בשבת לפנות בוקר הלכה לעולמה אנט סלין, ביום הולדתה ה-78. זמרת, אמנית, מייסדת ומנהלת פסטיבל פליציה בלומנטל שזכתה לאחרונה באות יקיר תל אביב, אנט הייתה בתם של הפסנתרנית פליציה בלומנטל ואיש העסקים ואספן האמנות מרקוס מיזנה, שהפך לצייר בתקופה מאוחרת בחייו. מי שליוו את אנט בעשורים האחרונים היו שותפה לחיים שמעון מזרחי ומנהלת מרכז המוזיקה פליציה בלומנטל אביגיל ארנהיים.
 
"אנט לימדה אותי לאהוב מוזיקה קלאסית"
 
"אנט היתה מכורה למדיה", מספר שמעון מזרחי. "רדיו, עיתונים, טלוויזיה, אינטרנט, היא היתה רב ערוצית. המדיות למיניהן היו מקור אינפורמציה בשבילה, כמו לכולם, אבל גם כלי למידה. היא ידעה ללמוד לבד. זה היה אמצעי להשלים ידע אחר שהיה חסר לה כי לא רכשה אותו בשנות לימודיה. אני משער שאותה רב ערוציות שהיום נראית כדבר מקובל היתה מעין מענה של אנט לכך שבשנים רחוקות היא סבלה מאנשים שאמרו לה שלא תוכל להיות גם זמרת וגם ציירת. עובדה שהיא עשתה את שתי האמנויות. היא יכלה לחבר עשיות שונות.

"בחדר שלה פעלה טלוויזיה כל הזמן, טלוויזיה ישנה שהיא לא רצתה להחליף. ביום שישי בחצות פתאום הטלוויזיה מתה. המכשיר קרס סופית. זמן קצר אחר כך הגיע הטלפון מבית החולים שהודיע לי על מותה. המדיה מתה עם אנט. זה היה סימן שהיא כבר לא צריכה אותה." 

מזרחי, שהחל את היכרותו עם משפחתה של אנט סלין עוד כשסייע לאביה בשנותיו האחרונות, מספר בשיחה טלפונית קצרה ומרגשת על מורכבות הקשר: "חיינו ביחד כאן ובאנגליה 25 שנים. ההשפעה הגדולה והמשמעותית ביותר שלה עלי הייתה בשינוי מהותי ביחס שלי למוזיקה קלאסית לסוגיה השונים. באתי מבית שבו לא שמעו מוזיקה קלאסית בכלל. במהלך השנים ומכורח הנסיבות, גליתי עולם שלם של אמנות ואמנים, והיום אני יכול לומר באופן חד-משמעי שאני לא יכול להתקיים ללא מוזיקה קלאסית. היא הפכה עבורי למצרך יסוד."

חשבתי שתדבר דווקא על הצד שבו אתה היטבת להתבטא, הצילום?

"זה הפן האחר. צילמתי עוד קודם להיכרותנו, אבל מרגע שהיא הבחינה שאני חווה איכות אחרת כשאני מצלם בבואות והשתקפויות, היא עודדה ולחצה במובן החיובי לכיוון הזה. הדחיפה הזו, שכל מי שעוסק באמנות זקוק לה, הייתה משמעותית  מאד ותרמה לי רבות. התמקדתי, התמקצעתי והצגתי."


שמעון מזרחי ואנט סלין (תמונת יחסי ציבור)

"הייתה לנו שפה משותפת"
 
"הכרתי את אנט," מספרת אביגיל ארנהיים, "לאחר שקיבלתי החלטה מאד משמעותית בחיי, לעבור מקריירה של נגנית קלרנית לניהול מוזיקלי מאחורי הקלעים. באותו זמן אנט הייתה זמרת פעילה על הבמה ובאולפנים, שם הקליטה רסיטלים עם הפסנתרן כריסטופר גולד עבור חברת "ברנה" (חברת הקלטות שבה ראו אור הביצועים הרבים של אימה הפסנתרנית פליציה בלומנטל, י"ש). מצאנו שפה משותפת בעיקר באותו תחום טעון למדי שנע בין הצורך לעמוד על במה ולזכות באהבת הקהל ועם זאת להיות דרוך ונכון לקבלת ביקורת שעלולה להיות אכזרית וחסרת רחמים."
האם כבר אז בשל הרעיון להקים את הפסטיבל?

