מחול - עולים השבוע: "החומה הגדולה" ועוד

ז'אנג יימו ביצירה קולנועית מופלאה, נטלי פורטמן מעולה ב"ג'קי", "נשות המאה ה-20" אותנטי ומרענן ו"ג'ון וויק" מציע אקשן מסחרר

"החומה הגדולה" (סין/ ארה"ב 2016)

פנטזיה- אקשן. סרטו של ז'אנג יימו, שעלילתו מתרחשת במאה ה-19. כששני סוחרים- נוודים מערביים, וויליאם (מאט דיימון) וטובאר (פדרו פסקל) מגיעים לבייג'ין, הם נאסרים במקום בחשד שרצו להבריח משם את "האבקה השחורה", בה משתמשים הסינים למלחמה ביריביהם. שעה שהם מוחזקים במבנה החומה הסינית, הם עדים למלחמה הפורצת בין הלוחמים המקומיים, בפיקוד הלוחמת לין מיי (טיאן ג'ינג) והאסטרטג הצבאי וונג (אנדי לאו) ובין אויב עיקש - לטאות מפלצתיות טורפות המנסות להסתער בהמוניהן על החומה. מערבי נוסף השוהה במקום כבר זמן רב, באלארד (ווילם דפו), מסייע להם להשתחרר, אך במקום לברוח הם מחליטים להישאר ולסייע ללוחמים הסיניים להדוף את הלטאות המאיימות. הם מפגינים אומץ לב ותושייה ורוכשים את אמון המפקדים הסינים המחליטים להיעזר בהם גם בהמשך במאבק המתמשך באויב המפלצתי. 103 דקות.

ביצירתו של הבמאי הסיני המצוין ז'אנג יימו אפשר לאפיין שתי חטיבות סרטים שונות: סרטי אקשן מלחמתיים מסוגננים, בהם בין היתר "מחול הפגיונות", "גיבור" ו"קללת פרח הזהב", וסקציית דרמות אנושיות רגישות, בהן "סיפור חיים", "הדרך הביתה" ו"סיפור אהבה פשוט". "החומה הגדולה", סרטו הראשון הדובר אנגלית ובהפקה הוליוודית, שייך במובהק לקבוצה הראשונה. ביסודו זהו סרט אקשן מסחרר ברובו, שאפשר לזהות כי הוא פונה לקהל האמריקני. יש בו את כל מה שיימו יודע לעשות הכי טוב וברמות הטכניות הגבוהות ביותר. סצנות קרבות מרהיבות, עם כוריאוגרפיות מדהימות העולות על כל דמיון, כאן לראשונה בין לוחמים בשר ודם ומפלצות מחרידות ומרושעות. וכמקובל אצלו, חוקי הגרביטציה אינם חלים על הנפשות הפועלות. במישור השני, הפסיכולוגי-פילוסופי, תמצאו כאן את חרדת המין האנושי (ובמקרה הזה מערבים ואסייתים כאחת), מפני פלישה חיצונית. בהחלט אפשר לדמות את היצורים החייתיים התוקפים את החומה (שנבנתה לראשונה במאה החמישית ושופצה פעמים רבות עד המאה ה-16, לשם הגנה על סין מפלישות ממונגוליה) ואת היושבים מאחוריה לחייזרים מהחלל. יימו מציין בפתיח לסרט כי במרוצת השנים נרשמו סביב המפעל האנושי הארכיטקטוני הגדול והמפואר הזה הרבה סיפורים אמיתיים ואגדות - וזו אחת האגדות. בשורה התחתונה, "החומה הגדולה" מציג שוב את יימו בגדולתו, כבמאי אמן שיודע לתזמר ולתזמן היטב את כל רכיבי יצירתו, כאן תוך שיתוף פעולה מזרח-מערב. הוא מחבר את הצילום (סטיוארט דרייבור וקסיאדינג זאו) והאפקטים הממוחשבים, העריכה (מארי ג'ו מארקי וקרייג ווד) והמוזיקה (ראמין דז'וואדי) - לכלל קונצרט קולנועי מופלא. לא להחמיץ.

