"בין העולמות", סרטה של מיה חטאב, מתאר סיטואציה טעונה המפגישה צעיר חסר הכרה (רועי גולן) שנפצע קשות בפיגוע עם הוריו הדתיים (מאיה גסנר ויורם טולדנו) הנזעקים למיטתו אף שלא היו בקשר איתו מאז יצא בשאלה. למקום מגיעה גם בחורה זרה ומסתורית (מריה זוריק) הדואגת אף היא לשלומו. כשצופים בסרט לא קשה לחוש שהוא לקוח מחומרים אישיים בחיי חטאב. וכדי לברר מהם שווה להתחקות אחר מסלול חייה המרתק של הבחורה האמיצה שהלכה עד הסוף עם הלב והאמת שלה.
 
"למה לפחד מאלוהים?"
 
היא נולדה באשקלון למשפחה דתית לאומית (יש לה אחות גדולה ועוד אחות ושני אחים קטנים ממנה), אבל כבר מילדותה הרגישה שונה ולא התחברה למסרים מהבית. "נולדתי עם מחשבות מאוד חופשיות שלא יכולתי לבטא אותן", היא משחזרת. "קיננה בי המחשבה של למה אני צריכה לפחד מאלוהים? הרי אם הוא כזה מושלם אז אני צריכה לאהוב אותו!וכשהייתי שואלת הייתה איזו השתקה כלפי זה. אז מרדתי בדרכים אחרות. הייתי צבעונית, מן היפית דתייה, וגם זה היה מוזר מאוד באולפנה שבה למדתי".
 
מחשבה חופשית ועצמאית היא גילתה, לימים, גם בבחירת שמה הנוכחי. "כשנולדתי קראו לי מירב ואמרו לי שזה מים רבים", היא מגלה. "עם השנים לא הבנתי למה צריך את הרבים. מים הם מים. גם ככה הייתי מפוצצת ברגישות. עד שהחלטתי לוותר על הרבים ולהישאר עם המים. מיה (עם חיריק) מרגיש לי גם השאלה לגבי מהות האלוהות שמעסיקה אותי כל כך. באופן אירוני, ההורים שלי היו חלק מתהליך שינוי השם, שנעשה אפילו עם טקס רבני בסופו".
 
חיידק הקולנוע דבק בה כבר מגיל צעיר. "התחלתי להתעמק בזה כבר בתיכון", היא מספרת. "התעסקתי כל הזמן בלראות את הדברים מתוך עין של צלמת. למעשה, התחלתי כצלמת. ראיתי מצלמת וידאו בגיל 14-13 והתאהבתי בזה ברמות. הייתי מצלמת ואוהבת לראות את הדברים דרך זה. להיות מן במאית-צלמת כזאת. אומרת לאנשים איפה לעמוד, תוך שאני מחזיקה את המצלמה.
 
"דמיינתי שאת הסרט הראשון שלי אעשה הרבה קודם", היא קופצת לזמן הווה. "את הסרט הראשון-הראשון הקצר שלי עשיתי בגיל 17, באולפנה, וכבר אז ידעתי שאני הולכת לעשות קולנוע. היה לי ברור שזה המקצוע שלי. מאז ולאורך כל לימודי הקולנוע גם ב'מעלה', עשיתי הרבה סרטים קצרים. וזה שאני היום בת 33 ורק עכשיו יוצא הסרט הארוך הראשון שלי, מרגיש לי די מאוחר".
 
אבל עכשיו בטח יש אנחת רווחה, כי הנה זה קרה.
 
"עכשיו שחררתי. גם אם זה יצליח, גם אם לא. בשביל סרט ראשון, אני מרגישה שכבר הצלחתי. עליתי את המדרגה הזו ועכשיו אני יכולה לדעתי לעשות את הדברים קצת יותר בקלות. אני מקווה שלא אתבדה ושהסרט הבא שלי יקרה מהר". 


