מחול - Love, Love, Love - זה לא רק שיר

בשורה התחתונה זאת הצגת חובה מצוינת של אזהרה במועדה להורים וילדיהם המתבגרים

דור לדור בייאוש ובתקווה

במקריות יפה (ואולי מכוונת) עם ועידת החינוך שהייתה השבוע, ובוודאי עם רעיון העוועים של שר החינוך שהורים יוכלו לחדור, להציץ, לרגל ולהשגיח על ילדיהם במתחם האישי שסיפקו להם, עולה בהבימה מחזה מיוחד על המערכת המורכבת תמיד של הורים וילדים, בכל הדורות מאז שנוצרה ההורות הראשונה.

Love, love, love הוא מחזה מקורי מאוד מאת המחזאי הבריטי המצליח מייק ברטלט (שלפני שלוש שנים עלה בהצלחה המחזה שלו Cock בתיאטרון תהל, ובהחלט כדאי להעלותו מחדש). בשלוש תמונות המתרחשות בשנים 1967, 1990 ו-2011 הוא בוחן את המעבר מנעורים חסרי מנוח אל הורות של קריירה והזנחה ועושה זאת להפליא בזכוכית מגדלת של הומור המכסה היטב על הדרמה הנסתרת, ופורצת במלוא עוצמתה בתמונה האחרונה.

בעלילה שבה הביטלמניה בעיצומה ודור ה"אני" בשיאו מתרחש המפגש המסעיר והמפתיע בין קנת וסנדרה שהעולם מחכה להם. אבל כשכל מה שצריך, על פי ג׳ון לנון, זה רק אהבה, וההורים הרי לא מבינים, אף אחד לא מתעניין בשאלה מה יקרה כשהאשליות, המתירנות, והסמים יעברו אל הדור הבא, אל ילדיהם, ומשם הלאה. דור לדור יביע ייאוש ומוזיקה, דור לדור יפיח תקוות ויתאכזב, דור לדור ירקוד בסופו של דבר סביב עגלת הממון הדוהרת, במסע אשכבה לערכים האנושיים (אם מותר להיזכר בחנוך לוין). על הכל תקראו בתכניה המצוינת של רות טון מנדלסון ורמי סמו.

קנת כישף את סנדרה והיא סיממה אותו בקסמיה כשהיו בני 19. החינוך שלהם להורות היה המרד בהוריהם. הם היו שליטים בגורלם עד גיל 63 ואז, רק אז נקראו לפתע להביט פנימה אל מה שנהיה מהם, אל מה שפספסו, וגם אל מי שנפל קרבן כמוהם בשעתו - הדור הבא, הילדים שפתאום הם גדולים, ומגלים שהאהבה, הפינוק, הדאגה והדחיפה של אבא ואמא רק הביאו אותם אל פי תהום.

Love, Love, Love (מקור: אתר תיאטרון הבימה)

הצגה מסתובבת בערמומיות

מי שרוצה להאשים את ההורים ימצא את עצמו במחזה של ברטלט, וכך גם מי שיטיח אמת בדור הילדים. וזה בין השאר מה שמייחד את הצלחתו המחזאית של ברטלט ואת המרקם המשפחתי שהוא יצר במחזה הזה. ובמידה רבה זה גם האתגר המשותף ליוצרי ההצגה ולקהל. ביציאה ממנה מתחיל השיח המעגלי הדו-כיווני, של הוויכוח התמידי ״מי אשם, ובמה בדיוק מאשימים אותי״.

הבמאי משה קפטן הניע את המעגל הזה בערמומיות הנשקפת כבר בתפאורה המסיבית המצוינת של ערן עצמון הנעה על במה מסתובבת (באולם מסקין!) ומחליפה בכל תמונה את הזירה, מתחם המגורים, שבה מתרחש המאבק הבין דורי. גם התלבושות של אורנה סמורגונסקי מעבירות את תנועת הזמן, ולמעט הניסיונות להשמיע את החיפושיות, תהיה רק מוזיקה מקורית אחת, בשלב הכי מאוחר, ובידו הרגישה של דניאל סלומון. יש גם תנועה בעיצוב שרון גל, ועל כל הקיום הנראה הזה נופל האור של מאיר אלון.

