"בין העולמות" (ישראל 2017)
דרמה. סרטה של מיה חטאב. בעקבות פיגוע בסניף ביטוח לאומי בירושלים, מובהל המאבטח אולי (רועי גולן) לבית החולים. הוא סובל מפגיעת ראש, עובר ניתוח ומאושפז במחלקה כשהוא עדיין ללא הכרה. מתברר שהוא היה בנתק ממושך מבני משפחתו הדתיים, לאחר שעזב את הבית ובחר לנהל אורח חיים אחר, שונה מאוד משלהם. למיטתו בבית החולים מגיעה אמו בינה (מאיה גסנר) ולאחר מכן אביו מאיר (יורם טולדנו) ואחותו אסתי (ורוניקה ניקול טטלבאום). בחורה צעירה, שרה (מריה זריק), שאביה מאושפז באותה מחלקה, עוקבת מרחוק אחר בני המשפחה ואחר אולי, מנסה לדלות פרטים על מצבו. בחלוף הזמן היא יוצרת קשר עם בינה, ההולך ומתהדק. אביו של אולי, האוסף פרטים על חיי בנו, ייחשף לעובדות מפתיעות. עם אבי דנגור, ג'מיל חורי, מנחם צברי, רונה סופר, אורי לחמי, לארי ווזניקה. 84 דקות.
סרטה הארוך הראשון של מיה חטאב עוסק בזהות, במרקמי יחסים, בדרכי חיים שונות - ובצורך למצוא מכנים משותפים בין אנשים מקהילות שאינן דומות זו לזו. הבמאית עושה זאת בעידון וברגישות ראויים לציון, תוך שהיא פורקת בזהירות, שלב אחר שלב, את היסודות הטעונים הטמונים בתסריטה, וחושפת מציאות שנבנתה מתוך בחירה. היא מתבוננת בגיבוריה בהמון אמפתיה, לא מבקרת אותם והופכת את הסיטואציה של הגבר הצעיר השוכב ללא הכרה במיטת בית חולים לאבן בוחן של הנפשות הפועלות את עצמן ואת סביבתן. חטאב היא בוגרת בית הספר לקולנוע "מעלה", בת הציונות הדתית לשעבר שיצאה בשאלה. העיסוק שלה בסרט בתרבות ממנה באה וזו אליה פנתה, אמין ומדויק. עבודת השחקנים, ובראשם מריה זריק ומאיה גסנר, מצוינת, והמרכיבים הטכניים של הסרט (צילום, עריכה וכו') מאוד יעילים ומסייעים בבניית יצירת קולנוע נוגעת, רגישה ומרגשת.
למועדי הקרנות
"בין העולמות" (תמונת יחסי ציבור)
"אני דניאל בלייק" (בריטניה 2016)
דרמה. סרטו של קן לואץ'. דניאל בלייק (דייב ג'ונס) הוא נגר בן 59 מניוקסל שעבר אירוע לב ומצב בריאותו אינו מאפשר לו לשוב לעבודתו. לראשונה בחייו הוא נאלץ לפנות לשירותי הרווחה. שם הוא פוגש בקייטי (היילי סקווירס), אם חד-הורית לשני ילדים המגיעה לעיר כדי להצטרף לפרויקט דיור לנזקקים ולנסות לפתוח בחיים חדשים. דרכיהם מצטלבות בעת ביקורם הראשון בלשכת התעסוקה, שם מתברר להם שהדרך למימוש זכויותיהם קשה ומפרכת. את בלייק מאתגרים בשאלוני מחשב, וכאחד שמעולם לא השתמש במחשב, המשימה הזו מורכבת. בהמשך יתברר לו שכל מהלך אותו יתבקש לבצע מוביל למלכוד בלתי פתיר נוסף. הוא וקייטי, שאף היא לא רודה דבש בדיאלוג עם הגופים הסוציאליים השונים, יכולים לפחות להיעזר בינתיים זה בזה ולפתח ביניהם קשר של עזרה וערבות הדדית. השאלה היא האם הם יוכלו להתגבר על המנגנונים הבירוקרטיים של רשויות הרווחה שבמקום לסייע לאנשים במצבם, מציבים על דרכם עוד ועוד מכשולים. במצב של כלאחר ייאוש, כל אחד מהם בוחר בפתרון קיצוני, המנוגד לאישיותו. 100 דקות.