למועדי הקרנות

"החומה הגדולה" (צילום: יח"צ)

"ג'קי" (ארה"ב 2016)

דרמה. סרטו של פבלו לארין, העוסק ביומיים שלאחר רצח הנשיא ג'ון קנדי בדאלאס, מנקודת ראותה של אלמנתו הטרייה, ז'קלין קנדי. ג'קי (נטלי פורטמן), אישה צעירה המומה והלומת יגון, מנסה שלא להתרסק. למרות מצבה הנפשי המעורער, לא מעט משימות עומדות בפניה. מיד לאחר הרצח, במטוס הנשיאותי "איר פורס 1" היא רואה בעיניים כלות איך מוסד הנשיאות, שהייתה חלק ממנו כגברת הראשונה, עובר לידי סגנו של בעלה המנוח, לינדון ג'ונסון (ג'ון קרול לינץ'), ורעייתו ליידי בירד (בת גרנט). לצד הרעיה השכולה עומד גיסה, אחי הנשיא השכול, בובי (פיטר סארסגארד), שמצד אחד מגונן עליה ועל ילדיה ומאיך מתגלעות ביניהם מחלוקות שונות. ג'קי, הנעתרת לראיון אישי אצל עיתונאי (בילי קרודופ) מתקשה לקלוט את השינויים שיתרחשו כעת בחייה. עליה לפנות את הבית הלבן, שהיה ביתה היחיד. בלוויית עוזרתה האישית, ננסי טוקרמן (גרטה גרוויג), היא מתלבטת כיצד להודיע לילדיה הקטנים שהם כבר לא יראו את אביהם. היא מתמסרת לריאיון עיתונאי חושפני, בו היא מודה שג'ק לא היה מושלם, אבל תמיד חזר הביתה, למשפחתו. היא מרבה לחזור למחזמר "קמלוט", שהייתה לו משמעות רבה בעיניה למצב משפחתה. היא פוגשת את הכומר (ג'ון הרט) לא לצורך וידוי, אלא כדי לפרוק דברים מהלב. למרות הצער והיגון בהם היא שרויה, היא מגלה נחישות בקביעת חלקת האדמה בה ייכרה הקבר ומתעקשת להיות מעורבת בתכנון טקס ומסע ההלוויה, בו תצעד יחד עם ילדיה. 100 דקות.

הבמאי הצ'יליאני פבלו לארין חתום על סרטים ראויים כמו "לא" ו"נרודה", והמעבר להוליווד ב"ג'קי" עבד לו טוב, אם כי לא עד הסוף. התסריטאי נואה אופנהיים נטל את ההשראה לנראטיב הפיקטיבי ברובו שחיבר, ולסיפור הרקע – של עיתונאי המשוחח איתה ומלווה אותה ביומיים הגורליים האלה - מריאיון שהעניקה למגזין LIFE שבוע לאחר הרצח. יש במעקב אחר המסע הקצר שלה, מהרצח ועד ההלוויה, משהו רפטטיבי, חופר, שנדמה כמו מוצג שוב ושוב, בכל מיני ורסיות. ייתכן גם שהעיסוק המאסיבי בכלל, ובקולנוע בפרט, באירועי ה-23 בנובמבר 1964, הופך את היצירה הזו לתחושתי לכרוניקה קצת לעוסה, אף כי היא מובאת כאן מזווית שאותה לא הכרנו. לארין התאמץ ככל יכולתו ליצור סרט מסוגנן, עם מעברים לא תמיד צפויים בין זמנים ואירועים, שכאילו גורמים לאיבוד אוריינטציה אצל הצופה, בהשאלה למה שעבר על ג'קי בימים הטרופים האלה. וזה מצליח לו חלקית בלבד. אין ספק שנטלי פורטמן עשתה עבודה יסודית בתחקור ג'קלין קנדי, אופן דיבורה, המחוות הגופניות שלה, הליכתה האריסטוקרטית הגאה ושאר פרטים אישיים שאפיינו אותה - ומשחקה לא פחות ממעולה. עם זאת, אני עדיין מתקשה לראות בה את ג'קי קנדי. ומילה טובה ללארין: כאאוטסיידר הוא התייחס בכבוד ענק למיתולוגיה האמריקנית הזו ודאג שכל שחזורי התקופה ואירועיה ייראו נאמנים למקור. השורה התחתונה: למרות הבעיות שמצאתי בו, וההסתייגויות המסוימות שציינתי, שווה לצפות בסרט הזה.

