נימה של השלמה
 
קול צעדיו של איתי בלטר נשמעים ברחוב ונכנסים אל החדר עם השיר הראשון ב"רחובות וקסמים", אלבומו השני, שיוצא כ-12 שנים לאחר האלבום הראשון שלו. ביום שלישי ישיק את האלבום ב"לבונטין 7" עם הרכב מפואר הכולל את דודי לוי בגיטרה, יובל שפריר בתופים, על הבס אמיר גרומן, שגם הפיק את האלבום, נדב שטרית באקוסטית ובלטר עצמו בפסנתר, הכלי העיקרי המוביל את האלבום הזה.

בשבילי בלטר תמיד היה משהו שמתחיל ברגעים השקטים של ניק קייב וממשיך משם הלאה לרחובות משל עצמו. הוא מספר יותר משהוא שר, השירים היפים שלו מהפנטים בעיניי, וכעת, כשהוא כמעט בגילי, נוספה אליהם איזו נימה של השלמה שבאופן מפתיע רק מעצימה אותם.

"אתה שם את השיר/ היא מבקשת/ הכוס עם הגינ ֵ ס/ מלאה מעצמה/ על הקיר כוכבים/ מתים וגיטרה/ שפעם הייתה/ הגיטרה שלך/ זה נגמר עם איתי/ היא אומרת בשקט/ אתה מחייך, מתקרב לידה/ ג'ינס משתחרר/ שמלה מתרוקנת/ הגוף שגילה לי אותי/ יגלה לה אותך/ לילה אחד ביקשת ממנה ללכת/ אחרי שלקחת ממנה הכל/ היא הגיעה אליי רזה וחיוורת/ ילדה בודדה, כלה של אתמול". ("לילה אחד", מילים ולחן איתי בלטר)
 
ב-12 השנים שעברו מאז הוציא את אלבומו הראשון, לקחו החיים את בלטר למקומות לא צפויים, שבסופו של דבר משתלבים ומתנקזים אל האלבום החדש. בגיל 47 הוא חי בקציר, רחוק, יחסית, מהמרכז. "אני גר כאן בגלל שהילדים שלי כאן", הוא אומר, נעה בת החמש וזוהר בן השבע, שמאמם נפרד לפני כשנה, מה שכנראה היטה אותי לחשוב שאנחנו עומדים לדבר על אלבום פרידה של בני זוג, אבל "רחובות וקסמים" לקח את בלטר למקום אחר, רחוק הרבה יותר מקציר. 

"לפני הרבה הרבה שנים, כשגרתי בפלורנטין, פנה אליי בחור אחד שהכיר אותי מהמוזיקה ומההופעות, והזמין אותי לראיון עבודה, כי הוא חשב שהעבודה הזאת תתאים לי", מספר בלטר. "שאלתי אותו מה זה, והוא אמר לי שזה טיפול בגברים אלימים."

ולמה הוא חשב שזה יתאים לך בדיוק?

"לא שאלתי אותו, האמת, והלכתי לראיון העבודה. לא הוא ראיין אותי, אלא אשה מדהימה בשם אורנה יוגב רוזנברג. היה לנו ראיון עבודה של ארבע שעות. דיברנו על החיים, תכלס. ובסוף היא אמרה לי משפט אחד שלא שמעתי בחיים שלי, לא בצורה כזאת: 'אני רוצה אותך'. זה המשפט. אז התחלתי לעבוד ב'בית נועם', שזה מקום אדיר ונדיר, והתפתחתי שם, גדלתי שם."

אבל אין לך שום רקע פסיכולוגי

"אין לי שום רקע. חכי, תראי לאן הגעתי מזה. התחלתי כמדריך, הכי פשוט. אחר כך עברתי לעבוד עם נוער בסיכון ועם אוטיסטים. בינתיים הגעתי לבאר שבע, כי רציתי להקים משפחה, היו לי כל מיני פנטזיות מוזרות כאלה פעם... אשתי הייתה בדרום, אני הייתי במרכז, ואמרנו שניפגש באמצע, פחות או יותר. הגעתי לבאר שבע כי ידעתי שיש שם הרבה מוזיקאים, הכרתי אותם, הופעתי שם הרבה, היה לי שם הרבה קהל.

"בינתיים המשכתי לעבוד עם נוער בסיכון וכבר נהייתי מדריך מוזיקה, ואז ארגון 'חסות הנוער' התחיל להוציא אותי לאירועים גדולים ולפסטיבלים של נוער בסיכון. הייתי טוב עם נוער. ידעתי איך לדבר איתם. אחרי זה התחלתי לעבוד בריפוי במוזיקה בבית חולים פסיכיאטרי בבאר שבע. ארבע שנים עבדתי שם. השיא שלי בבאר שבע היה שאוניברסיטת באר שבע לקחה אותי כבר לפרויקטים טיפוליים, סדנאות של ביטחון עצמי, הקשבה וריכוז וכל מיני דברים כאלה. כל זה בלי תעודות. אני אפילו לא בטוח שיש לי 12 שנות לימוד."