 
בין העולמות (תמונת יחסי ציבור)



"באתי בכוונה לעיר החטאים"
  
עם סיום האולפנה התגייסה חטאב לשירות לאומי במקום לצבא, ושירתה בתל אביב. "כשיצאתי מאשקלון ועברתי לתל אביב, בגיל 18, ידעתי מראש שזאת 'עיר החטאים', באתי בכוונה לכאן", היא נזכרת. "אהבתי נורא אופנה ובגדים והגעתי לתל-אביב כבר כנערה, כדי לראות מה קורה פה. אז לא שלא ידעתי אלא כיוונתי להגיע לתל אביב, אבל כאן שמרתי על עצמי מאוד כי מאוד הפחידה אותי אז האווירה החופשית שיש כאן. דווקא בתל אביב לא הייתי קרובה ליציאה בשאלה. גם מאוד פחדתי לאכזב את ההורים שלי. ידעתי שהם יקבלו את זה קשה ולא רציתי בכך.
 
"אבל אחר כך עברתי לירושלים בעל כורחי, כי ההורים שלי אמרו שאם כבר קולנוע, אז בבית ספר דתי, 'מעלה' כמובן. אלא שדווקא ירושלים גרמה לי לצאת בשאלה. היא שכנעה אותי עד הסוף שזו לא החברה אליה אני שייכת. גרתי במוסררה כשמזרח העיר מאחוריי, מרכז העיר וכיכר החתולות לפניי והחרדים מימיני. ירושלים חנקה אותי בכפייה הדתית שבה. היא לא התאימה לי והזכירה לי את המקומות שמהם רציתי כל כך לברוח וגם בגללם הרגשתי צורך עז לצאת בשאלה. ובאמת, יום לאחר שסיימתי ללמוד קולנוע, לא הייתי כבר בירושלים, חזרתי לתל-אביב. אז אני יכולה להגיד שתהליך היציאה בשאלה שלי לא קרה בבום. זה היה שם כל החיים".
 
היה לזה ביטוי בעשייה הקולנועית שלך ב"מעלה"?
 
"לא ראו בעין יפה את העובדה שחיפשתי לדבר על המקום שלי כאישה מול עולם גברי. בעצם בדקתי את כל החיים שלי מחדש בתוך התרגילים שם, וזה הפחיד אותם ברמות היסטריות. צונזרתי כמה וכמה פעמים בסרטי סוף שנה. אמנם היו לי מורים מדהימים שהבינו אותי וראו את מה שיש בתוכי, אבל ההנהלה שראתה את התרגילים הזדעזעה. זה התחיל מאיזו רגישות מקסימה של המנהלת שחשבה שאני זקוקה לטיפול, הציעה לי אותו ואמרה לי שאני יכולה לדבר איתה.

"הסרטים הראשונים שלי היו באמת קשים. הוצאתי איזשהו כאב נשי חבוי ולא הבנתי למה כל כך שופטים אותי. רציתי לרפא את עצמי. הייתי עסוקה בלהגיד את כל מה שבא לי והם ראו את זה כפרובוקציה. לא היה בהם עירום ולא סקס, אבל היה דיבור על זה. לא מילולי, אלא שהסאב-טקסטים שלי היו של מקומות פנימיים, בנוסח איך זה להיות אישה יפה בתוך עולם גברי. עסקתי בתשוקות, ביצרים, בגבולות. המורים חיבקו את זה בטירוף, אבל ההנהלה רעדה מפחד. ואני לא מבינה עד היום למה".
 
אחד הסרטים היה "מיקה". "סרט דוגמה מאוד קשה", מפרטת חטאב. "אני עוקבת בו אחרי לוסי דובינצ'יק, שמשחקת בתפקיד הראשי. היא אם חד-הורית זרה שמחזיקה את התינוקת שלה. היא לא מדברת עברית בכלל ומסתובבת בשוק מחנה יהודה כשכל הזמן המצלמה עליה. לא עוזבת אותה לרגע, חוץ מרגעים מאוד ספציפיים שבהם קורה משהו". 



לוסי דובינצ'יק בסרט הקצר "מיקה" (תמונת יחסי ציבור)

כמו יציאה מהארון
 
אם כך הרגשת כל כך הרבה זמן, למה בעצם לא יצאת בשאלה לפני כן?
 
