מחול - "לילה טוב ובהצלחה" – מסמך קולנועי מאלף

הבמאי-תסריטאי-שחקן ג`ורג` קלוני מגולל בסרטו "לילה טוב ובהצלחה", את סיפור העימות שהתרחש בשנות ה-50 בין איש התקשורת והטלוויזיה אדוארד מורו, לבין הסנטור ג`וזף מקארתי, מחולל ציד המכשפות.

לסגור חשבון עם המקארתיזם

הוליווד עדיין לא סגרה חשבון עם המקארתיזם. בטח לא ג`ורג` קלוני, שאבא שלו היה עיתונאי לפני 30 שנה, ואחת הדמויות התקשורתיות הנערצות עליו היה אדוארד מורו. מורו היה באיש תקשורת וממייסדי העיתונות המשדרת, תחילה ברדיו באולפני ה-סי.בי.אס, כבר בשנות ה-30, אז הביא בין היתר שידורים ממוקדי פעילות שונים שקדמו למלחמת העולם השנייה ובמהלכה. בתחילת שנות ה-50 הוא הסכים לנסות, בחשדנות צריך לומר, את המדיום הטלוויזיוני שעשה את צעדיו הראשונים באוויר.

על המרקע הוא מייסד בסוף 1951 את "צפו בזה עכשיו", תוכנית תחקירים שבועית, מעין "עובדה", שבה נהג לבקר ולתקוף ישירות וללא משוא פנים, בעזרת צוות תחקירניו, תופעות ואנשים ציבוריים או פוליטיים שהתנהלותם לא נראתה לו תקינה. הסרט נקרא על שם סלוגן הסיום שלו בכל תכנית: "גוד נייט אנד גוד לאק". צייד המכשפות הפרנואידי שנפתח באותה תקופה על ידי הסנטור הרפובליקני הקיצוני ג`וזף מקארתי, סיפק למורו המון תחמושת לניגוח כל הרעות החולות שנחתו על אמריקה שהוזנה בחרדות נוראיות מהקומוניזם המשתלט על אמריקה, בשיאה של המלחמה הקרה.

כידוע, מקארתי הצליח להכניס את אמריקה לפאניקה בשימועים ובעדויות המפורסמים שלו, אליהם זומנו כאלה שנחשדו בחברות במפלגה הקומוניסטית או שהם שמאלנים וסוציאליסטים. הם נדרשו לא רק להודות אלא גם להפליל חברים אחרים ש"נגועים" בקומוניזם. בין קורבנותיו של מקארתי היו רבים מהיוצרים בהוליווד, חלקם אולצו להתפטר מעבודתם, חלקם בחר להסתלק מאמריקה (צ`רלי צ`פלין למשל) וחלקם בחר לשתף פעולה עם הסנטור הנבזי (הבמאי איליה קאזאן, שהוליווד לא שכחה לו את הבגידה במשך שנים רבות). סרטים שנעשו בתקופה המקארתיסטית העזו להתייחס אליה רק בדימויים מעולם הפנטזיה (למשל "פלישת חוטפי הגופות" של דון סיגל מ -1956), כדי לא להיות מופללים, ושנים רבות לאחר מחיקתה של התופעה שהטילה כתם שחור על אמריקה, עוד נדרשו לה יוצרים רבים (אחד הסרטים הבולטים בז`אנר היה "שם בהשאלה" של מרטין ריט מ- 1976, בכיכוב וודי אלן).

מנהיג עדת תנים

אדוארד מורו היה מבין אנשי התקשורת היחידים שהעז לצאת חזיתית באומץ ובלי חשש נגד מקארתי, והסרט עוקב אחר התפתחות האירועים שהביאה לשידור "דו"ח על הסנטור ג`וזף ר. מקארתי" ב-8.3.1954. אירוע שנחשב כרגע הפורמטיבי בתקשורת ובציבוריות האמריקאית - שממנו החלה נפילתו התלולה במדרון של הסנטור.
תחילה טיפל צוותו המוכשר והמסור של מורו (דייוויד סטראתרן), שכלל את פרד פרנדלי (קלוני עצמו) בפרשה של קצין מטאורולוגיה בחיל האוויר האמריקאי, שהודח מהשירות בגלל שאביו ואחותו, מהגרים מסרביה, נחשדו בסימפטיה לקומוניזם. הכתב החרוץ של מורו ג`ו ורשאווה (רוברט דאוני ג`וניור) ערך סדרת ראיונות עם קצין חיל האוויר ובני משפחתו, והכתבה ששודרה ב-20 באוקטובר 1953 תקפה את התערערות כל האידיאלים של החירות והצדק שעליהם מושתתת החוקה האמריקאית.

