השתקפויות ישראליאנה

צריך להצדיע לדרך המוזיקלית של גֶדי רונן. תריסר השנים הראשונות שלו כנגן וכזמר, כמלחין וכמפיק מוזיקלי בשירות הרכבי אינדי כ"דבק" ו"1:1" וב"החצר האחורית", וגם בשותפות עבודה ויצירה עם יענקל'ה רוטבליט (בשלושה אלבומים, "מדינת היהודים" חלקים א' וב' ו"צומת עלעול"), חישלו יוצר בשל ודעתן, עם אמירה מסקרנת וקול ברור משלו.

"אומרים שזה אתה", אלבום הבכורה שלו, שראה אור ממש ביום הולדתו ה-40, אחרי שישה אלבומים כחלק מהרכב, הוא יצירה מפתיעה, מרתקת ומהנה ביותר. עשרה שירים (על 36:51 דקות) שאינם מובנים מאליהם, לא בנושאיהם ולא באופן כתיבתם, שמושפע מאוד מרוטבליט, וזו בלבד מחמאה עצומה לרונן. כי אין בהם שום דבר בנאלי וצפוי. הם תמיד מורכבים אך מדויקים ובהירים, אינטליגנטיים וחכמים. לא רק מאתגרים את המחשבה והדמיון, אלא גם תענוג לתהות על קנקנם, לחזור ולשמוע אותם ולא לשבוע.

אצל גדי רונן, ממש כמו רוטבליט מורו הרוחני, הדגש הוא על נקודת המבט, זווית ההסתכלות, רוחב היריעה ודקות האבחנה, וגם שימוש נאה ומשמח בשפה העברית. הרעיון המרכזי הוא - האדם הוא אולי תבנית נוף מולדתו, אבל המולדת מעוצבת על ידי אנשיה. גם כשהשירים הם אישיים ופרטיים, הם בה בעת ציבוריים, מתכתבים עם הכלל, מאירים את הווייתנו וגם נוזפים בה.

נושאי השירים הם השתקפויות ישראליאנה בשלל גונים כפי שיכולים עשרה שירים לאפשר. כתלמיד מצטיין של רוטבליט וכאישיות דעתנית, אנושית וחומלת משל עצמו, רונן מעורב ומעורה, אפילו פוליטי, בעמדה שהוא נוקט בטובת האדם וזכויותיו. החיים הלא פשוטים, המעיקים אפילו, קשיי הפרנסה, הראש הקטן, השרלטנות, הבוז לחיי אדם. שיריו מתייחסים לאירועים, לתופעות ולסיטואציות בחיינו. טבולים בדימויים צבאיים, מתודלקים בתנועה מתמדת, מאויירים במובאות מן המקורות, מקושטים בציורים נאיביים (כבחוברת המלים המצורפת; איורים: יהלי זיו; עיצוב: איתי רווה), אבל מסתכמים לאמירה נוקבת, לאו דווקא אופטימית. 
 


גדי רונן (צילום: יובל רונן)




האדם זבל
 
ב"פג תוקף" המצוין הוא כורך הוצאה לפועל, פשיטת רגל, צעקות הצילו, לילות ירושלים, עסק ניזוק ואין ביטוח, יש הרבה דובים ביער אבל אין מהם פרנסה, והמסקנה המובנת מעליה- האדם זבל, אפס: "תדע לך שאין לך לאן לברוח/ אתה עכבר בגלגלי מעבדה/ אתה תרוץ עד שייצא ממך הכוח/ יבוא אחד אחר יחליף אותך".

או "סיפור כיסוי", אחד המרשימים באלבום, שנמצא גם הוא באותה סביבה: "תפעל מהר ותעלם כמו שהגעת/ הרכב יחכה ביציאה/ תיסע רחוק כשתיגמר לך הדרך/ פשוט תדחוף אותו מהגבעה". העיקר לא לעמוד במקום, להיות תמיד בתנועה, להיות מוכן לכל אפשרות. שתהיה תמיד ברירה: ספק אופציה נוספת, ספק אפשרות בריחה: "כל מה שלא יבוא יש לך מילוט/ רק לזכור היטב הכל שלא תיפול טעות". כמה ישראלי.

