סרטו של ערן קולירין נוגע בבטן הרכה, "נדיה שם זמני" מסוגנן אך נפתל ו"סלולרי" לא מחדש
"מעבר להרים ולגבעות" (ישראל 2016)
דרמה. סרטו של ערן קולירין. סא"ל דוד גרינבאום (אלון פדות) משתחרר מצה"ל לאחר 27 שנות שירות. בתקופה זו הוא ראה מעט מאוד את בני משפחתו והחזרה לבית בירושלים לא פשוטה לו ולהם. חדור במוטיבציה להצליח גם בחיים האזרחיים, מנסה גרינבאום את כוחו בשיווק ערכות דיאטה בשיטת הפירמידה. הוא מגלה שבני המשפחה עסוקים בענייניהם ולא בדיוק מעניקים לו תשומת לב. אשתו רינה (שירי נדב נאור), מורה לספרות, שלמדה במשך השנים להעסיק את עצמה ולהשתתף בחוגים שונים, מפנטזת על חיים טובים יותר ומתפתה להרפתקה רומנטית נמהרת. בתו יפעת (מילי עשת), פעילת שלום, משקיעה את כל מרצה וזמנה בהפגנות ובהתחברות לפלסטינים. ולבן הצעיר, מתבגר מתלבט חסר כיוון המחפש את עצמו, יגיע מידע שיגרום לו להגיב באלימות. החיפושים העצמיים, במעגלים פנימיים בעיקר, של כל אחד מהנפשות הפועלות, עלולים להפר את מערכות האיזונים העדינות בחייהם ובמעטפת המשפחתית כולה. 90 דקות.
משפחת גרינבאום היא כמובן משפחה ישראלית טיפוסית כמשל. לא כל משפחה, כמובן, אבל סוג של מודל מייצג. הזיקה לקריירה צבאית ולהצלחה באזרחות, או לפעילות אידיאולוגית פוליטית אינטנסיבית, או לפנטזיות בשאיפה לשנות מציאות – אלה נושאים שכל תא משפחתי ישראלי, ובכלל, יכול להתחבר אליהם. ערן קולירין יוצר קולנוע משובח ומאתגר. "ביקור התזמורת" היה מיינסטרימי ונגיש ו"התחלפות" עורר דיון אינטלקטואלי-קיומי. בפתח "מעבר להרים ולגבעות", סרט רגיש הנוגע בבטן הרכה ובקצות העצבים החשופים של החברה הישראלית, מצטט קולירין טקסט של דוד אבידן: "מה שמצדיק יותר מכל/ את הבדידות, את הייאוש הגדול/ היא העובדה הפשוטה, החותכת/ שאין לנו בעצם לאן ללכת". גיבורי קולירין כאן תקועים באמצע החיים, אולי גם כמשל למדינה התקועה בסיטואציה חסרת מוצא. אבל הפיתרון שקולירין מציע, או זה המסתמן מהנראטיב שלו, לא מעודד במיוחד. כל אחד מבני המשפחה, בתא הפריך והשברירי הזה - יחטא או יפשע, בדרכו, הפלילית או המוסרית, אבל איש מהם לא ישלם על כך. כי הביחד המשפחתי ההגמוני, אותו מחממת מדורת השבט, יטשטש את כל החטאים והעוולות שאנחנו מעוללים לאחרים ולעצמנו. עוצמתו של "מעבר להרים ולגבעות" היא בהרכבת פרופיל אישי ומשפחתי של אנשים שרוצים לעשות משהו משמעותי בחייהם, לקדם את עצמם, להתניע תהליכים אישיים. אבל בסופו של דבר הם פועלים בפול גז בניוטראל. הניסיונות האינדיבידואליים נידונו לכישלונות. אולי רק הביחד המשפחתי יציל את המצב.
למועדי הקרנות
"מעבר להרים ולגבעות" (תמונת יחסי ציבור)
"נדיה שם זמני" (ישראל 2016)
דרמה. סרטה של טובה אשר. נדיה (נטע שפיגלמן), צעירה פלסטינית ממזרח ירושלים, טסה לאנגליה בעקבות בעלה הטרי, פעיל טרור שנאלץ לברוח מכאן. היא עובדת שם במכבסה. בעקבות אירוע שבעקבותיו נהרג בעלה, נדיה מנסה לחזור לארץ. מתברר לה שאם תשתמש בשמה תיאסר מיד כמשת"פית טרור והיא נאלצת להשתמש בדרכון שהכין עבורה איש קשר שהיא מכירה בכינוי 347 (ג'ון הארט), של ישראלית בשם מאיה. מקץ 20 שנה מאיה היא כוריאוגרפית מצליחה במכון ריקוד מוביל, הנשואה ליואב (עודד לאופולד), עורך דין, ואם לבת, יעלי (אלי קרן אסף) ובן, אסף (אגם אוזלבו). את סודה הגדול איש לא יודע, למעט אמה אמאל (רובא בלאל-עספור), אותה היא פוגשת מדי פעם בהסתר והיא הקשר שלה לעברה, לשפתה ולמורשתה המקורית. כאשר מגיעה משלחת מטעם האיחוד האירופי לשם שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני עם הסטודיו בו היא עובדת, מגלה נטע לתדהמתה שהנספח הפלסטיני אינו אלא בעלה נימר (עלי סולימאן), שהיא האמינה כי נהרג. שובו מטלטל כליל את החיים האלטרנטיביים שבנתה לעצמה. 115 דקות.