למועדי הקרנות

"ג'קי" (צילום: יח"צ)


"נשות המאה ה-20" (ארה"ב 2016)

דרמה. סרטו של מייק מילס. 1979, סנטה ברברה, קליפורניה. דורותיאה פילד (אנט בנינג), אם חד הורית בשנות ה-50 שלה, מגדלת את בנה המתבגר בן ה-15 ג'יימי (לוקאס ג'ייד זונמן). התקופה רוויה בשינויים תרבותיים ובמרדנות נעורים, ודורותיאה חוששת שלא תצליח להעניק לבנה את הכלים לחיים בריאים, משהו שלה לא היה. לכן היא פונה לשתי נשים מקורבות, על מנת שתסייענה לה בהכוונת הנער. אבי (גרטה גרוויג), אמנית ופנקיסטית, לוקחת את ג'יימי למועדונים ולהופעות בלוס-אנג'לס ואילו ג'ולי (אל פנינג), בת ה-17, שכנה מהבית הסמוך, לוקחת על עצמה לשוחח איתו. היא מתגנבת מדי ערב לחדרו דרך החלון ושוכבת לצדו במיטתו, אך מתנה זאת בכך שלא יהיה ביניהם סקס. ה"סידור" הזה עובד לא רע. ג'יימי מקבל מהבנות שיעורים בתיאוריה: לומד מהי וסת, איך עלולים להיכנס להריון לא רצוי ועוד טיפים שונים מהחיים. אלא שהוא מתאהב בג'ולי, מה שמסבך את העניינים. 118 דקות.

עבודת קולנוע אותנטית ומרעננת. מייק מילס הבמאי, יליד ברקלי, קליפורניה, מעיד שזהו סרט חצי ביוגרפי. הדמויות מבוססות, בגדול, על נשים שהקיפו אותו בילדותו ודורותיאה היא חלקית בת דמותה של אמו. מילס התסריטאי כותב על התבגרות של נער לאם חד-הורית בשנות ה-70, תופעה לא כל כך שכיחה באותם ימים, ועושה זאת בהומור, אירוניה וחוכמת ואהבת החיים. הוא שובר את "חוקי הכתיבה", מציף את הסאב-טקסט ומלמד אותנו מהי ההיסטוריה של כל אחת מהנפשות הפועלות. הוא גם מאפשר לדורותיאה "לראות" את העתיד ובוחן את המתרחש גם מהפרספקטיבה הזו. אבל בעיקר זוהי התבוננות משועשעת על שלוש נשים ונער בסוף שנות ה-70. הוא עדיין לא מעוצב, הן כבר בעניינים שלהם. בין אם בפמיניזם, מודע או לא, או בפוסט-היפיות או בטרום-בורגנות. ה"תא החינוכי" של ג'יימי אינו ממסדי אלא יותר חתרני-מהפכני. הוא מזכיר קצת את הקומונה של שנות ה-60, עידן שדורותיאה הכירה היטב ואבי, ובעיקר ג'ולי, יכולות רק אולי להריח את שרידי ארומת הנרקוטיקה המגיעה לסנטה ברברה מסן-פרנסיסקו, שם צמחו דור הביט והתנועה הפמיניסטית. אנט בנינג המצוינת סוחפת אחריה את כל הקאסט. מילס יודע "לרסק" תאים משפחתיים ריאקציונריים ולהציע אלטרנטיביים. ב"בגינרס", האל (כריסטופר פלאמר), אבי הגיבור אוליבר (יואן מקגרגור), מגלה לו כי לקה בסרטן סופני, אבל גם שיש לו מאהב צעיר... גם ב"נשות המאה ה-20", שם בעל אירוניה לא מוסתרת, יש בעיטה בקונבנציות ובחירה בעקרונות המחשבה החופשית. סרט מקסים, שווה צפייה.
למועדי הקרנות

