תל-אביב לא מחבקת ערבים
 
"את הרבה יותר כאן מאשר שם. יש לך כבר את המקום שלך", אני אומר-שואל את מונא חווה, מכוכבות הסרט "לא פה, לא שם". אני יושב מולה בדירה השכורה הצנועה והנעימה שלה באוף-פלורנטין. "אני לא יודעת אם באמת יש לי את המקום שלי", היא משיבה אחרי מחשבה. "אני פשוט צפה בעולם הזה ומחפשת את הדרך שלי. ומתוקף הסיטואציה, אתה פשוט מתמקם במקום כלשהו. ותל-אביב היא העיר הגדולה שלנו.
 
"עזבתי את הבית נורא מוקדם, לפני שבע שנים. בגיל 20 יצאתי כבר ללמוד ב'בית צבי', ומאז נשארתי פה, כי כל העבודה שלי פה, וכאן בניתי לי את הסביבה שלי, את הבועה שלי, את החברים שלי, את מקומות הבילוי שאני יוצאת אליהם, את הרגלי האכילה שלי, שאני טבעונית וממש קל לי להיות כזאת בתל-אביב.


מונא חווה (צילום: חנוך גריזיצקי)

 
"ויחד עם זאת חשוב להגיד שתל-אביב מחבקת את האנונימיים. פה בתור אנונימית אני פורחת, עושה מה שאני רוצה. מממשת את כל הדרך שלי, בתור אנונימית. זה גם מה שיפה פה, שהמרחב שתל-אביב נותנת לך הוא פיקטיבי אפילו, אבל זה מרחב זמני, אתה מנצל אותו ונהנה ממנו, וזהו. אבל כשאיכשהו אתה אומר או מגלים שאתה ערבי, פתאום הבועה הזו גם עלולה להתפוצץ לך בפרצוף. ואז אתה אומר: רגע, לא באמת מחבקים אותי פה. מחבקים כשלא יודעים מי אני.
 
"עם זאת דווקא בתל-אביב יש הרבה אנשים מתחום האמנות שאני מכירה, כמות אנשים ממש מגניבה שאפילו נמצאת בכיוון יפו, ב'לולו', שכל ענייני הזהויות שם פשוט נמסים איכשהו ונשארים בני האדם. זה ממש כיף. ב'לולו' אתה שומע ערבית, עברית, רוסית וספרדית. זה המקום הכמעט יחיד במרכז שאתה לא צריך להגדיר את עצמך בו. אבל אני פה. לא יודעת אם אני מוצאת את עצמי, אבל אני חיה, זורמת, צפה, כמו שאמרתי".


לא פה, לא שם (צילום: איתי גרוס)
 
"לקחתי את ההזדמנות בשיניים"
  
בסרטה הראשון של מייסלון חמוד, בדירה שכורה בתל-אביב גרות לילא וסלמה, ואליהן מצטרפת נור. שלושתן פלסטיניות שמשפחותיהן גרות ביישובים ערביים בצפון הארץ, אבל הן החליטו לחיות את חייהן במרכז. לילא (חווה) היא עורכת דין, אישה צעירה פתוחה וליברלית, חובבת סיגריות, גראס ואלכוהול. סלמה (סאנא ג'מלייה) היא ברמנית ודיג'יית, אשת חיי לילה ולסבית. נור (שאדן קנבורה), המצטרפת החדשה לדירה, היא בחורה דתייה, מאורסת, שבניגוד לרצון בעלה לעתיד מחליטה לפתח לעצמה קריירה ויוצאת ללמוד מדעי המחשב בעיר הגדולה ולחיות בה. הן שמחות בחלקן בסצנת האנדרגראונד התל-אביבית, אבל זה גם מתכון לקונפליקטים עם בני המשפחות ובני הזוג.
 
מונא, איך בעצם הגעת לפרויקט הזה?
 
"מייסלון עבדה על הסרט הזה חמש שנים. כתבה, עיבדה, שינתה, עברה תהליך. עם השחקניות לתפקידי נור וסלמה היא כבר דיברה וידעה שהן הולכות לעשות את זה, ולגבי לילא, אני יודעת על מיליון שחקניות שהיא עשתה להן אודישנים. גם שחקניות, וכאלה שלא. וגם שחקניות שהיא הייתה איתן בתהליך וזה נפסק. אני לא יודעת מה הסיבה שהיא לא מצאה את לילא מהר, אבל כשהגעתי להפקה דרך חברים, עשיתי איזה אודישן ואז מייסלון, אותה לא הכרתי קודם, ושלומי (אלקבץ, שהפיק את הסרט) שאלו אותי: את חושבת שאת יכולה לעשות את התפקיד הזה? זה גרם לי לשאול גם את עצמי, והרגשתי בפנים שאני כן מסוגלת.
 