"לא כל כך מהר. הצעדים הראשונים בדרך היו היכרות  עם מפעלה הגדול של אימה, פליציה בלומנטל, שנפטרה בתל אביב בשנת 1991.  לא רק עם איכותה כפסנתרנית, אלא היכרות עם מנעד היצירות העצום שניגנה והקליטה. מהנקודה הזו יצאנו לדרך. לאט לאט התחלתי להכיר את המפעל של פליציה ודמותה חדרה לפעילות שיזמה אנט לזכרה. מצד אחד הייתה לה אהבת המוזיקה הקלאסית וההיכרות העצומה עם הרפרטואר הפסנתרי, האופראי והשיר האמנותי ומצד שני עמד הידע והניסיון הרב שלה בתחומי האמנות הוויזואלית.

"המפעל הראשון היה קונצרטים של  תלמידים מצטיינים שאנט שמעה בארץ ובלונדון. היה קשה מאוד להביא קהל וההפקה לא הצליחה לעזור לזמרים הצעירים. הרעיון להקים פסטיבל הגיע כניסיון נוסף של מפעל ההנצחה. המחשבה עליו הדליקה מאוד את אנט שראתה בו הזדמנות לממש הרבה מאוד פנטזיות מוחבאות."


אביגיל ארנהיים (תמונת יחסי ציבור)

איך נבנו הרעיונות לפסטיבלים?

"ראשית, הכנה של כל פסטיבל אורכת כשנתיים של חיפושים על במות לונדון ופריז, הדובדבן שהיא טעמה ורצתה להביא לקהל בישראל. אם נזכיר רק כמה מהאמנים שהגיעו אלינו לאורך השנים נבין שלא הייתה כאן התפשרות על רמה. תמיד הטובים ביותר. היו פה אמנים נפלאים כמו קאריטה מאטילה, מילווה, פיליפ ז'רוסקי, שרה ווקר, אדית מאטיס, מייקל צ'אנס. דן אטינגר שר בפסטיבל וגם דוד ד'אור. פסנתרנים כמו לואי לורטי, שי ווזנר ורומן רבינוביץ'. רביעיות כמו סנט לורנס וסנט פטרבורג,  אנסמבלים של מוזיקה מוקדמת כגון ל'ארפג'יאטה, הכומר האדום וארמוניקו, קולות נורדיים, להקות פאדו מפורטוגל, השחקן ג'ון מלקוביץ'.  מה שעלה על הבמה היה יכול לפאר כל במה בכל מקום.

"מצד שני היו המחשבות על הנושאים, הרעיון לייצר תמונה היקפית על אמן או יוצר מתקופות אחרות, כמו הזמרת מריה מליברן, כוכבת אופרה מתחילת המאה ה-19. שחזרנו בפסטיבל תכניות שלה עם הזמרות קליר מגנאג'י  ושרון רוסטורף והמנצח ישי שטקלר. אנט העלתה את לורקה, את ויקטור הוגו  וציירים, כשההסתכלות היא תמיד כוללת, מוזיקה וציור בכל האמצעים, מופעים דרמטיים, סרטים דוקומנטריים. 

אנט סלין (יח"צ)

"ההחלטות התקבלו לאחר תהליך ארוך. הצד הוויזואלי נוכח בכל מקום, בבחירת הנושאים הגרפיים, השילובים, הצבעים, בעיצובי הבמה בקונצרטים, בפרסומים בעיתונות. זה היה הטאץ' שלה, שנבע מהיכרותה את התחום. די לגלוש באתרי האינטרנט של המרכז ושל הפסטיבל כדי לראות שהם שונים מפרסומים אחרים."

"עבדנו יחד 19 שנים בפסטיבל ו-15 שנים במרכז ברחוב ביאליק. זו הייתה זכות גדולה לעבוד לצידה ולבנות יחד את התכניות וההתרחשויות השונות. הגעגועים אליה התחילו כבר בחודשים האחרונים, כשמצבה הבריאותי הלך והורע. אנט תמיד תהיה חלק מחיי. "