אסגר פרהדי בסרט מופתי שזכה באוסקר, "ויוה" מרגש ופבריס לוקיני פנומנלי ב"גלימת השופט"
"הסוכן" (איראן 2016)
דרמה. סרטו של אסגר פרהדי. בני הזוג ראנה (טראנה אלידוסטי) ועימאד (שהאב חוסייני) נאלצים לנטוש את דירתם הקורסת ושוכרים דירה חדשה מאחד ממכריהם המשתתף איתם בהפקת במה של "מותו של סוכן", של ארתור מילר, בה הם משחקים. הם לא יודעים שבדירה גרה לפני כן אישה, שיצאו לה מוניטין של אחת שמקבלת לקוחות גברים. שרשרת אירועים מובילה לכך שאחד מלקוחות הדיירת הקודמת נכנס לדירה שעה שראנה מתקלחת באמבטיה. עימאד, שלא היה בבית בעת האירוע, מוזעק לבית החולים ומגלה שאשתו חבולה קשות בפניה. האירוע מטלטל את חייהם של בני הזוג, ומאחר שראנה לא מעוניינת להתלונן על הפרשה במשטרה, עימאד פותח בחקירה פרטית משלו ולא יחסוך כל מאמץ כדי לאתר את האיש שפרץ לדירתם. 125 דקות.
עבודת קולנוע מופתית. פרהדי זכה באוסקר הסרט הזר על סרטו זה, כמו על "פרידה" (2011). בשניהם, וגם בסרט שיצר ביניהם, "העבר" (2013), ניכרת בכתיבתו (הוא גם התסריטאי) הכרת הטבע האנושי, ההתבוננות על אנשים ומצוקותיהם בעין שמיטיבה לנתח את המהלכים הנפשיים שהם חווים ולתרגם אותם לשפת היומיום. הדמויות שאותן הוא מראה לנו הן של בני אדם רגילים, כאלה שכל אחד מאיתנו פוגש ברחוב, אף שבמקרה זה מדובר בזוג שחקנים (הבעל גם מורה). הנראטיב של הסרט פשוט וישיר, וכך גם האמצעים האמנותיים. לא תמצאו אצלו מצלמה וירטואזית, גם לא עריכה סנסציונית. הכל בגובה העיניים. ניכרת השקעה במרכיב התסריטאי, בפיתוח הדמויות ובהעמדה שלהן במיז-אן-סצנה שלקוחה מהחיים ונראית כמעט דוקומנטרית. כך גם עבודת השחקנים, הנטורליסטית לחלוטין. באופן מאוד שקול ומחוכם מתאר פרהדי את ההתמודדות של הזוג עם הטראומה, במקביל לעבודתם ב"מותו של סוכן", ועל האימפקט של הדרמה שבחייהם על זו שעל הבמה ומאחורי הקלעים. אלא שבכל רגע נתון הוא מציב את התמרור: זו ההצגה ואלה החיים עצמם. ואף שהם מתערבבים זה בזה, ההפרדה ברורה ומוחלטת. האופן בו מצליח פרהדי להפיח רוח חיים בכל אחת מהדמויות שבסרטו מעוררת השתאות. אין, ולו לרגע, תחושה שאנחנו חוזים בשחקנים (אף שאת חוסייני ראינו גם ב"פרידה") שעושים תפקידים. "הסוכן" הוא דוגמה קלאסית לקולנוע טהור. אותנטי, בסיסי, נכון, לא מתחנף ולא מתפשר.
למועדי הקרנות
"הסוכן" (תמונת יחסי ציבור)
"ויוה" (אירלנד-קובה 2015)
דרמה. סרטו של פדי ברת'נך. חזוס (הקטור גארסיה), נער בן 18 המתגורר בהוואנה, קובה, עובד כמעצב פאות במועדון דראג, וגם מספר נשים מבוגרות, להשלמת הכנסה. הצעיר כמעט ערירי. יש לו חברה טובה, ססיליה (לורה אלמן), בעוד אמו כבר הלכה לעולמה לפני שנים. אביו עזב אותו ואת האם בגיל 3 וזה שנים מרצה מאסר בכלא בעוון רצח. חזוס, החי את מאחורי הקלעים של מופעי הדראג, משתוקק לעלות בעצמו עליה בבגדי אישה ולרגש את הקהל. חלומו מתגשם כשמאמא, הפטרונית של המופעים (לואיס אלברטו גארסיה), מאפשרת לו להתחיל להשתפשף על הבמה, וממופע למופע הוא הולך ומשתפר. אלא שדווקא אז משתחרר אביו אנחל (חורחה פרוגוריה) מהכלא ומשתקע בדירה העלובה של חזוס. בהיותו מתאגרף לשעבר והומופוב הוא מחליט שבנו לא יופיע יותר כמלכת דראג. בין הבן והאב מתפתחים יחסים מורכבים, במהלכם הם לומדים לקבל, אם לא להבין, זה את בחירותיו של האחר. 100 דקות.
