מחול - עולים השבוע: "אינרציה" ועוד

אילנית בן-יעקב מרתקת בסרט של עידן חגואל, "לאבינג" מחלחל עמוק ו"לולו" הוא קומדיה טובה

"אינרציה" (ישראל 2016)

דרמה. סרטו של עידן חגואל. מירה (אילנית בן יעקב) חיה עם בעלה בני בשכונת נווה-שאנן בחיפה. הבעל עובד מכס בנמל חיפה ולבני הזוג אין ילדים. באחד הבקרים מתעוררת מירה מחלום בלהות שקרה לבני משהו נורא. היא מגלה שהבית ריק, ומבינה שהוא יצא לעבודה מוקדם. למעשה הוא בכלל לא חוזר. מירה בודקת בנמל, מדווחת למשטרה, מנסה לברר פרטים בנוגע להיעלמו, אך ללא הועיל. חבר מהעבודה שלו שבא לביתה מגלה לה על בעלה עובדות אותן לא ידעה. היא חוזרת לסוג של רוטינה ואט-אט מפתחת לעצמה חיים אלטרנטיביים, מכירה גבר אחר, מוצאת לעצמה עבודה. אבל תעלומת היעלמו של בני בעינה נשארת. עם מוחמד בכרי, גליה ישי, עמי ויינברג, לוטוף נוייסר, דודו ניב, פלורנס בלוך. 70 דקות.

כסרט עצמאי לחלוטין, שהופק כמעט ללא כל תמיכה, זהו בהחלט הישג של חגואל והצוות שעבד איתו. גם הזכות להיות מוקרן במסגרת הפורום של פסטיבל ברלין היא בהחלט פריבילגיה מכובדת. יש ב"אינרציה" לא מעט מומנטים יפים ומעניינים, הסגנון המינימליסטי-נזירי שבו הוא מצולם, והאיטיות שבה הוא מתנהל, בהחלט משרתים אותו ואת סגנונו. אילנית בן-יעקב היא שחקנית מרתקת, שמצליחה לשאת את הסרט על כתפיה. ואולם, יש בסיפור לא מעט חורים ומהלכי עלילה "מקריים" ולא ממש ברורים (למשל, אין היגיון או חוקיות בשורת הדמויות שנכנסות לחייה של הגיבורה מירה ויוצאות מהן), האניגמה שהוא מציג לא רק שאינה נפתרת, אלא שקשה לתת לה פרשנויות כאלה ואחרות. הסרט נותר במידה רבה סתום. וחבל.

למועדי הקרנות

"אינרציה" (תמונת יחסי ציבור)

"טהורה לעד" (ישראל 2016)

דוקומנטרי. סרטה של מאיה זינשטיין. סיפורה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים בעונה הדרמתית 2012-2013. במחצית של אותה תקופה, כאשר אומנה על ידי אלי כהן, נמנתה בית"ר עם קבוצות הצמרת בליגת העל ונראתה בלתי ניתנת לעצירה. אבל אז חזר לאצטדיון טדי הבעלים המתוסכל של הקבוצה דאז ארקדי גאידמק, לאחר שנכשלו שאיפותיו להפוך את הקבוצה לפלטפורמה שתגרום לו להיבחר לראשות עיריית ירושלים. הוא החליט לעשות תרגיל מנהיגות נקמני מאז'ורי: לקח את הקבוצה למשחק ידידות בצ'צ'ניה, ולאחר מכן חיזק את קבוצתו בשני שחקנים צ'צ'נים מוסלמים. ואז החל טירוף מערכות בבית"ר. האוהדים הגזענים של ארגון לה פמיליה נתנו את הטון בגינוי נחרץ של שחקני החיזוק, וקללות ואיומים בלתי נסבלים על כל מי שתמך בהם, כמו מנהל הקבוצה איציק קורנפיין והקפטן השוער אריאל הרוש. הקבוצה הקטנה יחסית של אנשי לה פמיליה הצליחה לסחוף את כל הקהל הבית"רי להחרמת משחקי קבוצתו, מה שפגע קשות ביכולתה המקצועית וללא תמיכת הקהל היא כמעט ירדה ליגה. 85 דקות.

