קוּל וקל

אחרי הופעה אחת בלבד כ"אהבה על משקל", שהתקיימה בצוותא בחודש שעבר, מופע הסולו החדש של ארקדי דוכין החליף שם. המשקל נעלם. רק מהשם. עבר טרנספורמציה ל"רק שירי אהבה". חוסר אחידות ואי היצמדות למקור שמדליקים נורית אדומה באשר למחויבות האמן למבנה, לתכנים, לשירים, לקהל, אפילו כלפי עצמו.

"אהבה על משקל", שעלה בפסטיבל הפסנתר האחרון, מוגדר כ"מופע קברט-תיאטרלי". תכנו מתואר כמעבר "בתחנות בחיים של ארקדי, הילדות ברוסיה, העלייה לישראל וההשתלבות בה. האנשים, המילים והמוזיקה - כל החיבורים שהפכו את ארקדי דוכין לאחד האמנים המעניינים והאהובים בישראל".

בהנחה שזו רק טעות הגהה, וש"רק שירי אהבה" הוא למעשה שם נרדף ל"אהבה על משקל", זו בהחלט הצגה של דוכין באור שונה משהו. פחות רוקי, יותר רומנטי. עם סיפורים אישיים, חוויות וגילויים מרגשים, וגם לא מעט הומור שמציג את דוכין במשקל קוּל וקל וכאמן במה עם יכולות מגוונות ומרתקות. 


ארקדי דוכין (צילום: אבשלום הלוי)
 
אפשר בלי כאב, בלי דמעות?

באמצעות פסנתר וארט וידאו בלבד, דוכין מגולל את סיפור הקריירה שלו - ואפרופו, סוקר את תרומתו לרוק הישראלי ב-30 השנה האחרונות, כיוצר וכזמר - באמצעות כ-20 שירים. משקל סגולי כבד ביצירה שלו. הוא מדפדף בין שירי האהבה ש כתב לחברים של נטאשה, למבצעים אחרים ולעצמו. "רובם זה בגללה", הוא אומר בסבר פנים רציני בפתיחה. "רק אחד זה בגללי. וגם הוא, זה בגללה...".

יש שם "קוראים לזה אהבה" (שעמו הוא פותח "בין הילדות לזקנה, יש עוד תקווה") ו"בגללך" שכתב (ביחד עם מיכה שטרית) לאריק איינשטיין. "אני יותר כותב מאשר מוציא, אבל הזכות לכתוב לאחרים - מאוד חזקה", הוא מתוודה. וגם מודה ש"הצלחתי להתברג בזכות החותמת 'אתה ישראלי' שאריק נתן לי".

הוא מספר איך בתמורה לישראליות שקיבל ממיכה ואריק, החזיר למיכה עם ויסוצקי, ושר מ"רוצה ויהיה" את "שיר לירי" שהקדיש ויסוצקי לאשתו, שחקנית הקולנוע מרינה ולאדי. איך שטרית והוא הפכו את "בית קפה לדינוזאורים" למקום אופנתי ומצליח ומדוע בחרו בשמו כשם אלבום הילדים המשותף שלהם (רמז? הדינוזאורים של סטיבן שפילברג מפארק היורה היו אז באופנה), ואיך והיכן הכיר את רעייתו סימה, שאותו הִקסימה (תיקון טעות הניקוד בהקלטת האולפן של "בודד בודד" מתוך האלבום "להרגיש"): הם נפגשו תחילה במצפה שלם, אחר כך בבית קפה לדינוזאורים הנ"ל, והיא נעתרה להזמנתו, לא תאמינו, לראות את האיגואנה שלו...

הוא גם נפרד, בדרכו, ממאיר בנאי המנוח, שעמו הוביל אי.פי. ומופע מצליחים. כשעל קיר הבטון החשוף שבעומק במת צוותא מוקרן קליפ שלהם בשחור-לבן, דוכין מצדיע לבנאי עם "אהבה קצרה" שלו, ועם השאלה - איך אפשר בלי כאב, בלי דמעות? 
  
לפייס את נטאשה

המסה הקריטית (עשרה!) היא שירי הזוגיות הכואבים והמיוסרים של הנטאשות. הם בעצמם סיפורים ולא צריכים הקדמות או הסברים. "מלנכולי (על הגג, רוק מול חצי ירח מוטרף)", שאליו נלווה סיפור ההיכרות עם שטרית, כשהיו נערים בני 16 בלבד, דרך "יש בך" (שנכתב בעקבות צפייה בסרט "הרומן של אנני" של וודי אלן), "עוד נגיעה" ו"על קו הזינוק (לפני המרוץ, בו אני ואת עומדים לרוץ)", מלים ולחן של שטרית.

דרך הכעס שההתפכחות, והמרמור נוכח המציאות שמכרסמים באהבה: "עשי לי את המוות (אני הרי מחוק. עטפי אותי באהבה, עשי לי מה שבא לך)", "אל תתפשטי לי (כי הערב קצת קר. אל תתלבשי לי, על מצפון ומוסר)", "שברי את הטלוויזיה (ובואי לישון... יש לי אהבה ...אז מאיפה ...בא העצב?)";

ועד היפים יותר שבהם - "שני סיפורי אהבה קטנים (...זה לא רומן, זאת סתם בדידות...אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה, אם אין פה פרחים וכינורות דביקים שמנגנים)" ו"אם כבר לבד (אז שיהיה בתנועה)", גם הוא של שטרית.


ארקדי דוכין ומיכה שטרית (צילום: אלכס סנדלר)

יחסית אליהם שירי הסולו שלו כבר רכים ומפויסים יותר. אמנם "צובר (בשקט לא עושה רעש, מרגיש בטן הרי געש... שוב זה אותו כאב, כל כך פשוט וכל כך שורף)" משתלב בין השירים הכעוסים, אבל קודמיו "אוהבת לא אוהבת (כל הזמן שואל, למה היא מתכוונת אולי זה רק הרגל)", "מרוב אהבתי (לא יכול להראות אהבה, ומרוב אהבתך את עצובה עצובה... אז בואי נתחזק יחד, את עם עצמך ואני איתך)" ובעיקר - "מי אוהב אותך יותר ממני" שנשמר להדרנים - כל כך מכמירים בכנות ובתמימות ההרגשה הבסיסית שלהם, שאינם יכולים שלא לעורר הזדהות ואמפתיה. וזה למרות ההודאה (ואולי בזכותה...) שאת האחרון כתב עם שטרית כשיר אהבה למדינה, והוא נחטף - מן הסתם בשל אותה אמפתיה - לכיוונים אחרים...

דוכין יודע שהשילוב במופע את "הבלדה על האיש החליף את הירח", מהראשונים שכתב אחרי פירוק "החברים של נטאשה", קצת בעייתי, כי אין בו בעצם אשה. אבל חשוב לו לכלול אותו בנימוק ש"יש שירים שמבינים אותך לפני שאתה מבין אותם". אני עדיין חושב על המשפט העמוק הזה.