"לא רציתי לאכזב. התחושות שלי כילדה-נערה היו של חוסר שייכות גם ככה. הייתי ילדה מאוד שונה בסביבה ובמשפחה בה גדלתי. הייתה לי כל הזמן הרגשה שאני לא באמת במקום הנכון שלי. אבל התמודדתי, כי לא היה לי משהו אחר לעשות עם זה. פחדתי שאם אחזור בשאלה, מה שרציתי לעשות, אהיה עוד יותר לא שייכת למקום הזה, לקצה חוט שכן אחזתי בו עדיין.
 
"בשלב מסוים סיפרתי להוריי שאני לא דתייה, וזה היה משהו כמו יציאה מהארון. הם לא עיכלו את זה ישר. אימא שלי הייתה בהתכחשות לזה בהתחלה ואמרה, 'את סתם צוחקת איתי'. ואבא שלי המשיך להתעלם ממני, מה שהוא היה עושה בתקופה ההיא גם ככה, אבל בסופו של דבר הם התאכזבו מאוד. זה כאב להם. אימא שלי הייתה בוכה על זה, כמו סוג של התאבלות עליי. מה שפחדתי ממנו קרה. חוסר השייכות קיבל חותמת.
 
"אבל הייתה סגירת מעגל, כשהסרט 'בין העולמות', התסריט שלו והכתיבה שלו, והשיתוף של המשפחה, גרם לאיזה חיבור חדש איתה, כאיזה ריפוי שלי שריפא גם אותה והיום אנחנו בקשר מדהים. כל יום מדברים, שבתות וחגים הכל ביחד, ואפילו האחים שלי מתבוננים היום על האומץ שלי בהערצה. יש בקשר משהו מאוד מכבד. מקבלים אותי בלי שאצטרך להתלבש במיוחד בשבילם או לשמור על הפה שלי. אני מכבדת אותם והם מכבדים אותי, וזה סוג של נס כזה".
 
גרמת להם לרדת לסוף דעתך?
 
"מה בעצם אמרתי להם? שאני חוטאת? שאני עושה מה שבא לי? שאין לי אלוהים? למעשה, זה לא היה כך אלא הרבה יותר עמוק. אמרתי להם, רק תקשיבו לי, רק תשמעו מה יש לי להגיד על החיים, למה אני חושבת שזה נכון. אם לכם נכון אורח החיים שלכם אז תישארו ככה, אבל לי נכון דבר אחר. ולקח המון זמן עד שהם שמעו אותי לראשונה. אני חושבת שעד היום הם לא באמת מבינים למה יצאתי בשאלה ומה האג'נדה שלי, ושהיא לא אנטי אלא בעד חופש, בעד אהבה. הם לא מבינים את זה לחלוטין". 
 

"חגגתי את החופש"
 
איך ביצעת את מהלך היציאה בשאלה פיזית? אני מניח שלא יכולת להישאר בבית.
 
"לא חזרתי הביתה מגיל 18. הייתי איתם בקשר, אבל לא חזרתי מעולם. בניתי לעצמי בתים מחוץ לבית. דירות שכורות עם שותפים או לבד. חברים. אלה היו הבתים שלי. איך זה עובד פיזית? קצת כמו בסיפורים. מגיעה השבת ואני לא מספיקה לבשל, נגיד, ואני זורמת עם זה. משאירה אש דלוקה ומכבה אותה כשנכון לי וכשאני שוכחת להדליק את האור בשירותים מראש, אז אני מדליקה אותו. בודקת מן גבולות כאלה של איך זה מרגיש לי לעבור עליהם. אתה מדליק את האור וכאילו מתכחש לזה. ולאט לאט זה מתחיל להיות עם פחות ופחות ייסורי מצפון. פתאום זה לשבת במסעדה לא כשרה, לטעום דברים ולבחון איך זה מרגיש לי אחר כך.
 