"לילא לא כזאת רחוקה ממני. אנחנו שונות מהרבה בחינות, אבל בבסיס יש הרבה דברים דומים. ראיתי סוג של שליחות בתפקיד הזה ולקחתי את ההזדמנות הזאת בשיניים. ידעתי מה יש לי בפנים שאולי לא יצא באודישן. אני שונאת אודישנים, כי לא תמיד הם מייצגים. לפעמים אתה מגיע עייף, עם חוסר ביטחון מסוים וסרטים שאתה אוכל על עצמך. לפעמים לא יוצאות ממך האיכויות שקיימות בפנים.
 
"דיברנו על לילא ואחר כך היו לנו עוד כמה מפגשים, ולאט לאט הם התחילו לראות בי את המקום אותו הם מחפשים. התחלנו לעבוד וזו הייתה חוויה מדהימה - היה שילוב של מה שיש בי ומה שאני חושבת על הדמות ומה שמייסלון מנסה להביא אליה. עבדנו ממש ברגישות כדי להגיע לתוצאה מקסימלית שכולנו נהייה מרוצים ממנה. אני לא חושבת שאעבור שוב חוויה כזאת אי-פעם בקריירה. יצאתי משם עם משפחה, עם אנשים, חברות וחברים, לכל החיים, ולא בכל הפקה זה קורה".   



לא פה, לא שם (צילום: איתי גרוס)
 
"אם לא התחתנת, את ברווז שחור"
 
הכרת לפני כן את חברותייך לקאסט?
 
"את שאדן, שחקנית בקבוצת תיאטרון, הכרתי היכרות שטחית, ואת סלמה בכלל לא. היא לא שחקנית, אלא הייתה המעצבת הגראפית של הסרט, והיא די.ג'יי גם בחיים, וגם מעצבת חולצות, ועכשיו גם פותחת בר בחיפה".  
 
מה הבאת מעצמך לדמות של לילא?
 
"כולנו בעצם לא פה, לא שם. זה מדהים, כי זה מושג שהשתמשתי בו לפני שקיבלתי את התסריט. מושג קצת ידוע אצלנו, שאנחנו לא מוצאים את עצמנו בשום מקום, כי אנחנו דור חדש, אבל סצנת האנדרגראונד הפלסטינית שקורית פה קיימת גם בחיפה, מזה כמה וכמה שנים. העניין הוא שלא כל כך מדברים עליה ולא כל כך מציגים אותה, במיוחד לא בקולנוע הפלסטיני-ישראלי.
 
"כשקיבלתי את לילא וקראתי את התסריט, זה היה בשבילי רגע מיוחד. פתאום נפתחו לי העיניים, כי היא הבחורה החזקה שמקבלת החלטות, לוקחת אחריות וגם מתעקשת על הדרך שלה ועל מה שהיא מאמינה בו. ומצד שני, היא לא מצטיירת כמישהי רעה, אלא להפך. יש לה מקצוע והיא אחראית והיא יפה.
 
"אלא שהרבה פעמים יש את המקום הזה שאם את מגיעה לגיל 25 ולא התחתנת, התמקמת ובנית בית ומשפחה אחרי שסיימת לימודים – פתאום מתחילים להסתכל עלייך כעל ברווז שחור. את בעייתית. יש בך משהו לא בסדר. אם לא התחתנת עד עכשיו, משהו בך לא תקין. אבל הם לא מבינים שזה מבחירה. אילו רציתי להתחתן, הייתי עושה זאת כבר מזמן. פתאום קיבלתי חיה פרועה. לילא היא אישה במלוא הדרה שפשוט באה ופוצצה אותי בהמון אומץ והמון חוכמה, נשיות ולב גדול. אז כבר מהתחלה אמרתי, יש פה משהו שצריך לחבק, לאמץ, לקחת". 

עוד אבחנות על לילא?
  
