ניצולי שואה על קוק

כמה עובדות על קיריל לבמן: הוא רופא שיניים שעלה לארץ בגיל 30 ורק לפני שלוש שנים החליט להגשים את ייעודו האמיתי - להיות במאי תיאטרון. הוא מאוהב בכל ישראלים, מההיפסטר ועד הערס, מאמין שמירי רגב עושה שירות לתרבות ובגיל 46 הוא עושה צעדים ראשונים כבמאי בקומדיה מוטרפת שתעיף לכם את הראש.

"'תשלובת אבוטבול', שעולה ביום שישי בתיאטרון קרוב, עוסקת בחיים שלנו, שהם קצת מחורבנים", הוא חורץ. "הפכנו למעוז של קפיטליזם חזירי שמנצל את המעמדות התחתונים וגם תובע מהם לקחת אחריות על מצבם, וכתוצאה מכך אנשים מוכרים את נשמתם לשטן. בשביל מה? אין לי מושג. על זה אנחנו מדברים."

המחזה של ארז מירנץ משרטט דמויות מופרעות במציאות הזויה לגמרי.

"אז זהו, שלא כל כך הזויה. התקופה המדוברת היא על סף המילניום החדש, כשכולם מחכים לבאג 2000 ולסוף העולם. משהו מניחוח ארץ ישראל הישנה והיפה עדיין קיים, אבל צחנת הניאו-ליברליזם והריאליטי מתחילה להשתלט. על הרקע הזה פועלות הדמויות.

"יש לנו מנכ"ל תאגיד חסר עכבות שהיה בעברו סוציאליסט והחליט שאם כבר לחיות בחרא עדיף בצד שמנצח, אבא גרוש ומובטל שזוחל על ארבע, באופן מילולי, כדי לקבל עבודה, פנסיונרים ניצולי שואה שאף אחד לא מתייחס אליהם אז הם מסניפים קוקאין, ועוד גלריה שלמה של דמויות. אז נכון שהן מוקצנות, אבל הן לא באמת רחוקות מהמציאות. כמעט כולנו זוחלים על ארבע או מתמכרים כדי לשכוח או מתכחשים לעצמנו. אולי אם היינו אוהבים את עצמנו קצת יותר, זה לא היה קורה."


תשלובת אבוטבול (צילום: דובי ציזיק)

זו ההצגה הראשונה שאתה מביים. היה לך חשוב להעביר מסר על החברה שאנחנו חיים בה, או שזה מקרי?

"חשוב מאוד. בגלל שעליתי לכאן בגיל מאוחר, אני רואה את הדברים בעיניים אחרות. מצד אחד אני מרגיש לגמרי חלק מהמקום הזה, הכי ים תיכוני, ומצד שני אי אפשר להתכחש לזה שאני רוסי, סוג של אירופאי. אני יודע איך רואים את ישראל מבחוץ - רק מדי צה"ל או כיפה ופאות. אנשים מפספסים את המורכבות העצומה של התרבות הזאת. יש לנו אייל גולן ויש עידן רייכל. יש מסעדות כשרות ויש מסעדות צרפתיות שמגישות שרצים.

"הגעתי לכאן מבחירה, ואני לגמרי מאוהב במדינה הזאת. אני מאוהב בכולם, מההיפסטר שיושב על גדר הבניין שלי ושומע ג'אז ועד הערס שרוקד בקרחנה. לא הייתי מסוגל או רוצה לעשות את ההצגה הזאת ברוסית, למשל. מבחינתי זאת הצגה ישראלית." 


קיריל לבמן (צילום: אלכסנדר פודויניקוב)

"אין תרבות של פרינג' בארץ"

בחירות מאוחרות משנות חיים הן מוטיב חוזר בחייו של לבמן, המעיד על עצמו כ"טיפוס אקסצנטרי". אחרי שנים ארוכות של עבודה כרופא שיניים, ברוסיה וגם בארץ, החליט כאמור להחליף את המקצוע הממוסד בחיים נוחים הרבה פחות, כאלה של במאי תיאטרון.

"החלטתי שהגיע הזמן להגשים את חלום הילדות שלי", הוא משחזר. "לפני שלוש שנים התחלתי ללמוד בימוי באוניברסיטת תל אביב, והבנתי שעכשיו אני יכול לעשות מה שאני רוצה, להגיד את מה שיש לי להגיד, בכלים שאני רוכש. זה מה שהביא אותי להרים את ההצגה.

"אני לא בנאדם פוליטי, לא הולך להפגנות, הדרך שלי לפעול כאזרח נגד אי הצדק והעוולות החברתיות היא דרך האמנות. אבל אני רוצה שאנשים יבואו. אני באמת לא מבין למה הישראלים לא באים לתיאטרון. ברוסיה כל בור ועם הארץ שמגיע למוסקבה היה רץ לראות הצגה כמו שלי."

הבעיה בארץ היא לא בתיאטרון הרפרטוארי. להם יש קהל. הבעיה היא שאין מספיק צופים בפרינג', שזה כל מה שנעשה מחוץ לרפרטוארי.

