פרחים עירומים בקנה

לא קל לסכם פסטיבל כאשר לא כל אירועיו נחזו ונצפו, ובוודאי לא כאשר את הבאים אליו מקדמת ברכה האומרת כי ״הפסטיבל מציג את המופלא, את הקסום, את הרבגוני, את הרב-תחומי ואת המסורתי לצד החדשני… מהווה מרחב המאפשר למגוון רחב של אמנויות, של אמנים ושל קהל, ובכללו אוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים.״

מי שחתומה על ההתלהבות הגדולה הזאת היא ״ח״כ (תא״ל במיל׳) מירי רגב שרת התרבות והספורט״. אותה שרת תרבות וספורט שהניפה חרב מאיימת על מימון הפסטיבל על שום שלא הראו לה את שני מופעי זימת העירום שהגיעו לפסטיבל רחמנא ליצלן, ולפני שכתב עבורה אי-מי את הטקסטים הנאורים והיא חתמה עליה בחרדת קודש של נצחים. 

מתשעת המופעים שאני ראיתי (ועל המופע ״איוב״ של יוסי יזרעאלי ויוסף ברדנשווילי הרי כבר כתבתי בנפרד) אני יכול להעיד שהטקסט הזה הוא תיאור מופלא שניתן אולי להתווכח ולהתדיין בהקשריו השונים אבל בלי ספק הוא עדות למה שהיה השנה. אני רק יכול לקנא במי ששלחה את הברכה הזאת על שראתה את כל זאת עוד לפני שעלה המסך על ״פסטיבל ישראל המתקיים בבירתנו הנצחית ירושלים ומביא לידי ביטוי את קשת הגוונים של העשייה האמנותית והתרבותית בארץ ומחוצה לה״.


"איוב" (צילום: ז'ראר אלון)

לא ראיתי את הראשון מבין שני המופעים העברייניים, אך אני יכול להעיד על המופע שראיתי ונרטבתי בו, ״פינדורמה״, שהביאה מברזיל היוצרת המרתקת ליה רודריגס, שאם היו המלעיזים והמלשינים טורחים לראות ולהבין היו מריצים למופע הזה את השרה ועוד כמה מעמיתיה כדי לראות משל מרתק עליה - בחלק הראשון - על שבטי ישראל שנקבצו בחלק השני והיו לעם - ואינני בטוח אם החלק השלישי איננו מתייחס אל הפסוק משיר השירים ״מים רבים לא יוכלו לכסות את האהבה ונהרות לא ישטפוה״ (פרק חטא פסוק זין).

מה שאני בטוח הוא שזו הייתה הופעה מרגשת מאוד, חושנית, והגוף החשוף של הרקדנית הסולנית בחלק הראשון ושל שני הרקדנים ושלוש הרקדניות בחלק השני, ושל כל הלהקה שזרמה בעירום כנחלים בין רגלי הקהל, יצרו חוויה מקורית, שמאפשרת לכל צופה להיות שותף בה - פסיבי בהתחלה אקטיבי בהמשך - ולהבין את המאבק האנושי נגד איתני הטבע כמהלך נמשך מראשית או מבראשית ועד היום הזה או דברי הימים ג׳ הנכתבים. או, כפי שחשתי במהלך המופע, גם מיתוס האיליאדה.


"פינודרמה" (צילום: Sammi Lanweer)

בצעד קל ובהומור בריא

ברוח הנחווה הזה אפשר להצביע על יצירת המחול של כריסטיאן ריזו מצרפת ״מבוסס על סיפור אמיתי״. זו יצירה גברית ים תיכונית בביצוע מהפנט של שמונה רקדנים מגוונים בגבריותם, ושני מתופפי רוק שנושאים ונותנים עם התנועה על הבמה, מקורותיה ופיתוליה, עירסולי הגוף מיוון, מתורכיה, מהדבקות המוכרות, מצעד תימני שרקדנו, ואף הם מביאים בשורה מעודנת של יחדיו, של דיוק ושל ביזור. ורק חבל שלא נקראנו לעלות על הבמה ולהצטרף, כמו אותו אירוע שדחף את ריזו ליצור את היצירה היפה הזאת.

נקיפות ההומור שהיו ביצירה הזאת הובלטו אף יותר ביצירה FLA.CO.MEN של ישראל גלבאן כוכב הפלמנקו מספרד שבא לבנות מתוך הרס, לשזוף באור חזק את מה שנכמר בצל מחולות הפלמנקו המסורתיים. שם היצירה מתייחס לרקדנים הגברים של האמנות המיוחדת הזאת, וגם כאן המוזיקה, הנקישות הקיצביות של צעדי גלבאן ואלה של שישה מוזיקאים נבחרים - שגם יודעים את סוד התנועה - נושאות בשורה אמנותית.

אפשר לומר שגלבאן מפשיט את הפלמנקו הגברי ממחלצותיו, מוצא את הדקויות הייחודיות לו, ומחבר אותן דרך הפסקול הצמוד. תנועתו היא כשל מיתרי נבל שידיים סמויות פורטות עליהם. וגם כאן הדיאלוג בינו לבין הנגנים - אחרי הפתיחה הסולנית הנפלאה שלו לבדו - מוליך את הפלמנקו אל מחוזות חדשים. יש שם ג׳אז, יש שם קלאסי, יש פלמנקו מהודק, ויש גם מקצבי רוק ודיסקו. ובסיכומו, כולנו רקענו ברגלינו ובכפות ידינו, והיינו לעם-מחול אחד.