"היא Free Spirit. ציפור חופשייה. בדיוק כמו מונא. היא לא מתחנחנת, לא מתיפייפת, לא מסבירה את עצמה לאף אחד. היא פשוט קיימת. ומי שלא מוצא חן בעיניה, יכול לקפוץ לה. מצד שני, יש לה לב מאוד רחב ובדרך שלה היא מטפחת אנשים שאכפת לה מהם. היא עורכת דין בת 30, שחסרה קצת אינפורמציה עליה בסרט. זה מקצוע שאני לא באמת יודעת עליו הרבה ולא בקיאה בו. המקצועות שלנו, כמו גם הצד הפוליטי, הם בסרט ברקע. מייסלון רצתה לשפוך אור על נושאים אחרים, ואני ניסיתי להשלים עם עצמי את הפערים.
 
"קיימים הרבה מקומות אצל לילא שהזדהיתי איתם. העצמאות, המקצועיות, לקיחת החלטות לבד. ההורים שלה לא בתמונה, מה שגרם לי לחשוב למה מייסלון כתבה את זה ככה. עבדנו ממש בקפידה על זה".


לא פה, לא שם (צילום: איתי גרוס)

 
"קודם כל אני בן אדם"
 
עם זה שההורים שלה לא בתמונה ידעת איך לעבוד, ממקום אישי.
 
"לגמרי. בחיים האישיים שלי, מזה שלוש שנים ההורים שלי לא חיים בארץ, הם עברו לברזיל, לסנטה קתרינה. המשפחה המורחבת שם כבר עשר שנים, וההורים שלי הצטרפו ואיתם נסעו שלושה מבין חמשת הילדים שלהם. אחותי הגדולה ואני נשארנו פה. כשההורים שלי עזבו, הם נורא רצו שאבוא איתם  ואתחיל את החיים שלי שם. אבל מבחינתי זה היה, מה פתאום?, לא! רגע! אני מתחילה פה משהו, הרגע סיימתי ללמוד. איך אתם נוסעים? אתם לא יכולים לעשות לי את זה, כי המקצוע שלי הוא השפה שלי, ועכשיו אני צריכה להתחיל הכל מחדש במקום אחר, כשעוד לא ניצלתי כאן את מה שלמדתי? אז כל אחד עשה את הבחירה שלו. הם נסעו, אני נשארתי פה.
 
"בהתחלה ממש כעסתי עליהם. חשבתי, למה בגיל הזה אתם גורמים לי להתמודד עם תחושות כאלה? שפתאום אין אימא, אין אבא. אמנם טסתי אליהם פעם אחת, אבל בגדול יש לי אותם רק בווטסאפ. אלא שלאט לאט הבנתי כמה טוב להם שם וכמה טוב לי פה וכמה היחסים בינינו ממש טובים. כשנסעתי לבקר אותם שם ראיתי כמה הם שמחים ומממשים את עצמם. הם חיים בטבע, טבע מטורף, הם בנו לעצמם בית ונמצאים בכיף שלהם. ויש שם כנסייה וקהילה קטנה של בפטיסטים."
 
 
למיטב הבנתי אין בעצם הבדל בין פלסטיני נוצרי לפלסטיני מוסלמי.
 
"לי זה בטח לא חשוב. אבל שאלה שתמיד מפנים אליי ישראלים יהודים היא: את נוצרייה או מוסלמית? וכשאני אומרת שאני נוצרייה, אז אני רואה את הנינוחות בעיניים: אה, אז את בסדר, את משלנו. את 'ערבייה טובה'. אז לא! יש לי הרבה חברים וחברות מוסלמים שחיים בדיוק כמוני וזה לא קשור לפתיחות או לא. יש מי שמתנער מהדת. אני בן אדם שמאמין באנרגיות, בקארמה, ביוניברס. הדבר הראשון שאני אומרת הוא שאני בן אדם. לא אוהבת הגדרות.  לוקחת את מה שטוב ונכון לי, בלי לשים את זה תחת כותרת".



לא פה, לא שם (צילום: איתי גרוס)
 
"אנשים התחילו להתעניין בי"
 
היה משהו קונקרטי שבזכותו התגבשה אישיותך?
 
"בזכות העובדה שיצאתי מהבית מוקדם, עברתי מלא, הבנתי מלא והתחזקתי. גם בגלל שההורים שלי לא פה. זה עשה אותי ממש חזקה. אתן לך דוגמא. אחותי הגדולה נשואה וחיה בעכו, ואני לא. אז היו שאמרו על הוריי, איך עזבתם את מונא? כאילו, אם אחותי נשואה אז זה אומר שהיא בן אדם שלם, ומונא, בגלל שהיא לא התחתנה, היא חצי בן אדם. איך עזבתם אותה לבד? פתאום אתה מבין איך מסתכלים עליך. אתה אף פעם לא שלם אם אתה לא משלים את הפערים הברתיים שנכונים בעיניי אותם אנשים.
 
