחילת דרכו).

האמת, המוזיקה החדגונית של קאש היא לא ממש כוס התה שלי, וגם הקאסטינג של פיניקס בתור "האיש בשחור" לא ממש מסתדר לי (כמו שהייתה לי בעיה לראות את ליאונרדו דיקפריו כהווארד יוז ב"הטייס"). קאש היה איש עם מבנה גוף רחב, כולל פנים סוסיות כבדות. פיניקס בחור רזה שבשום פנים לא מצליח, בעיני, להיכנס לנפח הפיזי של קאש. ולמרות זאת, בתקופת הפרה-פרודקשן ב-2003, עוד לפני שנפטר, קאש היה זה שבחר בפיניקס להיות בן דמותו הקולנועי, וג`ון קרטר בחרה בוויתרספון לגלם אותה – בחירה שנראית נכונה הרבה יותר.

יחד עם זאת, מנגולד מנווט את הסרט באופן מקצועי ומיומן, השחקנים בהדרכתו משרתים היטב את הדמויות, ובסך הכל זוהי ביוגרפיה קולנועית-מוזיקלית ראויה נוספת, שעושה כבוד לג`וני קאש ולג`ון קרטר.

ועוד עולה השבוע – 9 בינואר 2006 –

"גאווה ודעה קדומה" (צרפת-ארה"ב-בריטניה)

ב-2003 נעשתה גירסה קולנועית אמריקאית של אנדרו בלאק לרומן של ג`יין אוסטין, עם קבוצה של שחקנים אלמונים. הסרט הזה לא ממש זכה לתהילה, בטח לא לעומת המיני סדרה הבריטית מ-95` עם קולין פירת`, על תקן מר דארסי, שמעוניין נואשות באהבתה של אליזבט בנט (ג`ניפר אהל). אבל הגרסה הקולנועית הראשונה המשובחת לרומן הזה נעשתה כבר ב-1940, על ידי רוברט ז. ליאונרד, בהשתתפות כוכבי העבר האגדיים גריר גארסון ולורנס אוליבייה. ומאז ועד היום, לא מעט יוצרי קולנוע וטלוויזיה התלבשו על הרומן הזה, כמו על יצירה אחרת של אוסטין, "על תבונה ורגישות". אני דווקא אהבתי את הפארודיה הבוליוודית העדכנית על הנושא מ-2004, "כלה ודעה קדומה", בכיכוב מלכת היופי של הודו לשעבר, אישוואריה ריי.

אבל כעת עומדת בפתחנו גרסה בריטית חדשה, שביים ג`ו רייט, ואשר כבר הספיקה לספק לקירה נייטלי המקסימה מועמדות לאוסקר, על תפקיד אליזבט בנט. בסרט, שמתרחש בהתאם לתקופה בה מתרחש הרומן, סוף המאה ה-18, אמה של אליזבט, גברת בנט (ברנדה בלתין) נחושה בדעתה למצוא חתנים עשירים הולמים לחמש בנותיה, ג`יין (רוזמונד פייק), לידיה (ג`נה מאלון), מארי (טלולה ריילי), קיטי (קארי מוליגן) וליזי, היחידה שלא ממש מחפשת בעל, ואביה (דונלד סאתרלנד) מעודד אותה להגיע למימוש עצמי לפני שתיכנס לעול משפחתי.

המפגש בינה ובין מר דארסי (מתיו מקפיידן) יוצר קליק וגורם לשניהם לרצות זה בזה, אבל ברור שהם יחוו הרבה קוצים בדרך לשושנים. בגדול, הסרט עוסק בסדרה של סיפורי חיזורים, חלקם אינטרסנטים ומניפולטיביים. הדמויות מונעות על ידי קוד התנהגות תקופתי שגורם ללא מעט אי הבנות, קומדיות של טעויות ומשחקי כבוד, שגורמים לנפשות הפועלות לסבול לא מעט בדרך למימוש האהבות. ובזה הסופרת ג`יין אוסטין אלופה. עם סיימון וודס, טום הולנדר ורופרט פרנד. 127 דקות.

הפקה יפה, בוטחת, נכונה ומדויקת, אם כי צמודה יותר מדי למקור הספרותי האוסטיני, בלי כל ניסיון לספק איזשהו ערך מוסף ברמת הפרשנות האישית או לייצר איזושהי וריאציה על הנושא, בעלת נפח ונופך מקוריים.