שיקרנו יום, שיקרנו לילה
 
״משפחת טוט״ הוא מחזה אבסורד ממוצא יהודי-הונגרי שבעבר הועלה בתיאטרון חיפה, ועתה חוזר בגרסה שונה ישראלית-רוסית שמדגישה גם את המוטרף בנפשו של המפקד הבא לנופש מרגיע הישר מהחזית, וגם את הסערה שהוא מחולל אצל משפחה קטנה שבנה הוא חייל בפיקודו של האורח.
 
את המשל האבסורדי הנע על פסים קומיים מובהקים כתב אישטוון ארקן, שנולד למשפחה הונגרית-יהודית מבוססת, ולאחר שנות השכלה ברוקחות ובהנדסה כימית, וניסיונות ראשונים בכתיבה של מחזות, רומן וסיפורים, נשלח ב-1942 לחזית הסובייטית. כיהודי הוא שובץ לעבודות כפייה, נפל בשבי הסובייטי ושהה שלוש שנים במחנה עבודה סמוך למוסקבה.
 
כששוחרר ב-1946 חזר ארקן להונגריה והתמקם בחברה הספרותית. ב-1949 התמנה לדרמטורג של "תיאטרון הנוער" וב-1952 באותו תפקיד ב"תיאטרון הצבא העממי".  סממני ביקורתיות על השלטון ניכרו בכתיבתו ובאחד המקרים כתב על תחנת הרדיו הממלכתית "שיקרנו יום, שיקרנו לילה, שיקרנו בכל אורך גל". באמצע שנות ה-1950 נאסר עליו לפרסם מסיבות פוליטיות.


"משפחת טוט" (צילום: דימה ולרשטיין)
 
במהלך המרד האנטי סובייטי בהונגריה ב-1956 הוא וסופרים אחרים ניסו למצוא מקלט בשגרירות פולין בבודפשט, אך בקשתם נדחתה. אחרי הדיכוי האלים של המרד ובלחץ המפלגה נאות לחתום על ״ביקורת עצמית״, אך האיסור לפרסם נמשך עד שנת 1960 והוא הורשה רק לעבוד לפרנסתו כמהנדס בבית חרושת לתרופות.
 
לאחר ביטול האיסור שקע ארקן בכתיבה ענפה בפרוזה ולתיאטרון, וכתיבתו התאפיינה בהומור גרוטסקי, בהתבוננות עוקצנית, בהתנהגות מוזרה של גיבוריו ובמה שנראה כגרסה הונגרית מוקדמת למחזותיו של חנוך לוין. ב-1967 עלתה הטרגדיה האבסורדית Totek (משפחת טוט), שזיכתה אותו בהצלחה בארצו ובאירופה וקבעה את מעמדו כבחיר מחזאי הונגריה. הוא מת ב-1979, וכיום נושא התיאטרון בבודפשט את שמו.
 
טרגדיה במסכה קומית
 
את הגרסה העולה עתה בתיאטרון מלנקי עיבד המחזאי הישראלי מיכאל חייפץ, שמחזותיו אינם מוצגים כאן אלא ברחבי רוסיה ומדינות ברית המועצות לשעבר, ושם, כמו מחזותיו של יוסף בר יוסף, הם זוכים בהצלחה רבה. את הגרסה הזאת תרגמה אלינה שכטרמן לעברית רעננה. 
 
עלילת המחזה מתארת את קפטן ווארו, המגיע לכפר קטן לחופשה של שבועיים מחזית המלחמה. הקפטן מתארח אצל משפחת טוט החביבה, בהמלצת הבן המוצב במפקדתו. לאורך שהותו, נוכחותו של הקפטן מתחילה לטלטל, להפוך ולטשטש את המציאות בה חיה משפחת טוט, ולהוביל את אותה אל קצה גבול היכולת. יש במחזה לא מעט מרוח ״הרביזור״ של ניקולאי גוגול ו״הביקור״ של פרידריך דירנמאט.


"משפחת טוט" (צילום: דימה ולרשטיין)
 
האירועים מתפתחים בקצב מהיר כאשר הקפטן משתלט על כל מה שקורה עד שהוא מגלה את המכונה דמוית הגיליוטינה שמייצרת קופסאות קרטון, ובטירופו מוצא בה את הגאולה לנפשו. המארחים החביבים והדוור של הכפר, המצנזר את המכתבים המגיעים ויוצאים, נופלים לתוך סחרחרת מטורפת של הזיות המפקד שבה, בין השאר, צל עץ בגן הוא תעלה שצריך לקפוץ מעליה.
 
המיוחד במחזה הוא בהיותו טרגדיה אמיתית של המפקד שמתברר כי לא לחינם נשלח מהחזית, וכי הטראומה של הקרבות דבקה בו והוא הופך את הבית והחצר לשדה קרב ואת בני המשפחה ללוחמים. אלא שאט אט בני המשפחה מתחילים לגלות סימנים של תבונה, שמוליכה אותם אל מאבק הישרדות מול האורח, שאת סופו המפתיע יגלו מי שיגיעו להצגה.
 
בהמשך למסורת
 
וההצגה ראויה בהחלט, החל בבימוי המשתעשע של מיכאל טפליצקי, מנהלו האמנותי החדש של תיאטרון מלנקי. הוא מצא פתרונות יפים, אך היה מיטיב לו היה מקצר עוד יותר את התמונות,  מוותר על ההפסקה בין שתי מערכות ויוצר זרימה קצבית של האירועים. את התפאורה, התאורה והתלבושות עיצב ודים קשרסקי, ואת המוזיקה הסוגסטיבית כתב יבגני לויטאס.
 
למרבה המזל חמשת השחקנים שלו עושים את העבודה במלוא המרץ והכישרון, החל באורי לבנון, בוגר הסטודיו של סופי מוסקוביץ׳ ז״ל, שיוצר מהקפטן האורח דמות מרתקת, משעשעת, אבסורדית וטרגית. הוא עושה זאת במיצוי נפלא של משחק פיזי עם תנועה מסוגננת, כשמבע פניו משדר סערה בלתי נגמרת, שסוחפת עמה את בני המשפחה.


"משפחת טוט" (צילום: דימה ולרשטיין)
 
את האב טוט, מפקד תחנת לוחמי האש המקומית, מגלם במלוא הרצינות הנכונה ויטלי ווסקובויניקוב, תחילה כמתנגד לחיזוריו המשתלטים של הקפטן ובהמשך כמשתתף במשחק, עד אפיסת כוחותיו. כמוהו מצוינת קסניה מרקוזה כאשתו, תוססת ונלהבת בהתחלה, ונשברת בהמשך. את הדור הצעיר מגלמת בתבונה הדס איילשמעצבת את הבת אג׳יקה בהתלהבות שיש בה יותר משמץ של ציניות מפוכחת. את המשפחה משלים, כמשותף חיצוני ומציצני, הדוור הקשיש, בעיצובו הפיקח של יצחק פקר.
 
בסיכומה ההצגה החדשה הזאת של תיאטרון מלנקי מתחברת היטב למסורת של התיאטרון המציין 20 שנה לייסודו על ידי הבמאי איגור ברזין, ויש בה יותר ממשל על החיים בצל מלחמות.

לרכישת כרטיסים