האג'נדה הכמעט קבועה של קן לואץ' היא תמיכה חזקה וסולידית במעמד הפועלים הבריטי המדוכא. הוא סוג של לוחם צדק חברתי בקולנוע ועושה זאת בסגנונות הנטורליזם והריאליזם הסוציאליסטי, אותם פיתח עם השנים. רוב גיבוריו הם אנשי צווארון כחול, כאלה הנאבקים מול כוחות גדולים המתנכרים אליהם. כשלואץ' מזהה עוולה שנעשתה לחלש, הוא ימהר להתייצב לצידו. "אני, דניאל בלייק" אינו שונה מהותית מרבות מעבודותיו הקודמות, בהן "קס", "ריף וראף", "חלקם של מלאכים", "קוראים לי ג'ו", "גשם של אבנים" ועוד. כמו אלה, גם סרטו זה צרוף הומניזם, מלא חמלה ומטיף לשמירה על כבוד האדם וזכויותיו הסוציאליות הלגיטימיות. לואץ' בחר במכוון גם כאן ללהק טאלנטים שאינם כוכבים - אבל שחקנים מצוינים. לדייב ג'ונס ולהיילי סקווירס יש קצת יותר מעשרה קרדיטים בפילמוגרפיות שלהם, אבל שניהם עושים כאן תפקידים אותנטיים מצוינים. מומלץ מאוד.
למועדי הקרנות
"אני, דניאל בלייק" (תמונת יחסי ציבור)
"פטרסון" (ארה"ב 2016)
דרמה-קומדיה. סרטו של ג'ים ג'רמוש. שבוע בחייו של פטרסון (אדם דרייבר), גבר צעיר החי בעיר פטרסון, בניו-ג'רזי, מתפרנס מעבודתו כנהג אוטובוס ובזמנו הפנוי כותב שירים במחברת קטנה. חייו שגרתיים להחריד. הוא מתעורר מדי בוקר ב-06.15 (לפעמים הוא מאחר וקם ב-06.30), אוכל-שותה קערת חלב עם דגני בוקר, לוקח את תיקו החום, בו מונח הסנדוויץ' שאשתו לורה (גושיפתה פראהני) הכינה לו וצועד לעבר מוסך האוטובוסים. הוא עולה על אוטובוס קו 23, מנהל שיחת דיומא קצרה עם הקולגה שלו דוני, שלעיתים מקטר לו על כל בעיותיו בחיים, ונוהג את האוטובוס ברחבי העיר. בדרך הוא מקשיב לשיחות הנוסעים בנושאים שונים. לאחר שהוא מחזיר את האוטובוס למוסך, הוא שב לביתו, אוסף דואר, אם הגיע, ומיישר את עמוד התיבה, שאיכשהו תמיד עקום. לאחר מפגש חם עם האישה ושיחת "איך עבר עליך היום", הוא לוקח את כלבם, בולדוג אנגלי "אנושי" בשם מרווין, לסיבוב בשכונה. כשהוא נכנס לבר המקומי לשתות בירה ולשמוע על צרות שגרתיות של עוד אנשים, הכלב ממתין לו בצייתנות בחוץ. ובניגוד לפטרסון, לאשתו לורה יש חלומות שהיא רוצה לממש. למשל, להתעשר ממכירת קאפקייקס מעשה ידיה בשוק סופשבוע המקומי, ולרכוש גיטרה עם הוראות לימוד נגינה, בתקווה להפוך לכוכבת מוזיקת קאנטרי, נוסח תמי וויינט או בטסי קליין. והיא גם מדרבנת את פטרסון להוציא לאור את שיריו האישיים (בין היתר על העדפת בני הזוג קופסת גפרורים של חברה אחת על פני אחרת, וכו') שבעיניה הם מעולים. כך מתנהלים חייהם של בני הזוג, בשגרה ובהרמוניה. 118 דקות.