אף שזוהי כרוניקה ידועה מראש, הבמאית-מפיקה מאיה זינשטיין הרכיבה כאן בבואה מוקצנת ומבהילה של החברה הישראלית. הסרט מספק המחשה ברורה ובולטת לתהליך הקצנה שבסופו מצליחים פונדמנטליסטים פנאטים, שהם בהחלט אינם רוב אוהדי הקבוצה, להכתיב גם ל"רוב הדומם" אג'נדה קיצונית כהחרמת המשחקים שלה. הסרט מציג את הקבוצה והמתחולל סביבה כסוג של מיקרוקוסמוס מקומי בו מתקיימים מאבקי שליטה חברתיים ופוליטיים שכסף גדול מעורב בהם. וגם ציניות קרה, נטולת ערכים. ה"אידיאולוגיה" היחידה כאן היא הגזענות שזוקפת ראש והנפשות הפועלות האחראיות על המועדון שפוחדות לנסות ולרסק אותה.

למועדי הקרנות

"טהורה לעד" (תמונת יחסי ציבור)

"לאבינג" (ארה"ב 2016)

דרמה. סרטו של ג'ף ניקולס, בהתבסס על מקרה אמיתי. ריצ'רד (ג'ואל אדגרטון) ומילדרד (רות נגה) הם זוג רומנטי. כשמתברר למילדרד שהיא בהיריון מחליטים השניים להינשא. אלא שהם זוג מעורב, הוא לבן והיא אפרו-אמריקאית, ובווירג'יניה של שנות ה-60 מדובר באקט בעייתי מאוד, שלא לומר לא חוקי. השניים נאלצים להתמודד עם הממסד הגזעני, החברה והדעות הקדומות של הלבנים. כשמתברר שהם גרים יחד, עוצרים אותם ומכניסים אותם לכלא. הוא משוחרר מיד, אך אין ביכולתו לשחרר את אשתו והיא נאלצת להמתין עד שאנשי הקהילה השחורה ישחררו אותה. אנשי הממסד מאמינים שאם יערימו עליהם קשיים הם יתייאשו וייפרדו זה מזה, אבל לשניים יש משהו חזק מכל – אהבתם זה לזה. גם כשהם נאלצים לגלות מהבית שריצ'רד בנה למילדרד; כשהם חיים בחשש שייעצרו שוב ושילדיהם יילקחו מהם; וכשעורכי דין לזכויות האדם מתגייסים לטובתם, והמאבק על מימוש משאלתם הבסיסית, לחיות כמשפחה במקום בו בחרו, הולך ומתארך - השניים לא מתייאשים. למעשה, ריצ'רד מתעייף, אך מילדרד ניחנה בסבלנות עצומה והיא מאמינה שבסופו של דבר בית המשפט העליון יפסוק לטובתם. 123 דקות.

על בני הזוג לאבינג והתקדים שקבעו בבית הדין העליון של ארצות הברית, נעשה סרט דוקומנטרי מצליח בשם "The Loving Story", שבוים על ידי ננסי בוירסקי. השחקן קולין פירת', שהקים חברת הפקה, החליט יחד עם בוירסקי ומפיק נוסף לעבד את הסיפור הזה, מעורר ההשראה, לסרט עלילתי. ג'ף ניקולס ("סערת רוחות") נבחר בעיקר בזכות הרושם שעוררה על פירת' וחבורתו עבודתו "הסיפור של מאד". "לאבינג" הוא סרט שקט, רגוע ומאופק, מתנהל לאיטו, בקצב מתון, אבל מחלחל עמוק. במרכזו סיפור אהבה פשוט, עד כמה שזה נשמע בנאלי. בלי טריקים, בלי התחכמויות. גבר ואישה שאוהבים זה את ורוצים שיניחו להם לעשות זאת בלי הפרעות. הבנייה הרגועה של הסיפור משקפת הן את האופי הדרומי והן את פרק הזמן הארוך שבני הזוג נאלצו לחיות במתח מתמיד, עד אותה פסיקה היסטורית שתיקנה את העיוות הנורא של אפליית אנשים על רקע מוצאם וצבע עורם. את מלוא הקרדיט צריך להעניק גם לשני השחקנים הנפלאים ג'ואל אדגרטון האוסטרלי, המגלם דמות שקטה, כמעט אילמת, ורות נגה הבריטית (שהייתה מועמדת לאוסקר על התפקיד), ה"דברנית" והאסרטיבית יותר מבין השניים. לחיבור שלהם לסיפור, וזה לזה, יש חלק לא מבוטל באימפקט החזק שמשאיר הסרט הזה.

