מחול - מסעות מוזיקליים מאיסטנבול ועד הוואנה

שני סרטים שיוצאים השבוע נותנים ביטוי למוזיקה אותנטית, מסורתית ומודרנית, שנעשית בטורקיה ("לחצות את הגשר – הצלילים של איסטנבול") ובקובה ("הוואנה בלוז").

"לחצות את הגשר " – פסיפס תרבותי מרחיב דעת

אפשר להבין את אלכסנדר האקה. המוזיקאי הגרמני הוותיק, איש ההרכב האוונגרדי "איינשטורצנדה נויבאוטן", נחשף למוזיקה הטורקית לראשונה כששיתף פעולה עם הבמאי פאטי אקין בסרטו "עם הראש בקיר", ונכבש מייד.
מעצם עיסוקו בגיבורים ממוצא טורקי החיים בגרמניה חייב הסרט מפגש עם מוזיקה טורקית, וכשהאקה הגיע לאיסטנבול הוא חטף הלם תרבות מוזיקלי חריף.

המפגש הראשון שלו עם הצלילים האיסנטנבוליים היה באמצעות ההרכב המקומי הניאו-פסיכדלי "באבא זולה". נגן הבס שלהם פרש, והאקה התבקש להחליפו ומצא עצמו לראשונה מנגן רוק טורקי. עקב החוויה הפורמטיבית הזו הוא שכנע את אקין לצאת איתו למסע קולנועי תיעודי, בעקבות הקול של איסטנבול. כאספן כפייתי של מוזיקה אתנית וסגנונות זרים חדשים, הוא נראה בסרט מסתובב ברחבי העיר ומחוצה לה עם אולפן נייד המאפשר לו להקליט את צליליה השונים והמגוונים כתבליניה, של המוזיקה הטורקית, האותנטית והעכשווית. התוצאה – בסרט "לחצות את הגשר – הצלילים של איסטנבול".

הסרט של אקין והאקה הוא פסיפס-פסקול אודיו ויזואלי מרתק לא רק של איסטנבול אלא גם של איזורים מרוחקים יותר ולאומים אחרים (כמו הכורדים המדוכאים) שחיים במדינה הענקית הזו, שמשתרעת על פני שתי יבשות. הסרט מאפשר לגעת בקצות האצבעות ולמרבה הצער רק על קצה המזלג, בתרבות מוזיקלית שלמה, עשירה ומגוונת, מסורתית ומודרנית, שפעילה ותוססת בצומת המוסלמי-אסייתי-אירופי המפעים הזה. פסיפס מרהיב ומרחיב דעת: ממוזיקת פולקלור שורשית קלאסית ועד פופ עכשווי. מהיפ הופ אותנטי ועד רוק ומטאל. מפאנק ועד ג`אז.

כמי שמאחוריו רק ביקור חטוף אחד (אך עמוס רשמים) באיסטנבול, ונחשף רק באופן סמלי לנגיעות של המוזיקה הטורקית,הסרט פתח בפני עולם חדש. בדיוק כמו שעשה לי בזמנו מסע החקר הקולנועי המסעיר אחר המוזיקה הקובנית של המוזיקאי ריי קודר והבמאי וים ונדרס ב"בואנה ויסטה סושיאל קלאב", שגילה לי את איברהים פרר, קומפאי סקונדו, רובן גונזלס וחבריהם.

המסע התרבותי-מוזיקלי הזה יגלה לכם את איינור דוגאן, זמרת מדהימה ממוצא כורדי בעלת מנעד אינסופי, ששרה גוספל אוריינטלי ספוג כאב, המכונה דנבג`אן, עם השפעות של מוזיקה ערבית, מסופוטמית ואפילו יהודית. תיחשפו לסזן אקסו, הדיווה הענקית של טורקיה בכלל ואיסטנבול בפרט בעשורים האחרונים, שמאז תחילת הקריירה שלה, בשנות ה-70, היא נתפסת במולדתה כאלילה. תתוודעו לאוראן גנג`בי, האלביס של המוזיקה הערבסקית, גיבורם של נהגי המוניות ומכוכביה הגדולים והמוערכים של טורקיה. בשנות ה-60 הוא היה כוכב קולנוע, בימי הזוהר של הקולנוע הטורקי, וסמלו המסחרי כמוזיקאי היא הלאוטה ארוכת הצוואר המכונה "סאז", שבשימוש בה אין שני לו במדינתו. תתרפקו בנוסטלגיה רומנטית על שירתה האוריינטלית הקלאסית של סנאר בת ה-86. תגלו שיש רוק טורקי וקוראים לו ארקין קוראיי, הכוכב שהעז כבר בשנות ה-60 ללוות את שירתו בכלים חשמליים. תשמעו את מה שיש לסלים ססלר לומר בעזרת הקלרנית שלו.

עוד תיפגשו במסע את "סיאסיאבנד" - חבורת מוזיקאי רחוב, עם "אוריינט אקספרסיון" – הרכב הכולל שני דיג`יים מאיסטנבול, סקסופוניסט אמריקאי, נגן סאז וסולנים ווקאליים מתחלפים, וגם את "דומאן" - הרכב רוק-פאנק שפועל בעיקר ברובע גאליו באיסטנבול. ויש גם גרסאות מקומיות לרוק מתוחכם ואינטלקטואלי ("רפליקאם"), להיפ הופ וירטואוזי ("סאזה") ואפילו לברייקדאנס אמנותי אתלטי ומרהיב (ה"איסטנבול סטייל ברייקרס).