סרט חכם ומבריק על הבנאליות שבשגרה. על האירוניה שבקיום. על הפיוט שביומיום. ג'רמוש מטיל זרקור על הריטואלים הקבועים של פטרסון, אלה אותם הוא מבצע אוטומטית מדי יום ביומו, מבלי לחשוב עליהם אפילו. בדיוק כמו שעושה זאת כל אחד מאיתנו ביומיום הפרטי שלו, עם ההרגלים האישיים שלו. ג'רמוש מאיר ומדגיש פרטים קטנים המתרחשים בהתנהלות של פטרסון בעיר הפרובינציאלית בה הוא חי, שמתוקף האופן, כאילו דרך זכוכית המגדלת, בה הם מוצגים כאן, נראים משעשעים ואירוניים. למשל, שיחה שהוא שומע משני גברים הנוסעים באוטובוס על נשים שפגשו ויכלו להכניס למיטה לכאורה, אך בסוף ויתרו ולא עשו זאת. או צעירה בבר השכונתי שדוחה שוב ושוב את חיזוריו אחריה של מי שרואה עצמו כחבר שלה. ובתוך רוטינה עם משתנים קטנים מאוד, כאשר קורים לפטרסון אירועים שוברי שגרה, כמו מפגש עם משוררת בת עשר, או קטע שמבצעת בפניו אשתו עם הגיטרה שרכשה, כשהיא לבושה בבגדי זמרת קאנטרי שתפרה - הם תופסים פתאום נפח ונופך דרמטיים. ג'רמוש, יוצר איכות משובח ("גוסט דוג: דרכו של סמוראי", "נרדפי החוק", "פרחים שבורים" ועוד) שולט בכל מרכיבי היצירה ולא קורה אין אצלו משהו מקרי. לכן אני חושד שאפילו הבחירה באדם דרייבר (דרייבר = נהג) לתפקיד הראשי אינה מקרית. הוא נפלא כאן, וכך גם גושיפתה פראהני, השחקנית ממוצא איראני המוכרת מ"אבן הסבלנות". תעשו לעצמכם טובה ותשברו שגרה עם "פטרסון".
למועדי הקרנות
"פטרסון" (תמונת יחסי ציבור)
"סרט לגו באטמן" (ארה"ב-דנמרק 2017)
אנימציה. סרטו של כריס מקיי. הלגו מגיע לגותהם סיטי. ברוס וויין - הכי קול שאפשר להעלות על הדעת – יוצא להתמודדות מול החשודים המיידיים, הג'וקר ובני חסותו, הארלי קווין, איש החידות, פויזן אייבי, קאטוומן ואחרים, הזוממים להשתלט על העיר. על הדרך מאמץ באטמן את דיק גרייסון, ילד שהוריו נרצחו, ובהמשך מגלה כי יוכל להיעזר בו. שניהם, יחד עם ראשת העיר החדשה, יפעלו יחדיו כדי למנוע את מזימת ההשתלטות ולהציל את העיר מאוסף נבלים מרושעים, בהם כאלה מעולם הקומיקס, ועד גיבורים קולנועיים המוכרים מז'אנרים אחרים. 104 דקות.
"סרט לגו" מ-2014 היה הברקה קולנועית נהדרת, ו"סרט לגו באטמן", הממשיך את הסגנון - מופרע, מטורף ומצחיק עד דמעות לא פחות, אולי אפילו יותר. התסריטאים של מקיי נטלו לעצמם כאן את החירות להשתולל עם עלילה בעלת קצב רצחני, תוך שימוש בדמויות לא רק מתוך הקומיקס של "באטמן", אלא גם כאלה המוכרות לחובבי הקולנוע מסרטי "הארי פוטר" ו"גודזילה", למשל. ועם זאת, נשמרת חוקיות עולמו של וויין/ באטמן – העיר גותהם ודמויותיה. התסריט בעל המעוף רווי בדיחות, דאחקות וקריצות לכל הכיוונים, והביצוע באמצעות דמויות הלגו שואף לשלמות. לא משנה אם אתם מבוגרים או ילדים, מהסרט הזה תצאו עם כאב בטן. מרוב צחוק כמובן. לא מאכילת חמץ או מצה.