"לקחתי את המקום הזה גם לדמות של לילא. מבחינתי, היא יכולה להרים טלפון לאימא שלה פעם בשבוע, אבל החיים שהיא חיה הם היא, והיא בלבד. לילא גם הוציאה ממני הרבה דברים שהיו קצת קשים לי. אני מאוד נחמדה, אוהבת לאהוב את כולם, ויכולה להיות אפילו גם אובר-נחמדה ולהגיד מלא תודה לאנשים. לילא לא תדבר עם נהג מונית אם לא בא לה. זה לא בגלל שהיא סנובית או מתנשאת, אלא כי זה האופי שלה.
 
"מונא, גם אם לא בא לה, יכולה לחשוב, הוא מסכן, בטח אין לו עם מי לדבר, הוא בודד. אז אפתח איתו שיחה. פתאום, הדברים שקיבלתי מלילא, אפילו אלה העלולים להיחשב שליליים, אם לוקחים אותם במידה הנכונה, זה יכול להיות ממש מאתגר ומגניב. ופתאום אתה רואה שהעולם גם מגיב אליך אחרת".
 
איך תרגלת את זה?

"למשל, לפני הסרט שלומי, מייסלון ואני עשינו סוג של ניסוי. שלומי סיפר לי כיצד רונית אלקבץ זיכרונה לברכה התכוננה לתפקיד שלה ב'אור'. הוא סיפר עד כמה היא הזניחה את מראה, אכלה ג'אנק ולא טיפחה את עצמה. היא רצתה להרגיש את המקום הנחות והמלוכלך הזה, ומה ששלומי אמר לי לפני הצילומים היה: אני רוצה שתהיי לילא למשך חודש. תחשבי איך היא מחזיקה את הסיגריה, מה אנשים חושבים עליה מבחוץ, תחייכי לאנשים פחות, תהיי פחות נחמדה. כניסוי.
 
"לזה צירפתי עוד הרבה ניואנסים קטנים: איך היא נכנסת הביתה, מסדרת את הבגדים ולא זורקת אותם ועוד ועוד. זה היה מרתק. פתאום אתה רואה שהעולם מגיב אליך אחרת. אנשים פחות מחייכים ופחות ניגשים אליך, אבל מצד שני יותר מתעניינים בך, כי יש משהו מאוד מסתורי, מעניין ולא ברור בך. המקום שבו הייתי כלילא, גרם לי גם לקחת החלטה ממש חשובה בחיים האישיים שלי.
"מבחינתי זה תפקיד מתנה, ואתה רואה איך אנשים מקבלים את הסרט, מוצאים את עצמם בו ומזדהים עם כל דמות ודמות. הנשיקות בסרט אמנם לא פרונטליות, לא בקדמת הבמה, אבל אנשים במגזר לא האמינו שזה יהיה עד כדי כך אמיץ, עד כדי כך שובר כלים וחתרני".

"בדיוק. מייסלון באה לדבר עלינו, על כל הכפרים והיישובים הערביים. זה יכול היה לקרות גם בכפר קאסם, בכפר יאסיף, בשפרעם, בכל מקום אחר – וכנראה שגם שם היו מגיבים כך. הם פשוט לקחו את זה מאוד אישי, אבל ככה זה כשרואים את הצד הפחות מחמיא של הגברים. או כשאתה מראה את האומץ של הנשים האלה. מבחינתי לפחות, לעשן, להתמסטל ולהשתכר זה סוג של בריחה. מהמציאות, מהיום-יום, מהביקורת. גם ככה כנשים, אנחנו מיעוט בתוך מיעוט. אבל אנחנו נשים חזקות שיש לנו מה להגיד.
 