"נשות המאה ה-20" (צילום: יח"צ)



"זרים מושלמים" (איטליה 2016)

קומדיה-דרמה. סרטו של פאולו ג'נובזה. קבוצה זעיר-בורגנית של חברים טובים, זוגות ועוד חבר שהגיע בגפו, מתכנסים לארוחת ערב. החבורה כוללת את פפה (ג'וזפה בטיסטון), קרלוטה (אנה פוג'ליטה), רוקו (מרקו ג'יליאני), קוזימו (אדוארדו לאו), ללה (ולריו מאסטנדריאה), סופיה (בנדטה פורקלוני), ביאנקה (אלבה רורוואכר) ואווה (קסיה סמוטניאק), המארחת. בשלב די מוקדם של הערב גורסת אווה בבדיחות הדעת שאם הנשים יציצו בטלפונים הניידים של הגברים, הרבה זוגות ייפרדו. מכאן מתפתח הרעיון שכולם יניחו את המכשירים הסלולאריים שלהם על השולחן וכל שיחה שיקבל מישהו מהנוכחים יהיה עליו לדבר ברמקול כך שכולם ישמעו, וגם ההודעות הכתובות יהיו חשופות לכולם. עד מהרה מתברר שכל אחד מהנוכחים צופן סוד/ שקר המתגלה כשהסלולרי שלו מצלצל, והמסרונים חושפים עוד שקרים וסודות. מתברר שהחבורה, חברים טובים לכאורה המספרים זה לזה הכל, אינם אלא זרים מושלמים זה לזה. 97 דקות.

הרבה זמן לא נהניתי כל כך מסרט, ועוד כזה המפצח באלגנטיות ובאינטליגנציה את החולשות האנושיות המסתתרות בתוך הקופסאות השחורות האישיות שלנו - הטלפונים הסלולאריים. בגידות, פנטזיות, נטיות מיניות ומה לא. והכל יוצא החוצה כשרק מאפשרים גישה פומבית פתוחה לתכני הטלפונים הסלולאריים. חומר למחשבה. "זרים מושלמים" מתרחש כמעט כולו בדירה, סביב שולחן האירוח, כשמספר סצנות נודדות גם לחדרים אחרים. אבל לחלוטין לא מדובר בסרט של סיטואציות קאמריות-תיאטרליות-דרמתיות סגורות. להפך. הדינמיקה בין הנפשות הפועלות טבעית וזורמת. הבמאי ג'נובזה יצר זאת באמצעות שימוש במספר מצלמות בו-זמנית, כדי לשמור על ספונטניות והגשת דיאלוגים רצופה, לא קטועה. אנסמבל השחקנים שנבחר לפרויקט מעולה. אבל גולת הכותרת כאן היא הכתיבה. התסריט מבריק, מושחז, ציני ואירוני, והתזמון המדויק בו נאמרים הדברים מאפשר להם להישמע אותנטיים, אמינים, לקוחים מהחיים. אל תחמיצו את הסרט הזה.