זהו סרטה הראשון כבמאית של טובה אשר, עורכת בעלת קבלות רבות. הניסיון הרב שרכשה והידע שלה במעשה המרכבה הקולנועי ניכרים כאן. אשר יצרה סרט בעל תחביר קולנועי מפותל, ובו שתי תקופות מרכזיות בחיי הגיבורה מאיה-נדיה. היא דנה בסרט בנושאים כבדים וטעונים כמו מהי זהות, האם ניתן להחליפה באחרת, מהי זיקתך לשורשים שלך שעליהם אתה נאלץ לוותר, ומה קורה למשפחה כשנחשף סוד גדול שהאם הסתירה במשך שנים רבות? וכל אלה משמשים כמובן גם כאלגוריה ליחסים המסובכים של ישראלים-פלסטינים, שקשה להם מאוד לחיות כאן זה לצד זה ועוד יותר קשה להם להינתק זה מזה. בכל הנושאים האלה מטפלת אשר בתבונה קולנועית בסרטה היפה, המעודן והמסוגנן, אם כי בפאזל הנפתל שהיא שוזרת את חלקיו קיימים חורים שהיא לא הצליחה לתפור ולחבר עד הסוף. במספר סצנות, בעיקר בראשית הסרט ובחלקו המתרחש באנגליה, חשתי חוסר אוריינטציה ואי הבנה לגבי אירועים המתרחשים בו, שעליהם הייתה הבמאית צריכה לשפוך יותר אור, לטעמי, ולא להשאירם תחת ענני ערפל ומסתורין. גם הקפיצה בזמנים בביוגרפיה של מאיה קיצונית מדי. דווקא שלבי התערותה בישראליות החדשה היו יכולים להיות מרתקים.
למועדי הקרנות
"נדיה - שם זמני" (תמונת יחסי ציבור)
"סלולרי" (ארה"ב 2016)
מתח-אקשן. סרטו של טוד וויליאמס. קליי רידל (ג'ון קיוזאק), הנמצא בנמל תעופה בניו-אינגלנד, מתקשר לאשתו בנפרד. הוא משתוקק לנסות מחדש חיים משותפים איתה ובעיקר לראות את בנם המשותף הקטן. הוא מספר להם גם חדשות טובות, שהוא מכר זכויות של קומיקס שיצר. אלא שהשיחה מתנתקת וקליי מבחין בטירוף שאוחז באנשים בשדה שסיגנל מסוים שמעביר המכשיר הנייד בו הם משתמשים הופך לסוג של וירוס התוקף אותם והם הופכים לחיות אדם. קליי מצליח להימלט מהמקום, כשהוא חומק ממגע עם אנשים הנגועים בווירוס המסתורי, שגרם לאנרכיה טוטאלית. הוא פוגש בטום מקורט (סמואל אל. ג'קסון), שאף הוא הצליח להימנע מתקיפת הנגיף, ולאחר מכן מצטרפת אליס מקסוול (איזבל שרמן), שכנתו של קליי בבניין בו ממוקם משרדו. השלושה מחליטים להתרחק מהאזור. קליי שואף לאתר את אשתו ובנו ולברר מה עלה בגורלם, ואילו טום ואליס משתוקקים להגיע למקום בטוח. השלושה יוצאים יחד למסע מסוכן. 98 דקות.
הבעיה העיקרית של הסרט הזה שהוא נשען באופן גורף על נוסחת סרטי הזומבים-וירוסים התוקפים בני אדם בריאים ומדביקים אותם. במוצר הקולנוע האפוקליפטי השבלוני הזה אין לבמאי וויליאמס שום דבר חדש או מקורי להציע והתסריט שלו, דווקא על פי רומן של סטיבן קינג, בעל קבלות משובחות רבות בקולנוע, קלישאתי, חבוט וחסר מעוף ודמיון. התפתחותו והתנהלותו מזכירים סרטים רבים קודמים בסגנון שראינו, ושום דבר בו לא מאתגר או מעורר תובנות חדשות. מפתיע שהשחקנים קיוזאק וג'קסון השתתפו בפרויקט הזה.
למועדי הקרנות
"סלולרי" (תמונת יחסי ציבור)
"50 גוונים של אופל" (ארה"ב 2017)
דרמה. סרטו של ג'יימס פולי, פרק שני בהתבסס על טרילוגיית הרומנים האירוטיים של הסופרת אי. אל ג'יימס. המשך מערכת היחסים הסבוכה של הסטודנטית אנסטסיה סטיל (דקוטה ג'ונסון) והמיליארדר האקסצנטרי כריסטיאן גריי (ג'ימי דורנן). אנסטסיה אמנם נפרדה מכריסטיאן, אבל תשוקתה האובססיבית אליו נמשכת, והיא נאלצת להיאבק בה יום-יום. ולכן כאשר הוא מנסה להחזיר אותה אליו, היא מתקשה לסרב, אך דורשת לנסח ביניהם הסכם חדש. צעד אחר צעד, הם בוחנים מחדש את טיבה של מערכת היחסים ביניהם. אנסטסיה מגלה צדדים חדשים באישיותו של כריסטיאן, והוא נאבק בשלדים מעברו המאיימים לפרק את הזוגיות. אנסטסיה מפגינה קנאה כלפי המאהבות הקודמות של האיש שלה - ומקבלת החלטה חשובה בנוגע לחייה. 115 דקות.
למועדי הקרנות
"50 גוונים של אופל" (תמונת יחסי ציבור)
09/02/2017
:תאריך יצירה
|