"אני עובדת ב'לולו' ביפו כברמנית, ובאחד הערבים מישהי שראתה את הסרט קלטה אותי על הבר, זיהתה אותי מהסרט ואמרה לי: 'תגידי לי שאת חיה ככה'. הרגשתי שהיא רצתה חיזוק. היא חיבקה אותי וזה ריגש אותי כל כך. היא ערבייה מכפר בצפון. אני מרגישה שאנחנו הקול של האנשים שלא תמיד יכולים להשמיע קול. וזה מבחינתי הניצחון. שאנחנו עושות משהו בחברה הפלסטינית שלנו, בלי להחביא, בלי לצנזר, בלי להתבייש ובלי להסביר. אנחנו פה, נישאר פה ונגדל את ילדינו על מה שאנחנו מאמינים בו".
 
 
לא מעט יוצרות קולנוע פלסטיניות מתבטאות בשנים האחרונות. אם זו סוהא עראף ו"וילה תומא" או מהא חאג' ו"עניינים אישיים".
 
"הסרט שלנו חוצה מגזרים ומגדרים, ומהחברה הישראלית מגיעות תגובות ממש טובות. אני חושבת שכל אישה יכולה להתחבר אליו. והגל של היוצרות הפלסטיניות משמח ומרגש ואני רוצה שאנחנו כנשים נעשה יותר. כל סרט שבא פותח את זה ומאפשר להרחיב את הסדק שנפער. גם בתעשייה שלנו וגם בחברה שלנו. כל סרט כזה שם עוד טביעת אצבע ומסמן עוד נקודת מפנה. והסרט שלנו הוא נקודת מפנה מאוד חשובה, כי עם כל הנושאים שהוא מעלה - כאלה שאנחנו לא רגילים לדבר עליהם אלא להשתיק אותם - וכל השיח שהוא מעורר ברשת, אני מאמינה שזו רק ההתחלה. ושלעוד נשים יהיו עוד דברים מאוד חשובים ואינטליגנטים להגיד. ויהיה להן את האומץ".
 
הסרט הוקרן כבר בפסטיבלים בינלאומיים, לאחרונה בפאלם ספרינגס, קליפורניה. איך הוא עבד שם?
 
"בפאלם ספרינגס לא הייתי אבל מייסלון נכחה שם וסיפרה לי איזה תשואות קיבל הסרט. לדבריה, הוסיפו עוד הקרנות מעבר למה שתוכנן, בגלל הביקוש. אני עצמי הייתי בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד, שם זכינו בפרס חביב הקהל ובפרס 'הטלוויזיה הספרדית האחרת', ובפסטיבל טורונטו, שם זכינו בפרס הסרט האסייתי. וחשוב גם לציין שבפסטיבל חיפה זכינו בפרס סרט הביכורים ובחירת הקהל. בסוף מרץ-תחילת אפריל אנחנו עומדות לטוס לפסטיבלים נוספים, בצרפת ובאיטליה, ובהמשך הוזמנו לעוד פסטיבלים בינלאומיים".


מונא חווה (צילום: חנוך גריזיצקי)
 
"ככל שאתה מתרחק מהגנטיקה שלך אתה משתבח"
 
הרזומה המקצועי של חווה עשיר במיוחד. בטלוויזיה היא שיחקה, בין היתר, ב"פאודה", "מי נתן לך רישיון", "הפקולטה", "מתים לרגע" ו"דוניא ודנדן".  תוכנית ילדים בערוץ הראשון בערבית. בתיאטרון היא מופיעה כעת ב"חצוצרה בוואדי", וברשימתה גם ב"המלך ואני", "דירה להשכיר", "צלילי המוזיקה", "בגדי המלך החדשים", "התשמע קולי", "פטר והזאב" ועוד. היא מתכננת גם לחזור לעיסוק במוזיקה, בפרויקטים אישיים יותר, וגם מספרת שמתרוצצים לה בראש כמה תסריטים שמתישהו היא תתיישב לתכתוב אותם.
 
על ליהוקה, בטלוויזיה בעיקר, לדמויות של ערביות, יש לה מה להגיד. "השפה שלי היא המקצוע שלי", היא אומרת. "אני אוהבת שפות, יודעת שלוש, והתחלתי ללמוד קצת פורטוגזית. אבל אם השפה שלי היא בארגז הכלים שלי, אז למה לא לתת לי להשתמש בה? ברגע שלמלהקות יש תפקיד של ערבייה הן קוראות לי, אבל כשיש תפקיד של מזרחית, למשל, זה לא מגיע אליי. למה אתם לא נותנים לי לפחות  את ההזדמנות לעשות אודישן? אתם שופטים אותי בגלל המוצא שלי, בעוד ששחקן יכול לעבוד על מבטא ולגלם דמות ממוצא אחר".      
 