"אני חושבת שעשיתי הכל מאוד מהר. ברגע שחקרתי את הפתח הזה הסקרנות שלי הייתה גדולה כלפי כל אנשי החופש. שנים קנאתי בהם על כך שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים. היו אמנם אנשים סביבי, אבל עם זאת הייתי מאוד לבד. התחלתי במקום חצאיות ללכת עם מכנסיים מאוד רחבים, ואחר כך עם יותר צמודים. אני לא חושבת שמישהו ידע שקוראים לזה יציאה בשאלה. לא הצהרתי על זה". 
 



מיה חטאב (צילום: בן אופיר)



והיה איזה אירוע מכונן שבו סימנת לעצמך שהשלמת את התהליך?
 
"בסוף הלימודים טסתי להודו לבד, וחגגתי שם במעין טקס כזה, ואמרתי זהו. אני עכשיו חופשיה ואף אחד לא יודע שלפני דקה הייתי דתייה. הרגשתי לראשונה שאני יכולה להיות מי שבא לי ואף אחד לא ישאל אותי. ככה פשוט נכנסתי לאיזה מוד של הבן אדם החופשי הזה. אני גם זוכרת שלא רציתי לספר על עצמי יותר מדי פרטים. הייתי בהודו ארבעה חודשים, בהם טיילתי מגואה עד מנאלי. חייתי שם בלי חוקים. חיפשתי את המקומות חופשיים, לדבר עם נשים הודיות, לדעת איך הן חיות ולגלות עד כמה הן דומות לנשים דתיות. בגואה הייתי במסיבות, פגשתי אנשים שלא ידעו מה הרקע שלי וחגגתי את החופש.
 
"במהלך הטיול הכרתי בחור ישראלי, קיבוצניק, ואחרי שבועיים שאנחנו מטיילים יחד אמרתי שאני חייבת לדבר איתו. סיפרתי לו שאני מבית דתי ועד לפני דקה וחצי הייתי דתייה. הוא שתק ואחרי דקה אמר, אני חייב לספר לך שאני לא יהודי. כלומר שאביו יהודי אבל אמו נוצרייה. בשבילי, בתור מישהי שהייתה עד לא מזמן בקטע האליטיסטי שאנחנו העם הנבחר, קפאתי. כל כך נדלקתי עליו וחשבתי, מה אני עושה עכשיו? מה בעצם הוא אומר לי? זה היה מאוד טלנובליסטי, אבל ככה הרגשתי.
 
"אני זוכרת שמצאתי את עצמי במצב שבו אני צריכה לבחור, להיות איתו או לא. בתוך הבן אדם החופשי הזה שאני, וחוגגת את החופש, אמרתי לעצמי שנדלקתי על מישהו ואהבתי אותו לפני שידעתי את זה, אז מה זה משנה? החלטתי שכן, שנישאר ביחד. טיילנו איזה חודש וחזרנו יחד לארץ מאוהבים. הכרתי אותו למשפחה שלי, רק בלי להגיד להם שהוא לא יהודי. וההורים שלי מתים עליו ומקבלים אותו. ואני אומרת לעצמי, מה הסיכוי שאם אני אומרת להם עכשיו שהוא בכלל לא יהודי, הם ממשיכים לאהוב ולקבל אותו?
 
"ושם התחלתי לכתוב את 'בין העולמות', לוקחת דמות מרכזית שהזהות שלה לא ידועה והיא מעמידה פני 'שייכת' ונותנת למשפחה דתית לאהוב אותה. אבל מה שקרה במציאות זה שבמשך תקופה ארוכה, כשנה, לא ידעו שהוא לא יהודי, שמו לו כיפה בקידוש. ואני לא מסוגלת להגיד להם כלום, אבל מחכה שמשהו יתפוצץ. אני רק אומרת שאם הייתי על ערש דווי, או בבית חולים, כמו שאחר כך כתבתי את אולי (הצעיר חסר ההכרה בבית החולים בסרטה – נ.מ), רק אז אולי הייתי יכולה לומר לה, אימא, הוא לא יהודי! זה נשמע מוזר, אבל ככה זה בחברה בה גדלתי.
 
