מחול - שלא תיגמר לעולם

יובל ינאי, המשחק בקומדיה "ההצגה חייבת להיגמר" של בית ליסין, מסביר מה עובר על שחקן שנאלץ להתמודד עם כל הפאשלות האפשריות על הבמה

תארו לעצמכם שאתם שחקני תיאטרון במהלך הצגה מול אולם מלא בקהל קשוב ובוחן. תחילה נראה לכם שהכל נמצא תחת שליטה, אך ככל שההצגה מתקדמת הולכות ונערמות כל התקלות האפשריות שעלולות להתרחש על הבמה - החל משיבושי סאונד ותאורה, דרך שתיית נוזל להסרת שומנים במקום וויסקי משובח ועד קריסת התפאורה. אין איש שיוכל לעזור לכם להתגבר על חוסר האונים והמבוכה שנגרמת לכם לעיני כל רק מתעצמת מרגע לרגע. כיצד תצאו מהתסבוכת עד לסיום ההצגה?

על השאלה הזאת עונה הקומדיה החדשה של תיאטרון בית ליסין "ההצגה חייבת להיגמר", הצגה שעשתה "עלייה" לישראל מאנגליה וממחישה באופן פרוע ומשעשע את הסיוט של כל שחקן תיאטרון. ההצגה הזו היא למעשה סיפור בתוך סיפור. כלומר, העלילה מביאה את סיפורם של שחקני התיאטרון המקצועי "רמת השיקמה" שמעלים בבכורה את המותחן הבימתי שלהם "רצח באחוזת המילטון". השחקנים אמנם נערכו לקראת ההצגה וידעו את התפקידים בעל פה, אך הם לא יכלו לחזות את שרשרת השיבושים שתתרחש על הבמה בזמן אמת. כך קורה שהקהל חוזה בשחקנים מנסים להתגבר על התקלות הקשות, ועושים מאמץ להמשיך ולשחק למרות הכל, כי בסופו של דבר – ההצגה המשובשת שלהם אכן חייבת להיגמר.

ההצגה חייבת להיגמר כפיר בולוטין5.jpg

כשהתפאורה קורסת ב"ההצגה חייבת להיגמר" (צילום: כפיר בולוטין)

קשה להחזיק מעמד ולא להתפקע מצחוק לנוכח האומללות המובהקת של שחקני "רמת השיקמה", שנדרשים לרמת אלתור יוצאת מגדר הרגיל, אך בפועל מתנהלים על הבמה כאילו הקהל לא יכול להבחין בחורבן הדרמטי של ההצגה בכיכובם.

"לא ידענו אם זה יעבוד בישראל או לא", אומר יובל ינאי, המשחק בהצגה את השחקן אבישי שמגלם את דמותו של תומאס. "אבל הקהל משתגע וצוחק המון".

"מה עושים כשהכל מתפקשש?"

את "ההצגה חייבת להיגמר" של הנרי לואיס, ג'ונתן סאייר והנרי שילדס, הביאו ארצה בתרגום מבריק גור קורן, מורן רוזן ואודי בן משה שגם מביים אותה. מדובר במלאכה לא פשוטה, מאחר שהמחזה מכיל גם טקסטים המיועדים לשחקני ההצגה שמובנית בתוך העלילה וגם הוראות בימוי לטובת הדיוק והאמינות בכל תקלה.

"זו ערימת עבודה גדולה מאוד", מסביר ינאי. "צריך להבין איך ליצור את ההתרחשויות האלה על הבמה. כשאתה עובד על מחזה רגיל, אתה צריך להבין מה הדמות שלך אומרת ומה היא רוצה. כל מיני דברים שבהצגה הזאת הם כמעט לא רלוונטיים. אתה צריך להבין פחות או יותר מה הדמות רוצה בתוך המחזה שכביכול היינו אמורים להעלות, ואז להבין מה השחקן בעצם מרגיש כשקורות לו הפאדיחות ואיך הוא מתגבר עליהן. עבודה מורכבת מאוד. יש פה שני מהלכים שקורים בו-זמנית - גם לקלוט את המהלך שקורה במחזה המקורי ואז לבנות את התחושה של השחקן על הבמה בזמן שהכל מתפקשש לו."

ההצגה חייבת להיגמר כפיר בולוטין3.jpg

ממשיכים הלאה כאילו כלום לא משתבש ב"ההצגה חייבת להיגמר" (צילום: כפיר בולוטין)

בגלל המורכבות שבעבודה על הצגה שכזו, חלק מהשחקנים הודו כי כדי להתמצא באופן יסודי במחזה, הם עלו על טיסה ללונדון על מנת לצפות בהצגת המקור ולהבין דרך המשחק של מקביליהם האנגלים מה בעצם אמור לקרות על הבמה. אך ינאי דווקא העדיף לדלג על הגרסה האנגלית ולגשת למשימת הפיצוח של הטקסט בכוחות עצמו.