כמובן שהתכנית הזו לא נשארה בלא תגובה מצד מקארתי ואנשיו, שהחלו בסדרה של איומים, הפחדות ונסיונות לטרפד ולקעקע את הקריירה של מורו ואנשיו. אלא שתחקירני "צפו בזה עכשיו" החלו, בהפוך על הפוך, להכין חומר על מקארתי, שיטות עבודתו, עקרונותיו והאידיאליזם המזויף שלו, דברים המבוססים רובם ככולם על נאומיו המצולמים והמוקלטים של הסנטור. קלוני קיבל החלטה אמנותית חכמה, לא ללהק שחקן לדמותו של מקארתי, אלא להשתמש בחומר ארכיוני אמיתי, שנערך כך שייראה חלק הומוגני מהסרט, שצולם כולו בשחור-לבן בוהק, מסוגנן, גדוש באורות וצללים.

מקארתי סירב להשתתף בתכנית אך הוזמן על ידי מורו להגיב בכל רגע שיחפוץ, ולבסוף ניתנה לו תכנית שלמה שבה הוא בחר לתקוף את מורו ולכנותו "מנהיג עדת התנים". אלא שתגובתו המתלהמת רק גרמה לנזק נוסף לתדמיתו הציבורית, וכך בעצם היוותה את אחד השלבים המרכזיים בנפילתו ובהיעלמות המקארתיזם מהמפה הפוליטית באמריקה.

בית ספר לאדם ולחברה

לרוע המזל, העימות עם מקארתי פגע בעקיפין גם במורו עצמו. הוא הפך לדמות שנויה שעוררה את מחאתם של הספונסרים של רשת השידור סי. בי. אס. הוא הפך לנטל על המערכת, ולאחר עוד כמה תחקירים רגישים, הפכה תוכניתו השבועית לסדרה של ספיישלים ששודרו רק מדי פעם, עד 1958, אז הורד סופית מהמסך. את מקום התחקירים הנוקבים בטלוויזיה האמריקאית החלה גם לתפוס אט אט אז תופעת החידונים האסקפיסטיים, סטייל "חידון האשליות".

אבל מורו, כבר אז דמות מיתולוגית בתקשורת האמריקאית, לא נשאר חייב ובוועידה "איגוד מנהלי החדשות ברדיו ובטלוויזיה" שהתקיים ב-1958 (והסצינה הממגנטת הזו פותחת את הסרט) הוא תקף בחריפות, ובאופן מאוד לא פוליטיקלי קורקטי את מנהלי הרשתות המסחריות על כך שהם מאפשרים לשיקולים מסחריים להפוך את שידוריהם לרדודים, שהמסכים נשטפים בתכניות אסקפיסטיות ושתחקירי החדשות האמיתיים והרציניים הולכים ונדחקים לשוליים. חשוב לשמוע את הקול האותנטי הזה, הלכאורה טבעי ונכון וכמובן מדויק ופוגע היום הרבה יותר מאשר לפני 50 שנה. אלא שהיום נדיר להיחשף לקולות כאלה ודברי מורו נשמעים כמו עמוד האש או מורה נבוכים, בעידן שבו כולם סוגדים לעגל הזהב. לא פלא שהסרט מועמד לשישה פרסי אוסקר (הסרט, הבמאי, השחקן, התסריט, הצילום והעיצוב האמנותי).

קלוני של "לילה טוב ובהצלחה" הוא בדיוק כמו מורו. יוצר אמיץ, חד וישיר, שלא מרשה לעצמו לזייף, ולא מהסס להנפיק מסמך קולנועי מאלף, אבל לא קל לעיכול, עם המון מלל ובלי טריגרים מסחריים ל"ריכוך החוויה הקולנועית", הנושאת אופי תיעודי נוקב.

