|
|
|
 היצירה של ענת כ״ץ וארז מעיין הופכת את עבודתם המשותפת למקרה של יצירה מתוך התבוננות, ובוראת חוויה שיש בה מרכיב בידורי והנאה בשפע. המופע של ג׳ייסון דנינו הולט מתמקד ברגעים שבהם המוזיקה נעשית לפסקול של החיים שלנו. הוא אוחז בצופה ומטלטל אותו עד כי בסיום, כשנפתחים שערי הכניסה מהקהל אל הבמה, גם כבד גוף כמוני מתוודה על תשוקה לרקוד איתם עד כלות הנשימה."
|
|
|
|
|
שתי יצירות על קו התפר של תיאטרון ומחול מרתקות בהתמסרות המוחלטת של הביצועים
מולטי - משימה ועוד כמה
מדענים העוסקים בחקר המוח והפעולות הנגזרות ממנו צריכים לזמן לכנסים שלהם את היצירה הזאת של ענת כ״ץ וארז מעיין, שהפכו את עבודתם המשותפת למקרה מבחן של יצירה מתוך התבוננות - כפי שהיה בעבודותיהם הקודמות ״מכירה פומבית״, Justkatit (שממנה קבעו את שם קבוצתם) ו-According to Law. המדענים יפענחו טוב יותר את המגע המיוחד שנוצר בין שני היוצרים - שאני מדמה אותם לשתי האונות של מוח אחד - לבין תופעות שרבים חוקרים אך לא תמיד מבינים.
הפעם כ״ץ ומעיין נכנסו אל תחום המולטיטסקינג שבעברית הוא ״ריבוי משימות״, מושג שמקורו
מתעשיית המחשבים, והוא בא לתאר את האפשרות לעשות שימוש ביכולת של מעבד בודד כדי לבצע מספר משימות בו זמנית. רק לכאורה כי המעבד מבצע בכל פעם משימה אחת, ורק יכול לעבור בין משימות שונות בקצב מהיר ולתת את מראית העין של ביצוען במקביל.
מאז 1990 החלו פסיכולוגים לחקור את נושא ריבוי משימות אצל בני אדם, טבע קיומו ומגבלותיו. חוקרים הגיעו למסקנה שריבוי משימות אינו מיושם ברגע נתון אלא תלוי בתהליך שיתוף זמנים מדויק. באופן כללי, מחקרים גילו שכאשר שתי המשימות דורשות פעולת בחירה ויצירה, אנשים הראו הפרעות קשב חמורות ולדעת חוקרים רבים מוקד הקושי האנושי הוא בשלב תכנון הפעולה, המהווה "צוואר בקבוק", עת המוח האנושי יכול לבצע רק משימה אחת בכל פעם.
"מולטי" (צילום: דן בן ארי)
אלא שעל פי כ״ץ ומעיין לרקדניות - וברור שגם לרקדנים - יש יכולת, ולו רק חלקית, לגבור על המכשלה, כפי שזה קורה בפועל בכל מהלכי מחול, המורכבים מכמה תנועות נפרדות המבוצעות בו זמנית. כך גם בתיאטרון. כלומר, מולטי תנועות, טקסט ותנועה בו בזמן, ועוד רעיונות שהיצירה החדשה בודקת בשבעה שלבים העוברים מהקל לכאורה אל הכבד - אף הוא לכאורה, מטקסטים שנקבעו מראש אל טקסטים שנאספו מהקהל וצריך לשנן אותם תוך כדי תנועה.
וכך נוצרת חוויה שיש בה באופן ברור מרכיב בידורי כאשר ארבע הרקדניות המצוינות ענת כ"ץ, נועה שביט, אורי לנקינסקי ומארי רזניקוב בתלבושות שעיצבה אביב כרמי, נדרשות לשליטה מלאה בריבוי המשימות ״הקטנות״ שהוטל עליהן לבצע, בסינכרון לצלילי המוזיקה של אייל לנזיני ועם וידיאו של מיכל חרמון תחת פנסי התאורה של יואב בראל, הממקדים את תשומת הלב של הקהל.
