מחול - עולים השבוע: "חיבור פשוט" ועוד

בסרטו של מארק ווב אין הרבה חידושים, ב"בציר ראשון" יש סצנות נהדרות לצד אוסף קלישאות ו"הפנים האחרונות" לא מגובש

"חיבור פשוט" (ארצות הברית, 2017)

דרמה. סרטו של מארק ווב. מרי (מקנה גרייס) בת ה-7 חיה עם דודה הצעיר פרנק (כריס אוונס) בעיירה בפלורידה. הילדה מנסה לעשות הכל כדי לא ללכת ללימודים בבית הספר. היא פשוט נבונה ומחוננת, שלא לומר גאונה, במיוחד במתמטיקה. אלא שפרנק משכנע אותה שבמקום לספוג חינוך רק ממנו ומהספרים, ולמרות האידיליה השורה במעונם, חשוב שתתרועע עם בני גילה ותלמד במסגרת חינוכית פורמלית. מהשינוי הזה חוששת גם בעלת הבית שפרנק גר בו ושכנתם הטובה רוברטה (אוקטביה ספנסר). אבל המהלך מתבצע ובוני (ג'ני סלייט), המורה בכיתה שאליה צורפה מרי, מגלה מהר מאוד שמדובר בילדה לא רגילה. היא מנסה לשכנע את פרנק לרשום אותה לבית ספר למחוננים. אלא שלתמונה נכנסת סבתה של הילדה, אמו של פרנק, אוולין (לינדזי דאנקן), לה יש תוכניות אחרות עבור הילדה - לבודד אותה מהחברה ולהעניק לה חינוך ביתי עם מורים פרטיים. הקונפליקט הזה, שעלול לקרוע את מרי מפרנק, מגיע לבית המשפט. 101 דקות.

אף שהנוסחה התסריטאית כאן - אודות חריג בחברה והריאקציות שהוא מעורר - מאוד מוכרת ואפילו שחוקה בקולנוע האמריקני, הבמאי ווב מצליח לנווט את הסיפור והדמויות בחינניות לא מבוטלת. אבל מעבר לכך שהסרט הזה הינו דרמה מודולרית חביבה וקורקטית, אין בו הרבה הפתעות, חידושים או אלמנטים יצירתיים יוצאי דופן. מי שללא ספק הופכת את "חיבור פשוט" ליצירה פיקנטית היא מקנה גרייס בת העשר, שזהו סרטה השני באורך מלא. הנוכחות הטבעית שלה מול המצלמה כובשת ונוטפת כריזמה, וכשמדובר בילדים-שחקנים, התפקיד הזה מעלה אותה לצמרת ליגת העל. גרייס היא הסיבה העיקרית, אולי היחידה, שבגללה כדאי לראות את הסרט הזה.

למועדי הקרנות

"חיבור פשוט" (תמונת יחסי ציבור)

"בציר ראשון" (צרפת, 2015)

דרמה. סרטו של ז'רום לה-מר. שארלי (ז'ליל לספר) הוא טועם יינות אנין בפריז, בעל מעמד ויוקרה בתחומו, מה שהופך את מדריך היינות השנתי שלו למכתיב טעם מוביל. שנים רבות עברו מאז השאיר מאחור את משפחתו שבבורגון, שם יש לאביו פרנסואה (ג'רארד לאנבין) כרמים ומורשת בת כמה דורות של ייצור יינות. כעת נקלע האב לבעיות כלכליות כבדות. היין שהוא מייצר שוב לא עומד בסטנדרטים הגבוהים, ועלויות הייצור ואחזקת הכרמים וטיפוחם יקרים מאוד. נראה כי יהיה עליו למכור את הכרמים, אף שהוא מסרב בכל תוקף לעשות זאת. בתו מארי (לורה סמט) מיידעת את האח שארלי, שיחסיו עם אביו טעונים, בדבר מצוקותיו, וזה מחליט להשאיר הכל מאחור, לחזור לחווה המשפחתית ולהתחיל מחדש לגדל ענבים. אחת ההצעות לרכישת הכרמים של אביו הגיעה מהשכנה מרגריט (כריסטיאן מילט), יריבה קשוחה ובעבר אהובתו של פרנסואה. שארלי ובתה בלאנש (אליס טאליוני) מפלרטטים זה עם זה אלא שהיא עומדת להינשא לארוסה. שארלי מתחיל לעבד את הכרמים, בסיוע עוזרו של אביו, מרקו (לאניק גאוטרי), בשיטות הישנות והטובות של פעם, אך הדרך להיחלץ מהמשבר עדיין קשה וארוכה. 97 דקות.