בחייה הרומנטיים חווה לא מייחסת חשיבות למוצא של הפרטנר. "היה לי חבר יהודי שלוש וחצי שנים", היא מספרת. "ההורים שלי הכירו אותו וההורים שלו הכירו אותי. היו כל מיני התנגדויות בהתחלה, משני הצדדים, זה לא עבר חלק, אבל בסוף זה הסתדר. מבחינתי, כל עוד הוא בן אדם ואנחנו מסכימים על סגנון מסוים של חיים, אז לא אכפת לי. להפך. אני דווקא חושבת שככל שאתה מתרחק מהגנטיקה שלך אתה רק משתבח. וגם, להקים משפחה של אנשים משני לאומים שונים, משתי דתות שונות, משתי שפות שונות, זה מדהים. זה כל כך עשיר.
 
"הלוואי והייתי גדלה בבית מעורב. בתור ילד אתה שומע שתי שפות, ופתוח לשני המקומות. נכון שאתה עלול לפעמים גם להיות קורבן של החברה, שלא מקבלת אותך. אגב, גם אצלנו לא מקובלים נישואין בין מוסלמים ונוצרים. רק בגלל הדת. ולכן, אני חושבת שדתות הן אלה שמפרידות בין בני אדם. אנחנו עושים עוול לעצמנו ולאנושות. אני מוצאת את עצמי מסתובבת עם אנשים ממוצאים שונים.

"זה לא שאני שוללת ערבי מבית טוב, שההורים שלי יסכימו לו...", היא צוחקת. "כשאני מסתכלת על בן אדם חשוב לי שהוא יקבל אותי כמו שאני, לא ינסה לשנות אותי בשום צורה, יאהב אותי בגלל מי שאני ומה שאני, ופשוט ירצה להיות לידי כדי לחוות איתי את החיים האלה. גם כשאנשים בתוך קשר, אני מאמינה באינדיבידואליות של הבן אדם. אתה חלק משניים, אבל גם אחד שלם, ולפעמים שוכחים את זה. בגלל אנשים שיש דברים שמפריעים להם וגברים שמנסים להגביל אותך, נותנים לך להרגיש רע ולהתנצל על מי שאתה.


משמאל שלומי אלקבץ המפיק, מייסלון חמוד הבמאית והשחקניות: שאדן קנבורה, סאנא ג'מלייה ומונא חווה,  בפסטיבל טורונטו (יח"צ)

והשעון הביולוגי מתקתק
 
 
"לאורך השנים היו לי כל מיני התנסויות, והיום אני יכולה להגיד שהחוויות האלה כל כך חשובות. אני לא מבינה איך בחורות יכולות לסיים ללמוד, להכיר מישהו אחד ולהתחתן איתו. הרי אין לך פרספקטיבה. ניסיון החיים שלי גרם לי להגיע למקום הזה ולהבין יותר את מערכות היחסים. אני יותר מנתחת התנהגויות ויותר יודעת לזהות אותן על ההתחלה. אני לא יודעת אם אני מאמינה בחתונה. מבחינתי, בוא נחיה ביחד, לא צריך את כל הרשמיות, הפתקים והחוקים. ובאמת, כל הקשרים שלי עם גברים היו בגלל שהם היו אנשים טובים.
 
"כעת אני בתקופה שאני חיה לבד, ומה-זה טוב לי. אני לא לבד-לבד ויש לי הרבה חברות. את הזמן הפנוי שלך אתה בוחר. לפעמים הזמן הפנוי שלך נבחר על ידי האנשים שנמצאים איתך, או שמרגישים עליך בעלות. בעל זו מילה נוראית. אני לא רוצה בעלות על אף אחד. אני חושבת שזה מגוחך. אני קיימת בזכות עצמי, וברגע שאני מבינה את זה אני יותר רגועה ונינוחה.
 
"תמיד קיים הלחץ הזה, אני בת 27, מה עשיתי עד עכשיו, מה לא עשיתי, ובמה אני יכולה לשפר את עצמי. וכמובן שהשעון הביולוגי מתקתק. כולנו שואלים את עצמנו את הדברים האלה בזמן כזה או אחר. אבל אני מרגישה סיפוק עצום כי עם הזמן אני יותר ויותר מבינה את מהות החיים ואת המקום שלי בהם, אז אני משחררת לחץ ומרגישה שאני עושה את מה שנכון לי ומה שעושה לי טוב".