ב"מעגל רב משתתפים" רונן דן בתופעה חברתית חדשה יחסית ורווחת, חדירתן של התנסויות וסדנאות להתמודדות עם החיים ובמירוף אחרי תוכן, משמעות ואמת, אף פעם לא לבד, תמיד ביחד. העצמה, ויפסנה, אסטרולוגיה, בחרו אתם את השם. "...הסוף שלו אתה יודע/ שתשובה חד משמעית/ אף פעם אין//  נכון שאין לך כל שורש אינדיאני/ אבל מפת הכוכבים מראה שכן/ הם בסך הכל רוצים לחיות ביחד/ לבד זה כבר נהיה משעמם".

ויש ציור של סתם עוד יום עירוני אחד ("חם ביפו"). שיר קופצני ועולץ לכאורה, אך מול הזיעה והמחנק שאפשר להרגיש תוך כדי האזנה, לך תדע אם זה יום של קיץ, או עוד יום של פרעות. ב"השריפה" הוא יותר חד משמעי. בכרוניקה קרה ונאמנה הוא סוקר את אירועי השריפה הגדולה בכרמל. מהעשן והרוח, דרך נסיונות הכיבוי על הקרקע ובאוויר, ועד המחיר הכבד בחיי אדם, התחקיר וגם הניסיון להשתיק בעזרת תפירה של תיק. סיפורת במיטבה. רוטבליט בוודאי גאה.

ואם תרצו גם פוליטיקה הארד-קור מבצבצת, ב"טיול". כאילו שיר אהבה, אבל חשרת העבים המתקדרת (גם בהפקה המוזיקלית) מעידה על הסכנה המאיימת. "איזה טיול מעוות, פשוט מדכא/ איך הכנסנו את עצמנו לסבל הזה// נשמור לנו מזכרת אבנים שנזרקו ברחובות/ בין כדורי גומי נתמרן ונעלם אל הגבעות// בואי נצא מכאן ונטייל אל הגדרות// אל הישובים החצויים שבין החומות// נעמוד בתור המתארך עד המחסום/ תדברי על כל מה שעשית למען השלום". רוק'נרול בייבי! 
 


גדי רונן ושי צברי (צילום: יובל אראל)

הפקה מוזיקלית מסעירה
  
יש לגדי רונן לחנים פתלתלים, מאתגרים, סופר אישיים ומקוריים. מזינים את השירה הדעתנית שלו, גם הגבוהה לפרקים. ההפקה המוזיקלית מסעירה ומרתקת, בידיו האמונות של אורי וינוקור הנהדר, שמשלב כלים אקוסטיים, נשיפה (עיבודים: תום דרום) ומיתר, גם פסנתר - כלי ההבעה העיקרי של רונן - בריתם סקשן החלטי וחסר פשרות. הפקה שנשמעת עשירה אבל בה-בעת צנומה, פשוט פונקציונלית ואופטימלית. כל כך נקיה, כל כך מדויקת. ממש מושלמת. ותקשיבו לאופן שבו קלידים, גיטרות ובס בלבד, משמשים מצע לליווי השירי המתקתק-ממזרי ב"חם ביפו" כדי להתרשם מיעילות ההפקה ומיצירתיותו של וינוקור.

אתניות גם מבצבצת בסדקי "אהבה בסלע" החזקה, המתאווה והנואשת, בזכות ההקשה והתופים של גדי פטר הפנטסטי (עוזר בהפקה ושותף בעיבודים, לצד וינוקור ורונן) והסקסופון מלא התשוקה של אייל תלמודי, שמספקים גרוב נהדר לאהבה; שיר הנושא, פולק-רוק מרוכך על הצורך במהירות תגובה ותזוזה, זוכה להפקה (היחידה באלבום של רון בונקר) מעט דרמטית אבל עתירת הוד והדר;