קפטן הצליח במיוחד להביא את אנסמבל השחקנים שלו לעיצוב אמין של הדמויות ובמיוחד אלה שאנחנו מלווים אותם, ברצון ובאהבה, באטימות, במיניות, בטירוף, בקנאה, בתקווה ובחרטה - כל הרגשות והרגישויות של הדמויות המסוכסכות בתוך עצמן שהשחקנים מיטיבים לגלם.

Love, Love, Love (מקור: אתר תיאטרון הבימה)

משחק לוהט ומרתק

התמונה הראשונה, זו של 1967, מתחילה במה שמתגלה כמונולוג-חצי דיאלוג די מטורף של קנת, בחלוק נשי, בחזה חשוף, קצת חשוד כגיי, ובסך הכל ילד בן 19 שברח מהורים כפייתיים, כך הרי תמיד אנחנו חושבים עליהם במצב של התנגשות רצונות והורמונים.

עידו ברטל לוהט את התפקיד זה במשחקו התזזיתי, הריקודי, הנאחז בכל זיז של מילה שאומר הנרי, אחיו הגדול, במשחקו המצוין של יואב דונט, כדי להרוויח עוד רגע בחדר המגורים המבולגן שצריך לסדר לקראת בואה של סנדרה, הנערה שהנרי מחורמן עליה. במערכות הבאות ברטל יתהפך על עצמו, יתברגן כהלכה ובסיום אפילו יציץ אל נעוריו הנרגשים.

אבל באותה תמונה ראשונה קורה לקנת ולקהל משהו מפתיע: הם נכבשים בסערה על ידי סנדרה, גבוהה, חטובה, בלונדינית, סקסית לוהטת ויורה צרורות של טקסט בלי הפוגה. לקח לי כמה דקות טובות של נשימה עצורה עד שהבנתי שאני צופה באחד מאותם רגעי חסד של תיאטרון כאשר שחקנית מוכרת מתגלה לי לפתע באור אחר, חדש ומרתק.

זו אסנת פישמן שמעניקה לתפקיד את כל כישרונה וצוברת הישגים ייחודיים לכל אורך גילום התפקיד הנהדר הזה. היא כמו נוצה ברוח בעיצוב הקלילות של נערה שאין לה חשבון עם אף אחד, שאין לה כוונות משום סוג שאינו קשור לפאן של החיים. והיא סופרוומן אחר כך כשהיא אם לנער ונערה שדי מעצבנים את זמנה הפנוי מקריירה, ועוד יותר כשהם כבר בוגרים מקוללים, טרדה שזומנה לה, ושתובעת מחיר שהיא לא תפרע מהחשבון הסגור של האגו שלה. אוהבת אותם? אולי. כמו שהם אוהבים אותה. כנראה.

הילה שלו מעצבת ברגישות ובעצבים מיוחדים את רוז, הבת שאנו פוגשים ביום הולדתה ה-16, נושאת בתיק הכינור את התקוות שלה ושל הוריה, ואחר כך בגיל 37 את שק הדמעות של האכזבה ההדדית. עוצמת משחקה נגלית מצוין בכתב האישום שהיא מטיחה בהורים. שותף, פגוע וחבול נפשית ותפקודית הוא אחיה ג׳יימי, בעיצובו הנוגע ללב של שפי מרציאנו, שהופך את הדמות הזאת לכתב האישום האמיתי שמייק ברטלט וההצגה הזאת מטיחים במערכות החינוך, בבית ובחוץ.

Love, Love, Love (מקור: אתר תיאטרון הבימה)

הנה כך בשורה התחתונה אני יכול רק להמליץ על ההצגה המיוחדת הזאת שתצחיק אתכם כל הדרך אל המחשבות שיתעוררו, זו אחר זו מתמונה לתמונה, מזיכרון אישי אחד לאחר, ובעיקר אחר כך כשתביטו, כמוני, במראה האישית הפרטית. מה שתראו שם זה כבר המשחק שלכם.