תמצאו כאן גם את ברנה מקרימון - זמרת עם קנדית במקור, שהפכה לאמנית טורקית מוערכת ואת הדרוויש הדיגיטלי מרקאן דדה - אחד מאמני סצינת המועדונים שעשה לעצמו שם עולמי, בזכות השילוב של סאונד המועדונים העכשווי עם מוזיקה סופית קלאסית. ולא נשכח את סרטאב ארנר זוכת האירוויזיון, שמביאה לפסקול העשיר של הסרט את הגירסה האתנית-עכשווית שלה ל"מיוזיק" של מדונה.

"לחצות את הגשר" הוא טריפ אודיו-ויזואלי נהדר, בשורה חדשה לאוהבי מוזיקת עולם וחובבי קולנוע דוקומנטרי סקרן, שבוחן את פני החברה בעיר הססגונית שבה הוא חוקר את סצינת המוזיקה התוססת.

"הוואנה בלוז" – חדוות חיים קובנית

פידל קסטרו בטח מחכך את ידיו בהנאה. הרי בסופו של דבר מדובר כאן ביצירת אמנות (הפקה משותפת של ספרד-קובה-צרפת) שעושה שירות טוב לקובה: מצד אחד זה אינו פמפלט יחסי ציבור מטעם, כלומר לא מוצר פוליטי חד מימדי, ומצד שני גם לא מסמך אימפריאליסטי שחותך לגזרים את היצירה הקומוניסטית-סוציאליסטית שלו, ששורדת חצי מאה ויותר.

קובה אסתטית - אמנם ענייה ודלה, ונשארה כלכלית ותרבותית תקועה אי שם בשנות ה-50 - אבל מקרינה יופי טבעי ואנושי שאין לו תחליף. מדינה שמצד אחד תושביה, כולל המוזיקאים שלה - גיבורי הסרט - רוצים לעזוב אותה לטובת רווחת המערב וקריירה אירופית מבטיחה, ומצד שני מקום שמקרין חום וסנטימנטים של מולדת, שאיש לא ממהר לוותר עליה.

במרכז סרטו של הבמאי בניטו זמבראנו (לכתיבת התסריט חבר אליו ארנסטו צ`או), יליד סביליה, ספרד, שני מוזיקאים קובנים צעירים ומוכשרים, רוי (אלברטו גואל גרסיה) וטיטו (רוברטו סן מרטין), שעושים הכל כדי לפרוץ עם ההרכב שלהם אל מחוץ מקובה, ולהצליח באירופה ובעולם כולו.

בינתיים, רוי, שנישואיו לקארדיד (ילנה סיירה) אם שני ילדיו, מעורערים מרבה להתפרפר מהצד. טיטו חי בבית סבתו ומייחל לעתיד טוב יותר, רצוי מחוץ לגבולות קובה. השניים מתכוננים להופעה הגדולה הראשונה שלהם, ותוך כדי ניסיון להפיץ את הסינגל הראשון של הרכבם מתברר להם שזוג מפיקים מספרד מגיעים לאי, כדי לנסות לאתר כשרונות קובניים צעירים, בהם יוכלו לתמוך ולשלבם בפרויקט מוזיקלי מיוחד שמיועד לאירופה.

רוי וטיטו נחושים בדעתם לזכות בתשומת לליבם. כשהשניים, גבר צעיר בשם לורנצו (רוג`ר פרה) והבוסית שלו, מפיקה סמכותית ודעתנית בגיל העמידה בשם מרתה (מרתה קלבו) מגיעים רוי וטיטו מתלבשים עליהם ולוקחים אותם לסיור מאלף בסצינת המוזיקה הגועשת והדינמית של הוואנה.

מתברר שבקובה של היום יש לא רק רומבה רומנטית שמנונית נוסח בואנה ויסטה קלאב, וסלסות למיניהן, אלא גם פופ, היפ הופ ופאנק, רגאיי, רוק כבד ומטאל. כל הסגנונות בהשראת המערב אמנם, אבל עם ניחוח לטיני אותנטי. עד מהרה יפתח רוי גם מערכת של סקס ייצרי עם מרתה החושנית והחרמנית. ברור שהסיכויים של השניים וחבריהם המוזיקאים להיות אלה שיזכו בכרטיס בכיוון אחד לספרד גוברים, מה גם שהם מוזיקאים טובים, אלא שהעניינים הולכים ומסתבכים וככל שהדרמה מתפתחת לא כל כך בטוח שהתרחיש שהשניים רקמו אכן יקרום עור וגידים.

השיטוט המסעיר בנופיה האורבניים והאנושיים של הוואנה, שהזמן כאילו קפא שם מלכת לפני איזה חצי מאה, והכניסה למועדונים ולחדרי החזרות שבהם מבטאים את עצמם מוזיקאים מחוננים שמחכים לפריצה הגדולה, עומדים בלבו של הסרט המקסים, התוסס והסוחף הזה. סרט שמקרין שמחת וחדוות חיים, למרות שפה ושם הוא נופל, בחינניות צריך לומר, למלכודת של קלישאות שכיחות, שבסופו של דבר נסלחות.

וכאמור, אי אפשר לדבר על "הוואנה בלוז" בלי להתייחס לפסקולו הנהדר (מופץ בארץ על ידי "הד ארצי"), אחת מגולות הכותרת של הסרט. הפסקול מכיל מקבץ מרשים של 16 קטעים תוססים (בהם גם כמה בלדות רומבה מסורתיות אופייניות, שמזכירות את "בואנה ויסטה"), שמאחוריהם עומדים יוצרי מוזיקה קובנית–קאריבית חדשה וחתרנית, מסורתית ונועזת (מהפכנים אמיתיים, אבל בלי שום זיקה לצ`ה גווארה), בשלל סגנונות. תאווה לאוזניים.