ואילו "כוכב נופל" היפהפה, שנועל את האלבום, מציג זווית מעט שונה של רונן - רך ולירי. עם פזמון מקסים ("רק הולך ונהיה יותר כבד/ את כל החברים אני בסוף מאבד/ אם הייתי יכול לחזור על הכל/ הייתי מוצא את הדרך ליפול...") וטרומבון אפוקליפטי מכמיר (של יאיר סלוצקי). שיר תמציתי זה סוגר מעגל. מזמין לשוב אל ההתחלה, להאזנה מחודשת של האלבום מחדש, להתנסות חוזרת עם החיים כאן. אין יותר ישראלי מזה. 
  



בוער מבפנים

גרעין הנגנים של האלבום ושותפיו לעיבודים - אורי וינוקור בבס וגדי פטר בתופים - מתייצבים לצדו של רונן (בעיקר פסנתר, וגם גיטרה אקוסטית) על הבמה. נאמנים לתמציתיות האולפנית ומחויבים להוציא לפועל צליל מלא על אף מינימום כלים. מלכתחילה אני אוהב את ההפקה הבימתית הצנועה והמבריקה הזאת, ורוצה לקוות ששניים אלה יהיו לצדו גם בהופעות השוטפות, לתפארת הרוק העצבני שלו.

הפתיחה חזקה, מלהיבה וכובשת, ממש כמו באלבום עם "עוד פעם לבד" של רוטבליט. אחריה יבואו כל שאר שירי האלבום, חלקם הוא יבצע לבד - להוט, אחוז תשוקה וכמו בוער מבפנים, יורה בצרורות את השורות, מתיז את המלים, כמעט ללא פסקי זמן והפוגות לנשימה, עם חיתוך שירה שמזכיר את שלומי שבן, כשגם מאיר אריאל חשוד כהשפעה - חלקם עם קולגות, מוזיקאים אורחים במופע ההשקה.

את סיון טלמור, ששרה עמו את "טיול" (ולבד את "Fire" שלה, כשהוא מלווהּ מהפסנתר), הוא מתאר כאחראית לחיבור עם וינוקור; עם נגן הבס איתמר ציגלר, איש הבלקן ביט בוקס וחברו מ"החצר האחורית", רונן מבצע את "השריפה", ממש כמו באלבום; שניים משירי "החצר האחורית" של רוטבליט ("מענה קולי" שרונן הלחין ו"אחד משלנו" שציגלר הלחין) שיכולים להשתלב בנקל המופע שלו (לאחרון אגב הקשר, עקום קצת, לפרשת אלאור עזריה. תותח הרוטבליט הזה); ועוד שניים, מעמדת הגיטרה החשמלית, כמלווה את שי צברי ורונן ב"לווי אותי'' המשובח ועתיר הגרוב, וב"כוכב נופל", שמצטייר - בתוספת הקולית הפרשנית העוצמתית - כהספד עצמי במבע ריתם''נבלוזי תוסס.

צברי יחזור ויחבור לרונן בהדרנים ב"דומינו", שיר זכרון ופרידה מהיוצר האהוב מאיר בנאי שהלך לעולמו בחודש שעבר. ואילו ציגלר בעל הנוכחות המרשימה שותף גם בליווי המאסטרו רוטבליט ב"קולה של אום כולת''ום" הבלוזי הדברני, מ"צומת עלעול" (2011), האלבום המשותף האחרון של רונן ורוטבליט.

על הרבגוניות של רונן כמבצע תעיד ההגשה את "חם ביפו", רק הוא והפסנתר והפעלת הקהל. על הנעת הקהל והנאתו יעידו קריאות ההסכמה הנלהבות מצידו תוך כדי השירה. ולא פלא: יש לגדי רונן שורות ושירים שנוגעים בלא מעט אנשים. אתם מוזמנים לבדוק ולהיווכח.

גדי רונן (צילום: יובל אראל)


גדי רונן. אומרים שזה אתה (עצמאי)
גדי רונן במופע השקה. בסקולה תל אביב. חמישי, 23 בפברואר 2017