למועדי הקרנות
"סרט לגו באטמן" (תמונת יחסי ציבור)
"לחגוג את החיים" (ארה"ב 2016)
קומדיה. סרטו של אנדי טננט. אווה (שירלי מקליין), מורה בגימלאות, קוברת את בעלה שהלך לעולמו. בתה קריסטל (דמי מור) ובעלה לוק (פטולמי סלוקום) מנסים לשכנעה למכור את ביתה ולעבור לדיור מוגן, וגם קונים לה לחצן מצוקה, לכל מקרה שלא יהיה. אבל כל אלה לא בשבילה. היא מתנחמת בשיחותיה עם חברתה הקרובה, מאדי (ג'סיקה לאנג), הרומזת לה כי היא סובלת ממחלה לא פשוטה ותוחלת חייה לא ארוכה. ואז מגיע לידיה צ'ק ביטוח החיים של בעלה, ובמקום 50 אלף הדולר שהייתה אמורה לקבל נעשתה טעות ונרשם צ'ק על סך חמישה מיליון דולר. מאדי מעודדת את אווה לא לדווח על הטעות אלא להפקיד את הסכום בחשבונה. אווה עושה זאת, ובעקבות משאלת לב של מאדי יוצאת איתה למסע תענוגות באיים הקנריים. לשתי המבוגרות החביבות, הפוגשות שם קשיש סנילי חביב, צ'נדלר (בילי קונולי), מזומנת שם הרפתקה של פעם בחיים, הכוללת רומנטיקה מחודשת והתמודדות עם נוכלים. זאת עד שמגיע למקום וספוצ'י (הווארד הסמן), חוקר ותיק של חברת הביטוח, שנשלח כדי להחזיר את הכסף ואת אווה לארה"ב. 91 דקות.
יש סיבה אחת (טובה מאוד) לצפות בסרט הזה, והיא לראות יחד, ועוד ברצף ארוך של סצנות קומיות, שתי כוכבות בעלות רקורד אדיר, שירלי מקליין (83) וג'סיקה לאנג (68). הן מצחיקות ומשתטות כאן כאילו אין מחר, כשהן מתמסרות לתסריט שדומה כי נכתב במיוחד עבורן. כמובן שמדובר בסרט במשקל נוצה, שלא צריך לקחת או לנתח אותו ברצינות רבה מדי. לא משום שהוא לא מכבד את השחקניות הראשיות הנהדרות, אלא להפך. הוא ממחיש שאין גיל לתרגיל. זהו למעשה סוג של "תלמה ולואיז" של הגיל השלישי, או אם תרצו סרט בנוסח: "אמרו כן לזקן".
למועדי הקרנות
"לחגוג את החיים" (תמונת יחסי ציבור)
"פורעי חוק" (ארה"ב 2016)
מתח-אקשן. סרטו של סטיבן סי מילר. קבוצה של רעולי פנים מתוחכמים שודדים את אחד מסניפי בנק מוביל בסינסינטי. שללם הוא מיליון דולר, ובדרך המילוט שלהם הם רוצחים את מנהל הבנק, אף שכבר פצעו אותו קודם לכן והוא לא היווה איום. יחידת עילית של ה-FBI מוזעקת למקום. בראשה עומד הבלש מונטגומרי (כריסטופר מלוני) ולצידו סטוקוול (דייב בטיסטה) והבלש החדש הצעיר וולס (אדריאן גארנייה). העדויות רומזות לכך שלנשיא הבנק, הוברט (ברוס וויליס) וללקוחותיו המועדפים יש יד בעניין, אך אין לסברה זו הוכחות כלשהן. מקרי שוד של סניפים אחרים של הבנק, עם עוד מקרי רצח במקביל, על ידי אותה חבורת שודדים, נותרים אף הם ללא פענוח. אך כשאנשי ה-FBI מעמיקים בחקירתם, הם נוכחים לדעת שעומדת בפניהם פרשת מורכבת ומסובכת של שחיתויות והונאה, שמקורן במשימה צבאית בעבר שהשתבשה, שמטרתה הייתה לחסל ארגון טרור בקוסטה ריקה המחזיק נשק להשמדה המונית. עם ג'ונתן סאך, לידיה הול. 107 דקות.
הסרט נפתח בסדרת סצנות מתח-אקשן מרתקות ועשויות היטב, אבל ככל שהעלילה מתקדמת הסיפור נעשה יותר ויותר מסורבל. התסריט מנסה להקיף כמה שיותר סיפורי ודמויות משנה, מה שפוגם ברצף הסיפור המרכזי וגורם להסחות דעת. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מנסה להבין מי נגד מי, ואף שהסרט זורם בקצב טוב הוא מתחיל להעיק ולייגע. לטעמי, ניסיון הבמאי והתסריטאי שלו, מייקל קודי, לסבך את הנרטיב עם עוד פיתול עלילה ועוד אחד ועוד אחד, לא עושה טוב לסרט. אותי לפחות הוא הותיר די נבוך, מבולבל ולא מבין עד הסוף את נפתולי המזימה כולה.