צילומי הוואנה האקזוטית (באחת הסצנות עולים האב ובנו לגג הבניין בו הם גרים והאב אומר, "זו עדיין השכונה הכי ענייה אבל הכי יפה של הוואנה") והמוזיקה הקובנית האמוציונאלית התוססת – מספקים מתאבן מפתה וכובש. אבל גם לסיפור, אף שהוא נוסחתי-פשטני-פלקטי לכאורה, ומרגיש כמו אגדה נאיבית, יש חלק בהיענות הרגשית לסרט הזה. הבמאי ברת'נך מנווט ביד אמונה ובוטחת בין הקונפליקטים השונים – בעיקר הרצון של הנער להיות חלק מצוות הפרפורמרים על במת דראג, בעוד אביו מתבצר במאצ'ואיזם ומנסה לחזור לחוגי האגרוף ולמנוע מבנו לממש את משאלת לבו. מה שעובד נכון בסרט, שהיה מועמדה של אירלנד לאוסקר, זוהי הכנות והאמינות של הסיפור, הדמויות והשחקנים. כל אלה יצרו סרט מקסים ומרגש שקל מאוד להתחבר אליו.
למועדי הקרנות
"ויוה" (תמונת יחסי ציבור)
"גלימת השופט" (צרפת 2015)
דרמה. סרטו של כריסטיאן וינסן. לשופט מישל רסין (פבריס לוקיני) יצאו מוניטין של איש רשות מבצעת מחמיר עד מאוד בגזרי הדין שלו. כל מי שמקורב למערכת המשפטית יודע שסנגורים של נאשמים השומרים נפשם, צריכים לנסות להימנע ככל יכולתם מלהתייצב בפני שופט זה. אלא לרוע מזלו של מרטיאל בקלין (ויקטור פונט קורבו), עלה בגורלו של גבר המואשם בהריגת בתו בת השבע להישפט על ידי רסין. אלא שביום הראשון למשפט הדברים משתנים לפתע. רסין מבחין בקרב חבר המושבעים בדיטה (סידסה בבט קנודסן), אישה בעלת תואר דוקטור שאיתה יצא בחשאי בעבר במשך כמה שנים. מערכת היחסים ביניהם צפה על פני השטח ושיקול הדעת של השופט כבר אינו כשהיה. 98 דקות.
אין ספק שסרט זה נשען כל כולו על יכולת וכישרון המשחק הפנומנליים של פבריס לוקיני. מנעד ההבעות שלו, השליטה העצמית הפנימית והכושר הרטורי, שזה המקום להפגין אותו - מאפשרים לו לשחק בקטן ועדיין להציג את כל מנעד הרגשות הנדרשים לדמות השופט. תחילה נדמה כי קשיחותו השקטה ואופיו הנרגן משקפים פרומו לסערה שתיכף תתחולל, אבל התסריט מזמן לו תפנית בעלילה שתגרום להתנהגותו להשתנות מקצה לקצה. מבנה הסיפור מציף לתודעה סרטי בתי משפט רבים, אבל בעיקר את "12 המושבעים", של סידני לומט, הטוב ממנו בהרבה כמובן. בסך הכל זוהי דרמה אנושית ראויה על רקע עולם המשפט, אך ספק אם היא הייתה כזו אילו תפקיד השופט רסין היה מופקד בידי שחקן אחר ולא בידי לוקיני.