למועדי הקרנות

"זרים מושלמים" (צילום: יח"צ)

"ג'ון וויק 2" (ארה"ב 2017)

אקשן. סרטו של צ'אד סטהלסקי. לאחר שנקם באנשי המאפיה שהרגו את כלבו, משיב אליו המתנקש בדימוס ג'ון וויק (קיאנו ריבס) את מכוניתו האהובה, מוסטנג 1969, מידי המאפיונר הרוסי שברשותו הייתה. והוא עושה זאת לא בלי מרדף וכמה גוויות על הדרך. לאחר מכן הוא שב לביתו עם הכלב החדש שאימץ, כשבכוונתו להתמסר לחיים שקטים. אלא שמהר מאוד מתייצב אצלו סנטינו ד'אנטוניו (ריקרדו סקמרצ'יו), גנגסטר איטלקי, מכר לא רצוי, הדורש ממנו לפרוע חוב מעברו. כשהוא מסרב, שורף הגנגסטר את ביתו ולג'ון וויק לא נותרת ברירה אלא לפרוע את החוב – חיסול אחותו של ד'אנטוניו, ג'יאנה (קלאודיה גריני) ברומא. בכך הוא מסתבך עם הקומורה, המאפיה האיטלקית הנוראה, ועם שובו לניו-יורק מתברר לו שגם ד'אנטוניו מבקש את נפשו וכל רוצח שכיר בעיר רודף אחריו. עם איאן מקשיין, לורנס פישבורן, ג'ון לגוויזמו ורובי רוז. 122 דקות.

ב-2014 הגו הבמאים צ'אד סטהלסקי ודייוויד לאיץ' את הקונספט של "ג'ון וויק", שהיה פשוט ביותר: אל תבלבלו לנו את המוח עם סיפור הגיוני, דמויות עמוקות ומסרים משמעותיים. תנו לנו לעשות אקשן מסחרר נטו, בלי חשבון ובלי הכרה. ומאחר שהם ידעו איך לעשות את זה ויצא להם טוב, העולם התלהב, קנה את הנוסחה בהמוניו, ויצירת החלק השני בהרפתקאותיו של המחסל האגדי הייתה רק עניין של זמן. את חלק 2 ביים כבר סטיהלסקי לבדו, וגם הפעם זה יצא טוב. טוב מאוד אפילו. הנראטיב וחוקי המשחק לא השתנו. שוב פוגעים בג'ון וויק ושוב הוא נאלץ לחזור מהפרישה ולדרוש נקמה. ואז מופגנת המומחיות של סטהלסקי ביצירת סצנות אקשן מלהיבות, עוצרות נשימה ומסעירות דמיון. ותוך כדי הוא שותל גם כמה קומיק-רליפים להפשרת האווירה המתוחה. ריבס, שהוכיח כבר שאקשן הוא שם המשפחה שלו, נכנס שוב לנעלי המתנקש האגדי ועושה זאת באופן מושלם. הצילום, העריכה וכאמור המרדפים, סצנות האקשן והקרבות בעלי הכוריאוגרפיות הפנטסטיות – מטופלים ברמה הטכנית הגבוהה ביותר. את הפסקול מעטרת מוזיקה מודולרית באוקטן גבוה, ואחרי כל זה התוצאה הסופית היא: סרט מהנה ומענג.

למועדי הקרנות

"ג'ון וויק 2" (צילום: יח"צ)



"מורים בהפרעה" (ארה"ב 2017)

קומדיה. סרטו של ריצ'י קין. ביום האחרון של שנת הלימודים, המורה לאנגלית אנדי קמפבל (צ'רלי דיי) עושה כל מאמץ כדי לא לצאת משליטה. זאת משום שתלמידיו הבוגרים מציקים לו ללא הרף, מנהל המוסד החינוכי לא מתפקד ומחסור בתקציב מאיים על המשך העסקתו במקום. ואם לא די בכך, אנדי גם גורם בטעות לפיטוריו של עמיתו הקשוח רון סטריקלנד (אייס קיוב). זה לא נשאר חייב ומזמין את אנדי לסגור איתו חשבון בדו-קרב אגרופים במגרש בית הספר. דבר ההתמודדות המסקרנת הזו עובר מפה לאוזן והאירוע המתוכנן הולך להיות ההצגה הכי גדולה בעיר. 91 דקות.

למועדי הקרנות

מורים-בהפתעה-יחצ.jpg

"מורים בהפתעה" (צילום: יח"צ)