איתי בלטר (יח"צ)

היוטרן הזה לעולם הטיפולי הזיז אותך הצידה מהמוזיקה?

"ממש ממש לא. כל הזמן עשיתי מוזיקה, בבית, למרות שהיו לי תקופות שכל כך בלעו אותי חיי המשפחה והאחריות הזאת, שזה פשוט לא היה. הייתי בתוך חיי משפחה ולא ידעתי איך להכיל את זה, נולדו לי ילדים ולא ידעתי איך להתמודד עם כל זה, ולא מצאתי את האנשים המתאימים, עד שמצאתי את אמיר גרומן, בבאר שבע. לפני שלוש שנים התחלתי לעבוד איתו, ועכשיו אני מגשים חלומות."

שזה אומר?

"שזה אומר דבר ראשון להוציא את הדיסק הזה, חוץ ממנו יש לי דיסק שהוא בעצם אוסף של דברים שעשיתי במהלך החיים, עם אנשים כמו גידי רז ועודד פרח ותמיר אלברט, דברים שלא יצאו עד היום, את חלקם הוצאנו מקסטות, ויש לי דיסק חדש בדרך, שני שירים ממנו כבר יהיו בהופעה הקרובה, ויש לי גם דיסק עם שירים של אלכסנדר פן שהלחנתי, שבהם מתארחים אמנים כמו שפי ישי, יהודית תמיר, ערן צור וטל גורדון..."

שלב הגילוי הנאות הגיע, מן הסתם. "אנחנו מכירים כבר יותר מ-20 שנה", אומר לי איתי, שהיה בלהקת "גוונים כהים" כשהכרנו והתחלנו לעבוד ביחד. להסתכל עליו היום זה קצת כמו לראות גם בתוך עצמי את הדרך שעושה אדם מהתקופה שבה הוא מתנסה בכל סוגי הדמויות האפשריות שלו כשהוא מחפש מה זה אומר "אני", ועד הרגע שבו בוקעת מכל הדמויות האלה דמות האיש שהוא אמור להיות, עומד לחלוטין מאחורי עצמו.

"נתת לי את הגב/ ראיתי מבפנים/ רצתי אחרייך דרך השנים/ חשוף ומתאבל/ רוצה לשמור אותך/ מהעבר שלי, מהעתיד שלך/ לקחת אותי למטה/ למקום ממנו באתי/ שם אין לי עוצמה/ ואין לי אלוהים/ הם חייכו אלייך/ עירומה כמו שאני / נתת להם לגעת הם בקשו אותי" ("רחובות וקסמים", מילים ולחן איתי בלטר)

"תקראי את הטקסטים שאני כותב. זה תפור. אני כל החיים שלי מטפל בעצמי. כל האלבום הזה, בפשט שלו, נשמע בהתחלה כשקוראים אותו כמו אלבום שירי פרידה, אבל העיסוק שלו הוא לא בפרידה. לא סתם קוראים לו 'רחובות וקסמים'. הוא עוסק יותר בפוסט-טראומה, וזה דבר שבא לידי ביטוי הרבה פעמים אצל אנשים בעוצמה, בפרידות, בעצם."

יש לך פוסט טראומה?

"יש לי הרבה...", הוא צוחק. "בגיל חמש או שש או משהו כזה, עברתי אונס. גדלתי בפנימייה באשון לציון ועברתי שם אונס על ידי נערים. זה סרט. מוחקים לך את הזהות, מוחקים לך את האישיות, את הכל. זה גורם לך להיות קורבן. דבר ראשון. זה מופיע המון בדיסק, גם אם לא במילים האלה. הטיפול שלי היה בעיקר לצאת מעבר לזהות הקורבנית, לחיות. בכל מצב שהייתי בחיים שלי רציתי לחיות, ונראה לי שהעבודות הטיפוליות החזירו לי במובן העמוק של המילה את האהבה לבני אדם.

"אני אנסה לתאר לך משהו שאני לא בדיוק יודע איך לנסח: בכל פעם שהיו לי משברים גדולים בחיים, זה כאילו המקום שהלכתי אליו תמיד היה לבפנים, לבתוכו שלי. תמיד. בהתחלה היה הכי שחור. לא ראיתי כלום, לא ידעתי לאן אני נכנס, זה היה גיהינום. ככה קראתי לזה. אבל עם השנים, התחלתי לראות בפנים ילד. נראה לי שאת מבינה למה אני מתכוון."

אתה.
"כן. והתחלתי לדבר איתו, עד שבגירושים, נראה לי, הצלחתי להגיד לו בפעם הראשונה שאני סולח לו, ואני אוהב אותו, והוא יכול להירגע, הכל בסדר. אם אנחנו מדברים בקסמים, מהרגע הזה החיים שלי אחרים. אני רואה הכל אחרת. אני חופשי מכל הסיפור הזה לגמרי. יש באלבום הזה שירים שממש מתארים את זה, ממש מדברים על הילד הזה. יש שיר שקוראים לו 'החיים מדויקים' שהוא ממש שיר על התנהלות קורבנית בחיים ועל כל מיני מקומות אפלים שאתה מגיע אליהם ככה."