"הייתה לי הזדמנות לנסוע ללונדון", הוא מספר, "אבל פחדתי שזה ישפיע עליי ואחקה את השחקן המקורי, מה שיכול להגביל אותי בתוך העבודה. לא הייתי יוצר את זה מתוכי, אלא מתוך משהו שכבר ראיתי".

מה היו השלבים הראשונים בעבודה על ההצגה הזאת?

"די מהר הגענו ל'רגליים'. זאת אומרת, כמעט שלא עשינו עבודת שולחן פרופר כמו שעושים באופן רגיל. הכל תלוי במה שקורה פיזית על הבמה. התבקשנו ללמוד בעל פה את הטקסטים והתחלנו לגלות את זה על הרגליים. זה לא שאתה יכול לגלוש לתוך סצנה ולראות מה אתה מרגיש בתוך הדמות, כאילו מדובר במחזה של צ'כוב או שקספיר. לפני המשחק עצמו, אתה נדרש לראות מה קורה ומה עתיד לקרות בכל רגע ולהבין, בעיקר ברמה הטכנית, איך מגיעים למצב שבו הקומה קורסת."

ההצגה חייבת להיגמר כפיר בולוטין4.jpg

יובל ינאי ב"ההצגה חייבת להיגמר" (צילום: כפיר בולוטין)

דרוש: טיימינג

ואכן, זכה ינאי שדמותו נאלצת לטעום את טעמן המר של תקלות רבות על הבמה, ביניהן כאמור קריסתה של קומה בתפאורה. ינאי, כשחקן אבישי, נדרש לגלות בסיטואציות רבות כושר פיזי עילאי כדי להחזיק מעמד בתפקיד. גם אם זה דורש ממנו להמשיך ולשחק את דמותו של תומאס כשהוא תלוי בין שמיים לארץ, מחזיק עציץ ביד אחת ושולחן כתיבה ביד השנייה.

"זאת העבודה הכי קשה שעשיתי אי-פעם בתיאטרון", מודה ינאי, "כולל הסטודיו למשחק. ועשיתי גם תפקידים ראשיים בחיי, לא מעט. לא עבדתי ככה בחיי. אני חוזר מכל הצגה תשוש וחבול, אבל שמח על התפקיד הזה".

ינאי לא לבד. איתו על הבמה גם נעמה אמית, יניב סוויסה, יובל ינאי, אופיר וייל, שירן הוברמן, אורי לייזרוביץ', עופרי ביטרמן, לירון ברנס ועומר עציון. כולם מביאים את הדמויות הכפולות שלהם לנקודות קיצון משוגעות ומצחיקות למדי, ומצליחים לעורר רצף מרשים של שאגות של צחוק מתגלגל מצד הקהל. מה שככל הנראה מחזיק את ההצגה ויוצר את האמינות בכל סצנה "כושלת" הוא סנכרון ברמה גבוהה ביותר בין כל המשתתפים.

"אני זוכר שבקריאות הראשונות דיברנו על זה שבהצגה כזאת כל השחקנים צריכים להיות ממש קומיקאים", אומר ינאי. "זאת הצגה שדורשת טיימינג ודיוק מרבי. כמו שאומרים שכדי לשחק טמבל אתה צריך להיות מאוד חכם, אז גם כדי ליצור פאשלה לא מתוכננת אתה צריך להיות שחקן מאוד טכני ומדויק. ייאמר לזכות כל הקאסט שזאת חבורה של שחקנים קומיים ברמת על."

שותים בטעות מסיר שומנים במקום וויסקי ב"ההצגה חייבת להיגמר" (צילום: כפיר בולוטין)

ובפינת השאלה המתבקשת: קרה לך כבר בעבר שנאלצת להתמודד עם כל כך הרבה פאשלות במהלך הצגה?

"לא באופן כל כך קיצוני, אבל כן. קרה ששחקנים לא נכנסו לבמה או שכחו טקסט. זה קורה, כי מדובר באמנות חיה ונושמת, אי אפשר לדעת מה יקרה על הבמה. אבל שורדים וממשיכים הלאה."

למעשה, בהצגה הזאת דווקא נראה שכל המטרה היא להעצים את המבוכה ולהנכיח את חוסר האונים של השחקן.

"לגמרי. זה בדיוק העניין. גם תוך כדי החזרות הגענו למסקנה שהשחקנים שאנחנו מגלמים הם לא שחקנים גרועים, אלא שהם לא מספיק מקצועיים כדי לצאת מזה בשלום. כשלשחקן מקצועי יש פאדיחה הוא מצליח לכסות על זה. פה הבעיה של החבר'ה האלה. הם לא מצליחים להמשיך הלאה, אלא רואים את הפאדיחה."