ואם לא ברור עד הנה - הצופים הלא מאומנים מראש - שלפני ההופעה גילו לרקדניות פכים מנסיונם במולטיטסקינג - נדרשים עתה גם להבין את המהלכים, גם להצליח לעקוב אחרי המבצעות ואחרי הביצועים וגם, ובעיקר, ליהנות. והנאה יש בשפע.
"מולטי" (צילום: דן בן ארי)
ניים דרופ - קונצרט של וידויים
״ניים דרופ״ היא יצירה חדשה של ג׳ייסון דנינו הולט שבהגדרתה הראשונית כ״מופע להקה ללא נגנים" מנסה לשים אצבע על הרגעים שבהם מוזיקה נעשית לפסקול של החיים שלנו. היא על החיים דרך מוזיקה. על נינה סימון וצ׳ארלי ורחמנינוב טו ניים דרופ א פיו - והיא בין המופשט לבשרי.״
מה שקורה בקונצרט המיוחד הזה הוא מהלך של עיבוד אמנותי של סדרת וידויים אישיים מהכבד אל הקל, של קבוצת הפרפורמרים יוצרים שדנינו הולט כינס לצידו - מיכאלה אלקין, אדו טורול, מיה לנדסמן, יעל מור, שחר נץ, אשר רט ואורי שפיר. כל אחת ואחד מהם יוצרות/ים תמונות שקשה להימלט מהן ולשכוח את מה שהעיר את הזיכרון.
"ניים דרופ" (צילום: אורי רובינשטיין)
המעניין והמיוחד באירוע זה שהוא מזקק ומזכך סדרת מופעים קודמת שהוא יצר תחת הכותרת ״לא מכניסה את לבית״ (ובהמשך למקומות אחרים) שבהם הוא וקבוצת שחקנים, וגם הקהל שסבב אותם, יצרו סדרה של וידויים קטנים, זיכרונות שניעורו מפתקים שפוזרו בנדיבות ומתוכם נשלפו המפתחות לתיבות הווידוי.
המופע הוא יצור ייחודי מרגע הכניסה, כאשר הפרפורמרים כבר רוקדים, זועקים ולוכדים את העין והאוזן הנדהמות מהשפע הצבעוני הנזרק עליהם. בהמשך בכוריאוגרפיה, במשחק ובווידויים - נלחשים או נצעקים - הפרפורמרים צוברים אישיות עצמאית מהקבוצה, אבל ממהרים לשוב ולהתחבר, ממש כמו שדנינו הולט, המפקח עליהם ועל המחשב בפינת הבמה, יקום ממקומו מעת לעת, יצטרף אליהם ויתרענן.
זו חוויה מיוחדת ונדירה שבעירה היא ביטוי מובהק ליצירתיות שאיננה מסתפקת במוסכם ובמוכר אלא יוצרת מוסכמות והיכרויות חדשות. תאמרו שאלה רק אימפרוביזציות, אבל זה הרבה מעבר לכך. יש ביצירה אמת אנושית מהותית שאיננה זקוקה לתירוצים, אבל כשהיא באה כאמנות טוטלית היא אוחזת בצופה ומטלטלת אותו. עד כי בסיום, כשנפתחים שערי הכניסה מהקהל אל הבמה, גם כבד גוף כמוני מתוודה על תשוקה להיות שם איתם. בריקוד עד כלות הנשימה.
"ניים דרופ" (צילום: אורי רובינשטיין)
לצערי, המופע נועד לשש הופעות בלבד שהיו בתיאטרון הבית שבסטודיו ניסן נתיב ביפו, וזה בהחלט לא הוגן כלפי רבים ממעריצי עבודותיו של דנינו הולט, ובהחלט לא הוגן לצמד המארחים - המפיק עומר אלשייך והשוער רן לשם, הדרמטורגית נטלי צוקרמן, והמעצבים יאיר ורדי, מעצב האור והאובייקטים המעשירים את החוויה בחלל שעיצב אורי זמיר.
אני מקווה כי בשובו של דנינו הולט משלושת חודשי הכנת יצירתו הבאה בחו״ל, הוא יאות לחדש את הניים דרופ הנפלא הזה ולו גם לשש הופעות נוספות.
01/03/2017
:תאריך יצירה
|