"מתי הם גילו את זה? אחרי שנה, אולי יותר, שבמהלכה צילמתי חומרים דוקומנטריים עם הבחור. יום אחד גיליתי פתאום שאמי לא מדברת איתי ולא הבנתי מה היא יודעת, איך היא יודעת. לא הבנתי למה אף אחד לא מדבר איתי. עד שאחי סיפר לי יום אחד שהוא ראה את הסרט וסיפר לאימא. אחרי תקופה הבחור ואני נפרדנו, אבל מסיבות לגמרי אחרות. הוא גר בצפון, אני בתל אביב, נוצר מין ריחוק. לא נפרדנו לרגע בגלל אי היהדות שלו, זה לא היה הסיפור, ויחד עם זאת אם היינו רוצים להתחתן הרגשתי שאני מוותרת על המשפחה שלי שוב. היה לי כל הזמן את הקושי הזה לוותר עליהם.
 
"הקשר שלי איתו היה רוחני מדי, אהבה ילדותית כזו, לא נטועה בקרקע. תמיד רציתי משפחה וילדים, אבל יצא שנתקלתי בגברים שלא היו מוכנים לזה, והוא היה אחד מהם. כשנגמר הקשר אימא שלי שמעה על זה ולאחר זמן מה יצרה איתי קשר ולא דיברה על כך. כלום. רק שתיקה, דממה. ורק אחרי זה היא וידאה שנפרדנו. וכך בני המשפחה שלי חזרו להיות איתי בקשר. מי היה מאמין?!
 
"ומכאן לקחתי את הרעיון ל'בין העולמות'. הפכתי אותי לגבר יוצא בשאלה, כדי שהנשים יהיו הפועלות. בא לי בטבעיות לכתוב על נשים, לשים אותן במרכז.
היה לי ברור שאלה הולכות להיות שתי נשים. לסרט קראו בהתחלה 'אמאל', שזה שמה של מריה זוריק בסרט, ומשמעות המילה היא תקווה. הייתה בי אמונה אבסולוטית בתקווה הזו". 
 


יורם טולדנו ומאיה גסנר (צילום: רן אביעד)

"אף אחד לא לקח אותי תחת חסותו"
 
בפאזה שלך כחילונית, מה שכל כך השתוקקת אליו, טעמת את החיים?
 
"ברור. לגמרי. ברגע שהרגשתי שאני חופשיה טעמתי מלא. לא פחדתי. אבל נפלתי ונכוויתי, וזה כאב. לא חשבתי שזה יכאב. חשבתי שיש רק את ההיי. הבנתי גם כמה להיות חשוף זה בלי שריון. לפני שיצאתי בשאלה היה לי חבר דתי עם כיפה סרוגה חמש שנים, עד גיל 23. בהתחלה שמרנו נגיעה. כשיצאתי בשאלה נפרדנו. רציתי שהוא ייתן לי להיות חופשיה. הוא מאוד שמר עלי וכשהייתי בתל אביב הגבולות שלי נשמרו כי היה לי חבר. היו לנו הגבולות שלנו. אבל אני הפכתי סקרנית והוא ניסה לעצור אותי מהחופש הזה. הוא רצה להתחתן אתי אבל סירבתי, כי רציתי להיות חופשיה".
 
החופש בו זכתה לקח אותה גם למסע ארוך ומורכב לעבר הפיצ'ר הראשון. "התחלתי את הדרך בחממה של קרן 'גשר'", היא מספרת. "ניצחתי בפיצ'ינג לדרמות של 40 דקות, בפרזנטציה שנערכה, וקיבלתי סכום מאוד קטן, שלא נתן לי לזוז מילימטר. התחלתי עם 100 אלף ₪, ואני לבד. הלכתי למפיקים הכי גדולים, שנורא התלהבו ממני ומהרעיון שלי אבל לא עשו כלום. אמרו לי לחזור אליהם כשיהיה לי דראפט תסריט מתקדם ועוד כסף.
 