מה שעוד מעניין בהצגה הזאת זה שגם אם באמת תקרה לכם פאדיחה לא בהכרח ישימו לב שזאת פאדיחה.

"נכון. קרה כבר בהצגה הזאת שדברים נפלו לא בזמן שהם היו אמורים ליפול והקהל הניח שזה חלק מהעניין. בקטע הזה יצאנו בזול, כך שאם יש תקלה היא כבר חלק מהשפה ואפשר להמשיך הלאה."

הצגה גדולה מהחיים

בהצגה הזאת, כמו שניתן לתאר, הכל מוצג באופן מוגזם וגם המשחק מגיע לאקסטרים. "אני אוהב תיאטרון שהוא גדול מהחיים", אומר ינאי. "כיף לעשות הצגות ריאליסטיות או דרמה שקטה. אבל גם ליצור משהו ענק ומוגזם זה חופש מהחיים האמיתיים ומאפשר ללכת רחוק. אני מת על זה."

אתה גם אחראי על המוזיקה בהצגה. איך יוצרים חיבור מוזיקלי משעשע לטקסט כל כך משוגע?

"התחלתי את חיי האמנותיים כמוזיקאי ועברתי למשחק. עשיתי מוזיקה לכמה הפקות, בסטודיו ובגשר. הצעתי לאודי שאעשה את המוזיקה ויכולנו ליצור יחד את השפה המוזיקלית תוך כדי החזרות ולהבין איך אנחנו מוסיפים להצגה ולא מכסים עליה. הנטייה כשאתה עושה מוזיקה בתיאטרון היא להעצים את הדרמה באמצעות מוזיקה, אבל פה אתה לא יכול לעשות את זה כי הדברים הדרמטיים הם לא חלק ממה שהבמאי כביכול רצה לביים. קומה שקורסת זה לא משהו מתוכנן, אז אני לא יכול לכסות על זה במוזיקה. היינו צריכים לעבוד פה במעין הפוך על הפוך ולפצח איפה הבמאי המקורי של ההצגה שהתרחשה על הבמה רצה לביים קטע מוזיקלי, איפה להכניס את המוזיקה ואיפה לא.

"העובדה שעבדתי עם אודי בכל יום גם כשחקן עזרה לי מאוד למצוא את השפה הנכונה של הדבר. אני מאוד אוהב את החיבור הזה - לעשות מוזיקה גם בהצגות שאני משחק בהן. יש פעמים שאני מרגיש אמוציונלית בתוך הסצנה ויכול לבטא את התחושה מוזיקלית באופן מיידי. זה מאוד עוזר לי לפעמים לקשור בין הדברים. הייתי שם כל יום. יכולנו, אני ואודי, לדון על זה באופן עמוק מאוד. הדיון היה מתוך היצירה עצמה."

יובל ינאי צילום כפיר בולוטין.jpg
יובל ינאי (צילום: כפיר בולוטין)

אך גם אם יש כבר טקסט בנוי ומחזה מוגדר, לדברי ינאי ההצגה ממשיכה להתגבש מיום ליום. "בחזרות ניגשנו להצגה בחשש, כי לא ידענו איך הקהל יקבל את ההצגה הזאת. היא מאוד אנגלית ועוסקת בענייני פנים-תיאטרון. אבל מהר מאוד הבנו את הוויז'ן של אודי, את ההומור והמקומות שהוא הולך אליהם והבנו שזה מצחיק. וכמו בכל קומדיה יש את המפגש הראשון עם הקהל. בניגוד לדרמה, שבה הקהל ממשיך איתך ועם העלילה, בקומדיה אם הקהל לא צוחק – אתה מת. זה הפחד. אבל ברגע שזה פגש את הקהל, הבנו שיש מקומות שבכלל לא ידענו שיצחקו בהם וסצנות שהיינו בטוחים שהן מאוד משעשעות אבל שומעים רק צחוק קל. זה מוביל לכך שההצגה נבנית מחדש עם הקהל ומקבלת פתאום את הנשימה הנוספת הזאת. זה מעניין מאוד, חוויה מאוד כיפית, לגלות קומדיה עם הקהל.

"אנחנו יושבים בכל יום להערכה עם אודי. הכל חי. גם אם קלטנו שאתמול היה משהו לא מתוכנן וזה מאוד עובד עם הקהל, אז הולכים על זה. הקהל הוא עוד פרטנר בהצגה."

הקומדיה "ההצגה חייבת להיגמר" של תיאטרון בית ליסין מוצגת בבית ציוני אמריקה ביו התאריכים15-11 במאי 2017. להזמנת כרטיסים: 03-7255333, או באתר בית ליסין

רכישת כרטיסים