למועדי הקרנות

"לאבינג" (תמונת יחסי ציבור)

"לולו" (צרפת 2015)

קומדיה. סרטה של ז'ולי דלפי. ויולט (דלפי), אישה פריזאית, יוצאת לחופשה בעיירת הנופש ביאריץ עם חברתה אריאן (קרין ויאר). שם היא מכירה במקרה את ז'אן רנה (דני בון), מפתח תוכנות מחשבים למערכות פיננסיות. על אף השוני שבין השניים, נוצרת ביניהם כימייה מעולה שעד מהרה הופכת לרומן לוהט. בסוף הקיץ הם מחליטים להמשיך את הקשר הצמוד וז'אן רנה עובר לבית אהובתו בפריז. שניהם, אגב, גרושים עם ילדים. בפריז לומד ז'אן רנה להכיר את לולו (ונסן לקוסט), בנה בן ה-19 של ויולט, וכאן מתחילות הצרות. לולו, שיש לו בעיה עם העובדה שאמו הכירה בן זוג חדש, זומם לסלק את ז'אן רנה מדרכו, ועושה זאת באמצעות סדרת מהלכים מרושעים מתוחכמים, שיגרמו לאמו למאוס בנסיך הרומנטי החדש שלה ואף יהרסו את הקריירה של ז'אן רנה. 97 דקות.

אני אוהב את ז'ולי דלפי, הן כשחקנית והן כבמאית. יש בסרטים שבהם היא משתתפת ובאלה שאותם היא מביימת כנות, יושרה וכישרון. כאן היא מנסה כוחה בקומדיה, מה שחייב אותה לכתוב (יחד עם יוג'ין גרנדבל) ולביים סיטואציות מצחיקות בעלות תזמון מדויק ושפת גוף והומור ורבלי קולעים. לטעמי, דלפי צלחה את המשוכה הזו בהצלחה ויצרה קומדיה רומנטית עם קונפליקט שיש בו לא מעט גוונים של שחור ואלמנטים מקאבריים עסיסיים. אלה באים לידי ביטוי בתעלוליו השטניים והפוגעניים של לולו. המיומנות הנרכשת של דלפי כבמאית והניסיון הרב שלה במשחק, אפשרו לה להשיג תוצאה טובה בסרט לא מתיימר על מה שעלול לעשות בן מתבגר כדי לשבש את האידיליה הזוגית של אמו.

למועדי הקרנות

"לולו" (תמונת יחסי ציבור)

"קונג: אי הגולגולת" (ארה"ב 2017)

פנטזיה-אקשן-אימה. סרטו של ג'ורדן ווגט רוברטס. חבורה של מדענים, חיילים והרפתקנים חוברת בשנות ה-70 למשלחת שמטרתה חקר אי מסתורי שאינו מופיע במפות באזור הפסיפיק. בהגיעם אל האי הבראשיתי הקסום, שנראה בהתחלה כמו גן עדן עלי-אדמות, מתברר להם לחרדתם שהם נמצאים ב"ממלכה" של קונג, קוף ענק החולש על המקום. והוא לא היצור הטורף היחיד במקום. מהר מאוד קונג והמפלצות האחרות מתחילים להרוג בהם והניצולים עושים כל שביכולתם על מנת לנסות להימלט מגן העדן שהפך לגיהנום. עם תום הידלסטון, סמואל אל. ג'קסון, ברי לרסון, ג'ון סי. ריילי, ג'ון גודמן, קורי הוקינס, ג'ון אורטיז. 118 דקות.

