לאחר 17 שנה כמנהלו האמנותי של  תיאטרון "מלנקי" ושנתיים של חיפוש עצמי, איגור ברזין בוגר האקדמיה הרוסית לתיאטרון "גיטיס" במגמת בימוי שעלה לארץ בשנת 1993, עושה צעד ראשון בארץ לא נודעת - התיאטרון הרפרטוארי הישראלי. בימים אלה עולה בבימויו בתיאטרון החאן ההצגה "בוצ'ה", מאת הסופר והמחזאי הוותיק והמוערך יוסף בר יוסף.  
  
מלכודת קורעת לב
   
"המחזה הזה מספר על משפחת חרדים במאה שערים," מספר ברזין, "כשהדמות המרכזית, בוצ'ה, שחזר בשאלה 25 שנים קודם לכן, מגיע לביתו של אביו הגוסס שזרק אותו מהבית בעבר בגלל רומן עם אישה נשואה. כמו הרבה חוזרים בשאלה הוא נתקע בין שני העולמות, ניסה את כל פיתויי העולם החילוני וכעת חוזר לבית אביו - לכאורה לבקשת זה האחרון, אך למעשה מסיבה מסתורית, שמתבררת במהלך המחזה.

"החזרה שלו מטלטלת את הסטטוס קוו של המשפחה, מציפה החוצה כביסה מלוכלכת ואינטרסים נסתרים ומכוונת זרקור אל המשולש בוצ'ה-אבא-אלוהים, אל הבור שנוצר בנפש רגישה שחיה בעולם ששום דבר בו לא שלה, הכול שייך לאלוהים, ולילדים תמיד חסרה אהבה".

מה במחזה הזה גרם לך להחליט לעבוד בתיאטרון הרפרטוארי?

"כמו תמיד בחיים, צירוף מקרי של אירועים הביא אותי לעשות את הצעד הזה. יוסי בר יוסף, מחבר המחזה וחבר קרוב שלי, שידך אותי עם תיאטרון החאן. הוא נורא רצה שאביים משהו שלו, וברגע שעזבתי את מלנקי הוא אמר לי: 'עכשיו אתה חופשי לביים'. לשמחתנו, המנהל האמנותי של החאן מיקי גורביץ' זרם איתנו.

"המחזה סחף אותי בעוצמה שלו. משהו בו הזכיר לי את צ'כוב, שבשבילי הוא המחזאי מספר אחת בתיאטרון. ועוד עניין, חברים שלי עשו פרויקט דוקומנטרי גרמני-ישראלי במאה שערים עם חוזרים בשאלה ששיחקו את עצמם. שמעתי את הסיפורים, דיברתי איתם והם פתחו לי עולם חדש לגמרי, קרוב, שלא ידעתי שקיים. הבנתי כמה האנשים האלה מסכנים. הם נתקעים בין הכיסאות, לא לבלוע ולא להקיא. כשקראתי את המחזה זה התחבר לי איתם, עם האנשים שכבר לא מאמינים אבל לא מסוגלים לשחרר. זו מלכודת קורעת לב." 
 

בוצ'ה (צילום ז'ראר אלון)

"חשבתי שגמרתי עם הבימוי"
 
ההיתקעות הזו בין העולמות, זו חוויה שאתה יכול להזדהות איתה? זה תפס אותך אחרי שעזבת את מלנקי?

"הרבה לפני. לא מעט שנים לפני העזיבה נכנסתי למשבר יצירתי ואישי שהלך והתגבר. מלנקי שיקפה את הבחירה שלי לעבוד בתיאטרון פרינג' ולא בתיאטרון רפרטוארי. רציתי לחיות במעבדה שעושה ניסויים בתיאטרון, אבל ברגע שזה הפך לעיסוק יומיומי, לחיים, הבנתי שאני חייב תשובות לאנשים מסביב ולא יכול לעשות מה שאני רוצה, ושבסופו של דבר הכול קשור לכסף.

"קלטתי שכמה שניסיתי לברוח מהרפרטוארי, הוא הצליח להשיג אותי. הייתי מוגבל בהחלטות, חייב להעלות הצגה חדשה מדי שנה. זה שבר אותי. אני לא אדם דתי, הדת שלי הייתה התיאטרון, ופתאום הרגשתי חשוף ולבד."

חשבת שתפסיק לביים?

"לימדתי תיאטרון בכל מיני מקומות - אוניברסיטת תל אביב, בית צבי, גודמן, והייתי די בטוח שגמרתי עם הבימוי. אבל אז הגיעה ההצעה מיוסי ואמרתי לעצמי, 'אתה חייב להבין מה זה'. תמיד שנאתי את התיאטרון הרפרטוארי אבל בעצם אף פעם לא ניסיתי. אז קפצתי למים."

ו...?