למועדי הקרנות
"גלימת השופט" (תמונת יחסי ציבור)
"האמון" (ארה"ב 2016)
מתח-אקשן. סרטם של אלכס ברוור ובנג'מין ברוור. ווטרס (אלייז'ה ווד) וסטון (ניקולס קייג') הם צמד שוטרים אפרוריים שעובדים יחד במחלקת הראיות של משטרת לאס-וגאס. הם משלימים הכנסה ממכירה פיראטית של בחינות הסמכה גנובות לשוטרים אחרים. כשסטון מגלה קבלה הקשורה לממון רב שהתקבל עבור משלוח גדול של הרואין, הוא משכנע את ווטרס, שהוא בעצם פקודו, לפתוח במעקב כדי לגלות היכן מוסתר הכסף, על מנת לשדוד אותו. המבצע בו החלו השניים לוקח אותם למקומות אפלים ומוזרים. 92 דקות.
הדרך שבה אפיינו האחים הבמאים ברוור את הדמויות שמגלמים ווד וקייג', היא הדבר היותר מעניין בסרט הזה. סטון, בן דמותו של קייג', הוא טיפוס אקסצנטרי, לא תמיד ברור ולא תמיד מחושב. אבל יש לו רעיונות טובים: איך לדפוק את השיטה ולגזור עליה קופון. והוא מאוד אימפולסיבי וגחמתי. ואולי הוא פשוט דג קר. נראה כי לרצוח זה לא עניין גדול עבורו. ואילו ווטרס, בן דמותו של ווד, הוא טיפוס די זהיר, מרובע ואחד שלא ירצה להיגרר למבצעים לא אחראיים ולא זהירים. ובכל זאת סטון משכנע אותו לחבור אליו למשימה מורכבת. הבעיה היא שבהמשך התסריט "מתעייף", נעשה אניגמטי וסתום, עד כדי אי הבנת הנצפה על המסך. הפוטנציאל היה קיים, אבל המימוש אכזב. לכן הסרט בעייתי ולא מספק את הסחורה. מה שכן, נחמד לראות, אפילו שזה בחטף (פחות מדקה אחת במסך), את ג'רי לואיס. הקומיקאי הוותיק, שנראה מצוין בגיל 91, נער לבקשת חברו זה שנים ניקולס קייג' להשתתף בסרט על תקן אביו.
למועדי הקרנות
"האמון" (תמונת יחסי ציבור)
"נשמה של כלב" (ארה"ב 2017)
דרמה. סרטו של לסה הלסטרום, המבוסס על רומן מאת וו. ברוס קמרון. ביילי הוא כלב מסוג גולדן רטריבר, שהסרט מציג את חייו בארבעה גלגולים שונים, בכל אחד מהם יש לו בעלים אחרים, פרט לחלק האחרון שבו הוא חוזר לידי הבעלים הראשון שלו. עלילת הסרט נפרשת בין 1961 לימינו אלה. כגור, נצפה ביילי על ידי אישה ובנה הקטן איתן כשהוא לכוד בתוך משאית ועלול למות מחנק. האם שוברת את שמשת המשאית ומצילה את הגור המתוק ואיתן בנה מתאהב בו ומגדל אותו. וזוהי רק ההתחלה של המסלול המפותל שעוברת נשמת הכלב, שמתגלגלת בהמשך לעוד שלושה גלגולי כלבים וחיי הבעלים שמגדלים אותם. עם דניס קווייד, בריט רוברטסון, ג'וש גאד, ג'ון אורטיז. 100 דקות.
למועדי הקרנות
"נשמה של כלב" (תמונת יחסי ציבור)
"ג'וזפין קצת בהריון" (צרפת 2016)
קומדיה. סרטה של מרילו ברי. ג'וזפין (ברי) מצאה סוף סוף את בן הזוג האידיאלי, ג'יל (מהדי נבו). הוא לא מעשן, אוהב חתולים ובשלן נהדר. היא והוא מנהלים מערכת יחסים מושלמת במשך שנתיים והחיים שלהם ממש דבש. כל זאת עד שבדיקה מגלה שג'וזפין בהיריון. היא חוששת מהשינוי שעלול לחול בחייה. היא אמורה להפוך בן אדם אחראי, שקול ומחושב, ממש לא כמו הדוגמה שהיא רואה אצל אמא שלה. בן זוגה ג'יל נבוך ומבולבל אף הוא מהשינוי העתיד לבוא. חבריהם הקרובים של השניים המומים והוריהם אדישים. האם ההיריון של ג'וזפין הוא סיבה לחגיגה או לפאניקה? 94 דקות.
למועדי הקרנות
"ג'וזפין קצת בהיריון" (תמונת יחסי ציבור)
16/03/2017
:תאריך יצירה
|