כל פעם שנעשה רימייק למיתולוגיה קולנועית כזאת מהסוג הזה (מאותו בית יוצר של "גודזילה"), היוצרים מנסים להגדיל ולהעצים את האפקטים המיוחדים ו"להחיות" עוד יותר את הגיבורים המפלצתיים המאיימים. במובן זה, עבודתו של הבמאי רוברטס מרהיבה ומרשימה. חלק מסצנות המסוקים והג'ונגלים, בשילוב מוזיקת הסבנטיז, אפילו מעוררות אסוציאציה ל"אפוקליפסה עכשיו", וזו בהחלט השפעה-השראה חיובית בעיניי. יחד עם זאת, יש בסרט הזה משהו חסר נשמה, אין חיבור רגשי לדמויות ואפילו מוטיב "היפה והחיה" כמעט נטול רגש לחלוטין. נראה כי מרכיביו הטכניים השתלטו כליל על האלמנטים האנושיים שבו, וחבל.

למועדי הקרנות

"קונג: אי הגולגולת" (תמונת יחסי ציבור)

"נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער ניו-יורקי" (ישראל 2016)

דרמה. סרטו של יוסף סידר. נורמן אופנהיימר (ריצ'רד גיר) הוא קומבינאטור החי בניו-יורק ומנסה למצוא דרך אל "מכונת הכסף" רבת העוצמה הפועלת בעיר. יש לו המון רעיונות איך לעשות זאת ואיך להתברג בצמרת הכלכלית, אבל הם אף פעם לא מבשילים לכלל ביצוע. הדבר לא מפריע לנורמן להמשיך לסחור בהם. הוא טווה מערכות קשרים בתקווה שיום אחד תיפתח לו דלת אל מחוזות ההשפעה. יום אחד הוא קולט את מיכה אשל (ליאור אשכנזי), חבר כנסת ישראלי המבקר בניו-יורק, בדיוק בשלב בו נדמה כי הקריירה הפוליטית שלו מתקרבת לקיצה. נורמן מזהה את הפגיעות שלו, מזהה את ההזדמנות וקונה לו זוג נעלי מעצבים במחיר שערורייתי. אשל מתרגש מהמחווה וזוכר לטובה את נורמן גם שלוש שנים לאחר מכן, כשהוא מתמנה לראש ממשלת ישראל. נורמן מרגיש שסוף-סוף הוא קרוב למוקדי קבלת ההחלטות ורוקם עסקה סיבובית מסובכת: לחבר את ראש ממשלת ישראל לאחיינו (מייקל שין), לרב שקהילתו במשבר (סטיב בושמי), לטייקון עסקי (האריס יולין), לאסיסטנט שלו (דן סטיבנס) ולפקיד במשרד האוצר של חוף השנהב. אלא שנורמן קצת הרחיק לכת, עלול לגרום למשבר בינלאומי ומנסה למנוע זאת. עם שרלוט גינסבורג. 117 דקות.