הנושאים בהם מטפל הסרט באופן מיטבי ביותר הם הקשר בין אדם לאדמתו והפן האמנותי של ייצור יין משובח. המסורת והמורשת של הענף, על מרכיביו השונים, הטכניים והיצירתיים, דרך סיפוריהם של פרנסואה, שארלי, מרגריט ובלאנש – באים לידי ביטוי בסצנות נהדרות המשקפות את הנושא. ניכר כי הבמאי לה-מר תחקר את אלה היטב לפני כתיבת התסריט והיציאה עם מצלמתו לשטח. עם זאת, סיפורי המעטפת, בהם המשקעים בין האב ובנו, חלקה של האחות במסכת המשפחתית, והעלילות הרומנטיות שברקע, בעבר ובהווה, מאוד בסיסיים ופשטניים - אוסף של קלישאות. מבחינת משחק, ג'רארד לאנבין עושה כאן לטעמי את העבודה הטובה ביותר. הוא מגלם דמות שלמה, של אדם בעל ניסיון ועבר עשיר בתחומו, המבין שהזמנים השתנו וכעת צריך להפקיד את המושכות בידי דור ההמשך. ז'ליל לספר טוב בהתחלה, כשהוא על תקן טועם היינות האליטיסט. בהמשך משחקו נעשה שבלוני ומשעמם.

למועדי הקרנות

"בציר ראשון" (תמונת יחסי ציבור)

"הפנים האחרונות" (2016)

דרמה. סרטו של שון פן. רן (שרליז ת'רון) היא מנהלת ארגון בינלאומי לסיוע לפליטים באפריקה, כשהפוקוס כאן הוא ליבריה ודרום סודן. היא פותחת ועידה בז'נבה, שווייץ, במטרה לגייס אמצעים לסיוע לפליטים ולעזרה רפואית לנפגעים הרבים במלחמות האזרחים באפריקה השסועה. רן יוצאת לאזורי הקרבות לא אחת ומסייעת בהגשת טיפול רפואי לנזקקים. באחת מגיחותיה היא פוגשת במיגל (חוויאר ברדם), רופא המשתייך לעמותת אנשי הרפואה המתנדבים "רופאים ללא גבולות". רן ומיגל מצטרפים לחבורת רופאים אמיצים (אותם מגלמים אדל אקסרקופולוס, ז'אן רנו, ג'ארד האריס ודניס ניומן). אלה מסכנים את חייהם, מעניקים טיפולים ומבצעים ניתוחים תחת אש, כדי לנסות ולהציל עוד אדם ועוד אחד, כשמסע ההרג ושפיכות הדמים סביבם לא פוסק. ובתוך כך הולך ונרקם לו סיפור אהבה בין רן ומיגל. כשהשלטון הצבאי במונרוביה, ליבריה, מונע פעילות משם, טסה קבוצת הרופאים מסיירה לאון לאזור מוכה קרבות ופותחת במסע מסוכן לעבר מחנה פליטים גדול. 130 דקות.

אני מעריך מאוד את עבודותיו של שון פן, לא רק כשחקן אלא גם כבמאי. "הרץ האינדיאני", "שומר הדרך", "שבועה" ובעיקר "עד קצה העולם" - היו בעיניי סרטים ראויים מאוד. הוא טיפל בנושאים בהם עסק ברגישות, עם עין אסתטית בוחנת שיורדת לרזולוציות מדויקות. ובהיותו גם ובעיקר שחקן, הוא תמיד הצטיין בהדרכת שחקנים אחרים, אלה שליהק לסרטיו. אלא שב"הפנים האחרונות" נראה כי הוא איבד (אולי זמנית) את הטאץ' והחל להתפרע. בצד כמה רגעים סינמטיים קסומים המעידים על יכולותיו של היוצר, הסרט גדוש בהמון רעש ובלגן, סצנות אלימות היסטריות וחוסר אחדות סגנונית משווע. כאילו שפן רצה להכניס לקלחת אחת את כל מה שלמד ואת כל מה שהוא יודע על קולנוע, לאחר עיסוק של עשרות שנים בתחום. אלא שהתוצאה מאוד בעייתית: צעקנית, היסטרית ואפילו וולגרית בחלקים רבים. לא ברור לי איך יצא מוצר קולנוע כל כך לא מגובש תחת ידיו. אפילו אם הוא ניסה כאן לבטא בזעקה איומה את פשיטת הרגל המוסרית של העולם. לא כך עושים זאת. לפחות ברמה האידיאולוגית הוא מיישר קו תודעתי עם סרטים שמציגים את בעיית הפליטים והנפגעים הרבים בחלקי עולם בהם שוררים סכסוכי דמים. כמו "הצלה מעבר לגבול", של מרטין קמפבל ובכיכובה של אנג'לינה ג'ולי, ששאב מפעילותה ההומניטרית בעולם השלישי, ו"בעולם טוב יותר", החשוב הרבה יותר, זוכה אוסקר הסרט הזר, של סוזנה בייר הדנית.

למועדי הקרנות

"הפנים האחרונות" (תמונת יחסי ציבור)