"פותחים פה לשפן" נראה במבט ראשון כעוד ערב במתכונת מוכרת לעייפה של אילתורים בשיתוף הקהל. אבל בפועל חמישה שחקנים מצוינים יוצרים דינמיקה מצוינת על הבמה. שווה.
גזרים ומשרוקיות בכניסה
קשה מאוד לבלוט בתוך ים מופעי האילתור שרצים על הבמות. כולם מציעים כמעט את אותם משחקונים, כולם בסופו של דבר מסתיימים בצחוקים על פורנו בשירותים וכולם למעשה לא מחדשים כמעט שום דבר בגזרה הזו.
ההבדל בין מופע אלתור מצחיק לבין כזה שמעלה רק שבריר של חיוך הוא איכות השחקנים על הבמה.המופע "פותחים פה לשפן" שהועלה השבוע בקפה תיאטרון הקאמרי מציג הרכב מנצח בן חמישה שחקנים שיוצר ערב משעשע מאוד.
השחקנים מקבלים את פני הבאים לאולם – ומחלקים גזרים (בכל זאת בשפנים עסקינן) ומשרוקיות לכולם. שבירת הדיסטנס הזו עוד לפני שהכל מתחיל, יוצרת בקהל אהדה לאירוע עוד לפני שהשחקנים מוציאים מהפה מילה אחת.
גלפרין כובש
העיקרון ב"פותחים פה לשפן" הוא פשוט. השחקנים הם שפני הניסיונות של הקהל. שום דבר לא ידוע מראש, והקהל הוא זה שמכתיב את הקצב. בגלל שההתנהלות אינטימית, כבר מהשנייה הראשונה נוצרת תקשורת מעולה בין השחקנים לקהל, ונחסך שלב המבוכה והשתיקה הרועמת שקיים בדרך כלל במופעים מסוג זה. מהרגע הראשון הקהל משתף פעולה, בין אם זה בחיקוי חיות יחד עם השחקנים, או בשריקה במשרוקיות ובהצעות מגוונות לסיטואציות מצחיקות.
גם כאשר מועלים נציגים מהקהל לבמה, הזרימה של המופע לא נעצרת ו אני מייחסת את זה בעיקר ליכולת של השחקנים ליצור אינטימיות ותחושת נינוחות גם כשאור הזרקורים נופל פתאום על שני אנשים אנונימיים לגמרי שממש במקרה הועלו לבמה.
את המופע מוביל אלי גלפרין, שגם מחדד את לשונו ומוחו בתכנית "יתוש בראש" שמשודרת בחינוכית 23. למרות שהוא נמוך, פוזל ובעל קוצר ראיה מטורף (את זה הוא אומר על הבמה, לא המצאתי שום דבר), יש בו משהו כובש ומצחיק בטירוף. הוא מחבר בין חלקי המופע השונים, הוא זה שמכתיב את הקצב, והוא עושה את העבודה שלו ב-ד-י-ו-ק כמו שצריך.
חוץ מגלפרין נמצאים על הבמה גם רועי צדוק, גיא מסיקה, איילת רובינסון ומיכל לוי. התמהיל ביניהם עובד מצוין ולא פעם הם בעצמם נקרעים מצחוק על הבמה, וסוחפים אחריהם את הקהל.
"פותחים פה לשפן" אולי לא מחדש שום דבר מבחינת הפורמט, אבל נוסחה מנצחת לא מחליפים, וכאן מדובר באמת באחת כזו.
לפרטים נוספים
22/02/2006
:תאריך יצירה
|