האמת? נהניתי כשצפיתי בסרט הזה, המצחיק, האירוני, הנעוץ במציאות אבל גם אבסורדי ועל גבול הסוריאליזם לפרקים. עם זאת, כשהסתיימה ההקרנה הרגשתי שחסר לי בו משהו. האם זו העובדה שסידר העניק ל"נורמן" צבעים של אגדה, אבל לא הלך עם זה עד הסוף (הסרט נטוע מאוד במציאות שאנו מכירים)? האם בגלל שסיפור הסרנדיפיטי (שאמריקה תמיד מחבקת) של נורמן, לא הסתיים כשהוא בשיאו, בהפי אנד? סידר הוא יוצר קולנוע מיומן: מסוגנן, מנומק, רהוט. קשה למצוא "מקריות" או פליטת קנה לא מתוכננת בפאזל הסינמטי שהוא מרכיב. ובכל זאת, קשה להבין איך מיכה אשל, כראש ממשלת ישראל, רואה באופן אבסורדי בנורמן חבר אישי שחשוב לו לקרבו אליו? האם זה רק בזכות זוג הנעליים היקרות שנורמן קנה לו שלוש שנים לפני כן, בהיות אשל סגן שר בדעיכה? האם הנעליים (סידר סיפר שלקראת טקס האוסקר בו "הערת שוליים" שלו היה מועמד לפרס הסרט הזר, העניק לו מעצב-על ביגוד ונעליים יקרים, ומכאן חלק מההשראה לסיפור) הן פרפראזה על סנדל הזהב של סינדרלה? תבינו מה שתבינו.
שלושת סרטיו הראשונים של סידר, "ההסדר", "מדורת השבט" ו"בופור" שייכים לחטיבה דרמתית בה הוא שחט את התנועה האידיאולוגית שבתוכה גדל ואת הפוליטיקאים והגנרלים ששולחים חיילים להילחם שלא לצורך במקומות מסוכנים, בלתי אפשריים.
"נורמן" הוא מעין המשך לקונספט היצירתי אותו אימץ סידר ב"הערת שוליים", אלא שהסרט הקודם היה לטעמי הרבה יותר טוב. בשניהם הוא מצליף בהומור אירוני ובסרקזם, בממסדים האקדמי והשלטוני של המדינה, ומציג את הגיחוך שבהתנהלותם - בכתיבה שנונה ובביצוע הומוריסטי מוצלח.
ריצ'רד גיר כפיקסר היהודי גיבור הסיפור - זו הברקת ליהוק. היינו מצפים אולי למישהו קלישאי דמוי טלנסקי (שסידר הוא אחיינו), שחקן יהודי עב כרס ושחוח גו. סידר בחר בלא מובן מאליו וגיר השכיל לדכא את הצ'ארמריות הטבעית שלו ולהיות הנבעך היהודי, קרצייה שמתעלקת על כל מי שרק אפשר. מהקאסט ההוליוודי אפשר לציין במיוחד גם את סטיב בושמי ואילו תפקידה ותפקודה בסרט של גינסבורג הבריטית-צרפתייה – תמוהים ולא הכרחיים בעיניי. אשכנזי, כראש הממשלה אשל, משתלב מצוין כדמות כריזמתית וקומית. מצד אחד הוא דובר אנגלית שוטפת, אבל מאידך נתקע מדי פעם עם מילה בעברית שהוא זקוק שיתרגמו לו אותה. בשורה התחתונה, למרות שאינו מושלם, "נורמן" הוא סרט ראוי ומוצלח למדי.

למועדי הקרנות

"נורמן" (תמונת יחסי ציבור)

"אישור לבגוד" (ארגנטינה 2016)

קומדיה. סרטו של אריאל ווינוגרד. קמילה (לאלי אספוזיטו) ומתאו (מרטין פירוינסקי) הם בני זוג אוהבים החיים יחד כבר שמונה שנים. בסעודה עם חברים הם פוצחים במשחק שבו הם נוקבים בשם של אדם מפורסם ובלתי ניתן להשגה, איתו היו רוצים לבלות במיטה לילה אחד. ואלה נקראים "מותרים". כעבור כמה ימים פוגש מתאו במקרה את ה"מותרת" שלו, זו שבשמה נקב, וגם קמילה פוגשת את ה"מותר" שלה. מאותו רגע מתחילה שרשרת של הסתבכויות שתמנע מהם להמשיך להיות יחד. אבל דווקא כעת, כשהם עומדים בפני הפיתוי הקשה מכל, תהיה להם הזדמנות לגלות מחדש זה את זה. 106 דקות.

למועדי הקרנות

"אישור לבגוד" (תמונת יחסי ציבור)