"זה נכון, אין תרבות של פרינג' בארץ. יש לי תחושה שהרבה מהיוצרים שקוראים לעצמם פרינג' לא באמת רוצים להביא קהל. כל מיני אינטלקטואלים בעיני עצמם שעושים הצגות 'איכותיות', ואני אומר את זה במרכאות, כי מי קובע מה זאת איכות? הם חושבים שהם מעל לעם. אז אני אומר, תמשיכו להיות אינטלקטואלים, אבל תתחילו למכור, קיבינימט. תגיעו לעם. לי חשוב להביא את ההצגה שלי לכולם, ואני מוכן להתאמץ בשביל זה."

והשחקנים? לא רוצים תמורה על העבודה?

"היה לי מזל עם השחקנים שעובדים איתי, אנשים מדהימים שחיים במדינה קפיטליסטית ומוכנים להקריב למען רעיון, למען האמנות. הם כל כך רוצים לעבוד שלא אכפת להם שזה לא רווחי, והולכים אחריי באש ובמים כבר שנה. זה דבר מדהים."


תשלובת אבוטבול (צילום: רוני כנעני)

"כשהבועה תתפוצץ, אני אהיה שם"
 
 איך הגיב הקהל שראה את ההצגה?

"האנשים שראו את ההצגה אהבו מאוד. זה חומר חזק. היו כאלה שכתבו ביקורות מעולות בבלוגים וכאלה, אבל אף אחד מהמבקרים בעיתונות הממוסדת לא הגיע. ברור שאם היינו בהבימה או בקאמרי היו מסקרים אותנו, אולי אפילו לטלוויזיה, אבל ככה הם מתעלמים. זה נורא מאכזב. בבכורה שהייתה לנו בפסטיבל כאן בתיאטרון קרוב היו כל כך הרבה אנשים, היה באזז, הציפיות התרוממו ואז... נחיתה קשה."

מייאש.

"לא. תראי את ניקו ניתאי, שנתן לנו בית בתיאטרון קרוב. במאי מדהים, עטור פרסים, בכל מקום אחר הוא היה נישא על כפיים ופה האולמות לא מפוצצים. וזה לגמרי לא באשמתו, זה בגלל המבנה של החברה. הוא ממשיך לעשות הצגות נפלאות לקהל שמגיע, הוא לא מתייאש, וגם אני לא. אני ממשיך בשיווק, מפמפם עוד ועוד. עכשיו אני מדבר איתך, מחר אולי אדבר עם מישהו אחר. מישהו יכתוב, מישהו ישמע. בסוף זה יצבור תאוצה. מי שיבוא, ירוויח."  

תשלובת אבוטבול (צילום: רוני כנעני)


אולי אנשים מרגישים שפשוט אין להם כסף מיותר? שהם צריכים לשמור עליו כדי לשרוד?  

"לא קונה את זה. מקטרים שכרטיס לתיאטרון פה עולה 250 שקל, אבל כרטיס להצגה כמו שלנו עולה בסך הכול 40. אני רואה אנשים, גם כאלה עם הכנסה לא גבוהה, שקונים אופניים חשמליים, משדרגים אייפון לילד למרות שכבר יש לו אחד. זה עניין של חינוך. אם יכניסו שיעורי תיאטרון בכיתה א', אחרי שני דורות זה יישא פרי, אני בטוח. אין שום סיבה שלא תהיה פה תרבות של תיאטרון כמו ברוסיה.

"אנחנו חיים מאחורי מסך ברזל, והבועה הזאת חייבת להתפוצץ מתישהו. השאלה מתי, ואם אנחנו ספציפית נהיה שם. אני מתכוון להיות חלק מהפתרון. לגרום לזה לקרות, להיות שם כשזה קורה, וליהנות מזה יחד עם הקהל שלי."

איך?

"אמרתי לך, פרומושן, פרומושן, פרומושן. קחי את את מירי רגב למשל. הרבה חושבים שהיא מזיקה לתרבות, אני דווקא חושב שהיא מועילה. סוף סוף העם שומע על דברים. פסטיבל ישראל, עכו, דרוויש, מירה עווד - לפני מירי רגב רוב האנשים בארץ לא שמעו על זה בכלל. עכשיו הם נחשפים, מתעניינים. לדעתי הדיקטטורה הזאת עשתה לתרבות שירות מעולה." 


תשלובת אבוטבול (צילום: רוני כנעני)



מאת: ארז מירנץ. בימוי: קיריל לבמן. משתתפים: אושר בית הלחמי, דפנה גולדמן, עוז ניסני, אורן פסו, יעל יעקב, חיים הדר ולירן נעמן. מוזיקה: אור איזקסון וגיא אביטל. תפאורה ותלבושות: קיריל לבמן. תאורה: רונן בכר.   

"תשלובת אבוטבול", יום שישי ה-30 ביוני ב-13:00, תיאטרון קרוב בתל אביב. מחיר כרטיס: 50-40 ש"ח. להזמנות: 03-6885004 או באתר תיאטרון קרוב