"אף אחד לא לקח אותי תחת חסותו. זו הייתה הישרדות מטורפת שלי עם עצמי. גם להתפרנס, לעבוד בלילות כבארמנית, וגם לכתוב את התסריט. לקחתי הימורים מטורפים של לעבוד פחות ולכתוב יותר. פניתי ל'קרן מקור', של גדעון גנני, ואחרי כשנה הוא חזר אליי והודיע לי שהתקבלה המלצה משלושה לקטורים לתקצב לי שכתוב תסריט ואם הם יאהבו, אקבל מהם 400 אלף ₪. הרגשתי שאראלה ממפעל הפיס התקשרה אליי. אחרי שעמדתי גם במשימה הזאת עמדו לרשותי כחצי מיליון שקל, ואז אמרתי לעצמי, הסרט הזה יקרה. אין מצב שלא.
 
"התחלתי להתאים את התסריט הפקתית, לצמצמם אותו ללוקיישן אחד ובינתיים אני לא מספרת לאף אחד שיש לי גרסה לפיצ'ר. הודעתי לגנני שזה הולך להיות פיצ'ר והרעיון הזה קומם אותו. המשכתי לחפש מפיקים, עברתי מאחד לשני וכולם רק גררו ומשכו אותי, אמרו כן אבל לא חתמו על חוזה. בינתיים קיבלתי עוד תוספת לסרט בתקציב נמוך מהמיזם הירושלמי. חזרתי לגנני שיעזור לי למצוא מפיק והוא כיוון אותי לאלעד פלג (מ'דרומה הפקות') ממנו ביקשתי בעת חתימת החוזה שההפקה תתחיל בתוך כחודשיים. הוא הסכים, הפך למפיק שלי והרים את הסרט. הכל בזכותו. התחלנו מיד ללהק".




בין העולמות (צילום: רן אביעד)


איך בחרת בשחקניות הראשיות, מריה זוריק ומאיה גסנר?
 
"לגבי מריה, ראיתי הרבה שחקניות בקבוצת הגיל הזו ועם המאפיינים הנדרשים ובה התאהבתי. את דמות אמו של אולי, בינה, לא הצלחנו למצוא במשך חצי שנה וזה ממש עיכב את הצילומים. ראיתי את כל השחקניות בקבוצת הגיל הזו. את מי לא ראיתי? מפורסמות שרצו את התפקיד, ואמרתי לא, זה לא זה. חיפשתי את זאת שיש בה את השבר הזה מצד אחד, אבל גם את החוזק, את הקור ואת החום, את היכולת הזו לגעת. עד שראיתי סרט שמאיה גסנר שיחקה בו ואמרתי: הנה! את יורם טולדנו לקחתי כי אמרתי שאני חייבת מישהו שיאהבו אותו למרות שאת הדמות קשה לאהוב".
 
איך בנית עם מריה ומאיה את הקשר שרואים שנרקם על המסך בין אמאל ובינה?
 
"היינו נפגשות הרבה אצלי בבית. לא מיהרתי להתחיל בחזרות. היה לי חשוב שנהייה חברות, שייווצר שם משהו. הייתי מצלמת את המפגשים האלה עם האייפון שלי, מקשיבה לאיך הן מדברות, ובתוך התהליך גם משכתבת את התסריט. ניסיתי לאתר זיופים ולתקן את זה. הפכנו להיות חברות לכל דבר, אני מכירה את החיים האישיים של שתיהן והן את שלי. גם ביניהן נוצר קשר מיוחד. את מריה אי אפשר שלא לאהוב. גם אני וגם מאיה נהיינו כמו אימא שלה".




מימין: מאיה גסנר, מיה חטאב ומריה זריק (צילום: בן אופיר)


"זו ביקורת שבאה מתוך כאב"
 
יש תחושה בסרט שמצד אחד את מכבדת את אורח החיים הדתי ממנו הגעת, אבל מצד שני את מעבירה ביקורת חריפה על התנהלות אב המשפחה בסיטואציה.
 