למועדי הקרנות
"פורעי חוק" (תמונת יחסי ציבור)
"שדה של חולמים" (ישראל 2017)
דוקומנטרי. סרטו של נועם סטולרמן. הם ארבעה קיבוצניקים, שלא בדיוק מיישרים קו עם האידיאל הקיבוצי. אביב, אביתר ויוגב, בני 20 פלוס מקיבוץ נען, משועממים מהאופן בו מתנהלים חייהם ומחליטים להקים להקת רוק בועטת. מבלי שיש להם ידע מוזיקלי מינימאלי, הם נוטלים לידיהם גיטרות וסט תופים, מתחילים להתאמן, לכתוב חומר מקורי ולעשות עליו חזרות עד שהם מגיעים לרמה סבירה לטעמם. השלושה קוראים ללהקתם "אנשי השדה" ועולים על הבמה, אלא שהופעותיהם הראשונות, בפני בני הקיבוץ, מבהירות להם שבמקום בו הם חיים אין סיכוי שיקבלו את הפאזה החדשה שלהם. הם נתקלים בזלזול ובביטול ומחליטים לקחת את האקט שלהם ל"מקום האמיתי" – לונדון. שם הם פותחים במאבק הישרדות במועדונים קטנים בהם נותנים צ'אנס ללהקות צעירות חדשות, בתנאי שהן מביאות קהל להופעתן. 65 דקות.
הבמאי-מפיק נועם סטולרמן, בוגר "מנשר", יצר סרט עצמאי ועקב אחר השלישייה מקיבוץ העוגן במשך שלוש שנים. סרטו עוסק בשלל נושאים, מעבר למוזיקה. הוא מציג כרוניקה של מרד נעורים מודע. חוסר הנכונות ליישר קו עם השיטה – במקרה זה חיי הקיבוץ המשמימים – מביא את החברים לחפש לעצמם מקום אחר בו יוכלו להתבטא. הסרט אמנם מוגדר "רוקומנטרי", אבל מקוריותו, האותנטיות והייחודיות שלו הן בכך שהוא בעצם מציג כאן את המוזיקה כמשל. כנייר לקמוס לפריצה מעבר לגבולות העצמיים והגיאוגרפיים, לשבירת מסגרות קיימות ואפילו ניסיון נאיבי לניפוץ תקרת זכוכית. הרי היתכנות של הצלחה בלונדון ללהקה עצמאית שמגיעה מישראל ללא תמיכה של חברת תקליטים או ממסד מוזיקלי כלשהו, כמעט ולא קיימת. ומה שיפה בסרט הוא שהחבר'ה הולכים בידיעה ברורה נגד כל הסיכויים. שווה לתת צ'אנס ל"שדה של חולמים".
למועדי הקרנות
"שדה של חולמים" (תמונת יחסי ציבור)
"הצב האדום" (צרפת/ בלגיה/ יפן 2016)
אנימציה. סרטו של מייקל דודוק דה וויט. ללא מילים מתאר הסרט את חייו של אדם הנקלע לאי טרופי בודד המאוכלס על ידי צבים, סרטנים וציפורים. בלב הסיפור מפגש שלו עם צב אדום ענק והאינטראקציה המתרחשת ביניהם. הסרט נעשה בהשראת "הבלון האדום", סרט הילדים הקלאסי של אלבר למוריס, שהיה אף הוא נטול מילים, אם כי מלא פיוט. כך גם "הצב האדום". 80 דקות.
למועדי הקרנות
"הצב האדום" (תמונת יחסי ציבור)
"בייבי בוס" (ארה"ב 2017)
אנימציה. סרטו של טום מקגראת'. תאור של מה שעושה הגעתו של תינוק חדש למשפחה. העלילה מסופרת מנקודת מבטו של ילד בן 7 בשם טים, הניחן בדמיון עשיר. התינוק בייבי בוס מגיע אל בית המשפחה במונית, כשהוא לבוש חליפה ונושא איתו מזוודה. באופן טבעי האח הגדול מקנא בזה הפעוט שרק הגיע, אבל עד מהרה מבין טים שהקטנצ'יק אינו אלא מרגל במשימה סודית, ונרתם לעזור לו. מדובר בדו-קרב אפי בין תינוקות וגורי כלבים. 97 דקות.
למועדי הקרנות
"בייבי בוס" (תמונת יחסי ציבור)