"הבנתי שאני יכול. אין לי בעיה מבחינת טכניקה לביים הצגה תוך חודשיים, הדרישה הממוצעת ברפרטוארי. אז יכול כן. רוצה? אין לי תשובה בינתיים. מזל שזה בתיאטרון החאן, שהעביר אותי חוויה מעניינת ומוזרה. קודם כל מיקי גורביץ' ממש עזר. הוא מאוד חכם ואינטליגנטי והשיחות וההדרכה איתו הועילו מאוד.

"חוץ מזה, בדרך כלל בתיאטרון הרפרטוארי יש יחסים גרועים בין האנשים, ובחאן זה ממש הפוך. בגלל שהתיאטרון קטן יש שם אנסמבל קטן ושוויוני, חם ומחבק, ותהליך העבודה היה מאוד נעים." 
 


בוצ'ה (צילום ז'ראר אלון)

"לא בטוח שאמשיך ברפרטוארי"
 
במלנקי רוב היוצרים והשחקנים היו רוסים. איך זה לעבוד עם שחקנים ישראלים, מבחינת הבדלי טמפרמנט וגישה?

"קודם כל אני רוצה להעמיד אותך על טעותך. בהתחלה באמת היו במלנקי רק רוסים אבל לקראת הסוף היחס השתנה. בהצגה 'על החטא' של דוסטוייבסקי למשל, היו כבר שלושה ישראלים וארבעה רוסים. ל'בוצ'ה' הבאתי איתי רק את השחקן דימה רוס. כל השאר ישראלים.

"באופן עקרוני אני לא מרגיש הבדל. כשמישהו מוכשר הוא מוכשר והמוצא שלו לא משנה, אבל ברור שיש הבדלי מנטליות. כששחקן ישראלי כבר טובע בדמעות הרוסי בקושי מזיל אחת. השמש עושה טמפרמנט רגשי, ובעיניי ההבדלים האלה הופכים את השילוב הישראלי-רוסי למעניין.

כאחד מארבעת המייסדים של מלנקי, אתה עוקב אחרי ההתפתחויות שם מאז שמיכאל טפליצקי החליף אותך כמנהל אמנותי?

"אני ומיכאל חברים המון שנים, אבל הייתי חייב להשתחרר ולעזוב ולהתחיל חיים חדשים. אם לא הייתי עושה את זה הייתי משתגע. אני אבוא לראות את כל הבכורות ותמיד יהיה אכפת לי שהתיאטרון ימשיך להתקיים, אבל לצד זה יש לי תחושה נורא מוזרה לגבי זה. כמו אחרי שהתגרשתי מאשתי. נכון שהבת שלי תמיד תחבר בינינו, אבל כשאני מסתכל אחורה על החיים שלנו יחד זה נראה לי כמו סרט שמישהו אחר מככב בו. לא אני. ביימתי שם 18 הצגות והשקעתי המון ועכשיו זה לא מרגיש לי אמיתי. אני פוחד להגיד להם את זה כי הם עלולים להבין לא נכון ולפרש את זה כאגואיזם. לא יודע, אולי מרוב התשוקה והאהבה הכול נשרף."
 
אז כרגע אין הרבה וודאות בהווה שלך. מה לגבי העתיד, אתה חושב מה תרצה לעשות?

"דבר אחד שברור לי זה שאני רוצה להמשיך ללמד. זה מה שהכי מעניין אותי. לא בטוח שאמשיך לביים ברפרטוארי, תלוי מה יקרה עם ההצגה. זו תעשייה בלי סנטימנטים ואם אין תוצאות אין המשך. אני לא יודע לאן זה יילך ובכלל לא בטוח שאני רוצה להיכנס למרוץ העכברים הזה.

"מצד שני אני כבר לא מרגיש את הצורך לעשות משהו עצמאי, עייפתי מזה. ובכל זאת, אני בטוח שיש לי מה להגיד ועברתי שינוי פנימי חזק, שמתבטא בזה שאני רוצה לעשות תיאטרון אחר, הרבה פחות ורבלי ויותר ויזואלי. ודווקא עכשיו התיאטרון הספרותי רודף אחריי... כנראה שאני בדיוק באותה מלכודת של החוזרים בשאלה – מצד אחד רוצה לברוח מהמערכת ומצד שני לא יכול בלעדיה."

בוצ'ה (צילום ז'ראר אלון)


בימוי: איגור ברזין, תפאורה ותלבושות: ואדים קשרסקי, תאורה: רוני כהן, מוזיקה: בוריס מלקובסקי. משתתפים: דודו בן זאב, גיא גורביץ', יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, אריה צ'רנר, דימה רוס, נועם שנהב.  
  


איגור ברזין (צילום: מקסים ריידר)

ההצגה תעלה בין ה-24-6 במאי 2017 בתיאטרון החאן בירושלים ובבית ציוני אמריקה בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 02-6303600 או באתר