"יש שם ביקורת שבאה מתוך כאב. היה משהו מאוד כן במקום הזה שאותו אני חוויתי, וזו הדמות שאני מכירה. זו סיטואציה שבה כל כך אמין לי וכל כך קיים בי הכאב הזה על תחושת הקור והניכור - עד שלא הרגשתי שזו ביקורת. ועם זאת, יש לי איזושהי ביקורת חברתית למקום הקצת גזעני וקצת מתנשא שממנו הגעתי. אילו לא הגעתי מהחברה הזו, זה  היה הרבה יותר בעייתי עבורי לנסח את הביקורת הזו.
 
"גדלתי בתוך החברה הזו והיה לי חסר שיקבלו אותי ויבינו אותי, ושיהיה בה משהו מעבר לכתובים. מצד שני, עם השנים הבנתי שאני לא מפסיקה להאמין במשהו. זה לא שהפכתי לאיזו אתיאיסטית. נשארה בי איזושהי אמונה מאוד חזקה ביקום, באלוהות, במשהו מיסטי שאני סוחבת אותו איתי ולומדת קבלה. עם השנים התחברתי לאלוהות מהמקום הזה, של הקבלה והנסתר. מהחקר של מה באמת יש בעולם. אני מבינה היום את האנשים שחיים עם כל החוקים הדתיים, כי ככה הם חושבים שנכון לחיות".
 
עוד לפני שעריכת הסרט הושלמה, קיבלת רוח גבית כשהוא הוזמן לפסטיבל לוקרנו, למסגרת של סרטים בגרסת עבודה.

"בשלב הזה כבר הבנתי שאני במקום טוב. זו הייתה חוויה מעצימה. אבל כל הזמן האמנתי. גם בשלבים שאמרו לי, אין כסף לסיים את הסרט, צריך לערוך אותו ככה וכו' - אף פעם לא הצליחו לשבור את רוחי ולגרום לי לא להשלים אותו כמו שאני רוצה, עד כמה שאפשר". 
 



מיה חטאב בפסטיבל בוסאן (תמונת יחסי ציבור)


ואחר כך הגעת גם לפסטיבל בוסאן בדרום קוריאה.
 
"אמרו לי שזה פסטיבל גדול וחשוב, אף שבארץ הוא פחות מוכר, והיה לי קצת קשה לאשר שהבכורה תהייה שם ולא לחכות לשלוח ולהמתין לתשובות מברלין ומקאן. והאמת היא שהיה שם מדהים, התקבלנו נהדר והייתה פרמיירה מצוינת".
 
באותה הזדמנות חגגה חטאב, באווירה האקזוטית של דרום מזרח אסיה, את ירח הדבש שלה עם אלירן חזז. הם נישאו לפני שבעה חודשים. "הוא איש אמיץ מאוד", הוא אומרת. "הוא הגיע אליי לקראת סוף הדרך של הסרט, והיה כל כך בטוח ונחרץ בנוגע אליי. לפני כן היו גברים שאכזבו אותי. הרגשתי שהם פחדנים ולא מסוגלים להכיל אישה חזקה. הם רוצים להיות החזקים, ולי לא היה רצון להתגמד בשביל אף אחד. רציתי מישהו שיגיד, או.קיי, אני יכול להיות לצד האישה החזקה הזו. והוא הגיע אחרי שהכרנו דרך חברה טובה שלי וחבר שלו, והיה לו את האומץ הזה. הוא יזם ורעיונאי מבריק. אחרי חצי שנה הוא כבר הציע לי נישואין ולאחר תשעה חודשים היינו מתחת לחופה. היינו עם הסרט בבוסאן ולאחר מכן המשכנו לטייל בקוריאה, ואז נסענו גם לניו-יורק ולמקסיקו".
 
השניים גרים ביד-אליהו לשם עברו מהדירה בה גרה חטאב בפלורנטין, וכעת, עם צאת הסרט לעולם, חטאב מצפה לעוד בייבי. היא בחודש הרביעי להריונה והשניים מצפים ללידת בת. "כל חיי חלמתי שתהיה לי בת, אז זאת הפסגה", היא מחייכת. "כשעסוקים בעשייה הזמן טס, הכל קורה נורא מהר וזה מרגש".