"בפנים הילד, הגבר, האישה/ כותבים לך מכתבים עיוורים מרוב תקווה/ לא זוכר מה אמרת, מכיר את המילים/ חרב מסתובבת / החיים מדויקים/ המרחק בינינו ים, אני עדיין במדבר/ מאחוריי משאיר מה שנשאר/ את הילדות המקולקלת, אסונות הנעורים/ זה רק אותו השיר/ שנכתב לפני שנים" ("החיים מדויקים", מילים ולחן איתי בלטר) 

"קוראים לאלבום 'רחובות וקסמים' והמילה רחוב חוזרת שם המון, אבל בסוף יש את השיר 'רחוב לא מוכר', לדעתי הטקסט הכי טוב בדיסק, והוא מתאר רחוב אחר. כל הרחובות האפלים מתחלפים ברחוב לא מוכר, עם אורות, עם חשמל, ואיך אתה רואה את עצמך בו. זה טקסט סהרורי קצת, אבל זה מתאר בדיוק את הרחוב שהגעתי אליו, אבל בדיוק. והאמת שאני הבנתי את השיר הזה טוב רק לפני שנה, בתקופה שהתגרשתי, למרות שהוא נכתב מזמן."

"מדליק סיגריה, עוצר/ נותן לרוח לדעת אותי/ את הסיפור אני מספר/ לאט וברור ואישי/ אור היום מתפוגג/ עמודי פנס נוצצים/ חשמל צבעוני וחוגג/ ברחוב שאני לא מכיר/ הולך בלי לדעת לאן/ הולך ברחוב לא מוכר/ רעב לאישה ותשובות/ מי אמר שהדרך נראית/ הדרך שלי להיות /אין אף אחד אחריי/ יש לי עיניים בגב/ את לא יודעת עליי/ איך אני הופך לזהב "("רחוב לא מוכר", מילים ולחן איתי בלטר)

"כל השירים שלו הם כאלה?", שואלת אותי אמא שלי שנכנסת לחדר במקרה. קשה לה עם זה, כבד לה עם היופי הזה שהוא, באמת, לא קל ולא מסחרי, הכי ההפך מהקיץ הישראלי. ואני שואלת את עצמי על הילד הזה, איתי, שהכרתי כשגם אני הייתי די ילדה, ושנינו בטח חלמנו להיות כוכבים גדולים פעם, למרות שאני בטוח לא העזתי בחיים להודות בזה בפני עצמי, ולמרות שלשירים היפהפיים שהוא כתב ושר אז היו מינימום 14 בתים בכל שיר, והבטחה להתאבדות באקדח מרוב כאב בסוף כל בית.

"הצלחה היום זה משהו אחר לגמרי", הוא אומר. "היום הצלחה זה עשייה, דבר ראשון. לעשות את מי שאתה בצורה הכי פשוטה וישירה. גדי ליבנה דיבר איתי אתמול ואמר לי 'ואלה, זה הדבר הכי קומוניקטיבי שעשית עד היום. זה יפה, זה זורם, זה נעים.' בדיסק הזה יש עדיין משהו מופנם קצת . השירים החדשים שלי הם עוד יותר כאלה. עוד יותר שלמים ואפילו יותר מדויקים. יותר פתוחים."

מה ההבדל העיקרי בין מי שהיית פעם למי שאתה היום?

"ההבדל העיקרי הוא שאני אוהב את עצמי, שאני שלם עם עצמי, שאני לא מחפש להיות במקומות אפלים וכואבים, שאני יותר אוהב אנשים, שאני יותר אוהב הכל. שיש לי ילדים. שיש לי את הזכות הזאת לא ליפול יותר."




איתי בלטר (יח"צ)

איזה אבא אתה?

"אני אבא שדבר ראשון מסתכל עליהם ולא רואה את עצמי."

איך אני מקנאה בך...

"אני נותן להם להיות הם. זו, נראה לי, בעיקר האבהות שלי. אני אבא שמשתולל ומציב גבולות, אבל לא בקטע של להגיד 'לא', אלא להגיד 'נבדוק', 'נראה', 'נחשוב'... אני טיפולי, את יודעת... אני משתמש מלא בכלים שלמדתי. ביום שישי הם לא לומדים אז יום חמישי זה יום כיף. כולנו רואים סרט במיטה ביחד ומי שנרדם נרדם. בדרך כלל אני נרדם ראשון, האמת... אני משמיע להם מוזיקה, אני מעודד אותם למקום הזה, אם הם ירצו פעם, ואני משתמש בפיצות קפואות. כמו היום. היום רק בזכות הפיצה אני מצליח לדבר איתך, שתהיי בעניינים..."
 
איתי בלטר, "רחובות וקסמים"
מופע השקה, 25/4, לבונטין 7, 20.00