"לילה טוב ובהצלחה" הוא בעיני יצירה מופתית - אחד הסרטים המעולים שנוצרו בשנים האחרונות, סרט שמסריו הם בית ספר לכל אדם או חברה שעדיין מוכנים להיאבק על ערכים כמו הגינות וכבוד ועל יושרה אינטלקטואלית בלתי מתפשרת.

ועוד סרטים חדשים שעולים השבוע

"טראנס אמריקה" (ארה"ב 2006)

דרמה. במרכז סרטו של דאנקן טאקר (שגם אחראי לתסריט) סיפורה של ברי (פליסיטי הופמן, המוכרת לנו מ"עקרות בית נואשות", שכבר קטפה את "גלובוס הזהב" על תפקידה זה ומועמדת גם לאוסקר), אישה טרנסקסואלית החיה בלוס אנג`לס ועובדת בשתי משרות כדי לחסוך כסף שיאפשר לה לבצע את ניתוח שינוי המין הסופי, שיהפוך אותה סוף סוף לאישה אמיתית, ששלמה לחלוטין עם גופה. היא נוטלת הורמונים נשיים על בסיס קבוע, מתרגלת קול סופרן, ונפגשת קבוע עם פסיכולוגית, שאמורה תסייע לה בתהליך הלא פשוט של שינוי מין ובמרכיביו הנפשיים והרגשיים.

לפתע היא זוכה בשיחת טלפון מפתיעה משירות בתי הסוהר בחוף המזרחי בשמו של טובי (קוין זגרס), עבריין צעיר. מתברר לברי שזהו בנה, מהמפגש המיני החד פעמי שהיה להכגבר עם אישה. ברי המבולבלת נועצת בפסיכולוגית שלה וזו מכריחה אותה לנסוע לניו יורק כדי להתוודע אל בנה, וברי עושה זאת בעל כורחה, וכמובן לא מציגה עצמה בפניו כאביו, אלא כמיסיונרית שנשלחה מטעם הכנסייה כדי לסייע לו לחזור למוטב להפכו לנוצרי טוב. השניים יוצאים יחד חזרה למסע ארוך שבמהלכו יתרחשו אירועים מפתיעים שישנו את חיי שניהם. עם פיונולה פלאנאגן, אליזבט פנייה, גרהאם גרין וברט יאנג. 103 דקות.

סרט דרך מקסים וצנוע, כן, ישיר ונוגע ללב. משחקה של הופמן משכנע ומעורר השתאות, וגם זגרס, שהופיע בסרט "שחר המתים" ובסדרות "סמולוויל" ו"טיטאן", עושה תפקיד מצוין.

"למראית עין" (ישראל 2005)

דרמה. יערה (טלי שרון), סטודנטית צעירה הלומדת באוניברסיטת פריסטון בארצות הברית, מוזעקת לשוב ארצה לאחר שבת דודתה וחברתה הטובה טליה, שהייתה לה כמו נפש תאומה, התאבדה בירייה. יערה, בחורה עיוורת אך פקחית ורגישה, עוברת לגור בבית הוריה של יערה, רפאל האב (אסי דיין) והאם חנה (סנדרה שדה), ובימי השבעה מנסה לברר מדוע התאבדה טליה. היא פוגשת, בין היתר, את החבר האחרון של טליה גידי (גיא לואל), והסרט חוזר לימי ילדותן וראשית נעוריהן (את יערה הצעירה מגלמת אביגיל הררי ואת טליה הצעירה הדס ירון). אט אט מגלה יערה שחייה של חברתה צפנו סודות קשים, שאפילו לה, לנפש התאומה, היא לא העזה לגלות. עם ישראל פוליאקוב. הבמאי דניאל סירקין זכה בפרס אופיר על סרטו זה. 87 דקות.

הסרט צופן כאמור סוד אפל, שפענחתי כבר, עם הרמז הראשון, כך שעבורי לפחות ניטל ממנו העוקץ די בהתחלה. יחד עם זאת, בהמשך נבנית בסרט מערכת יחסים מסקרנת בין שתי הבנות, בפלאשבקים לנערותן. אלא שאופי תעלומת התאבדותה של טליה הוא מלודרמטי ביותר, והסרט מתאמץ יותר מדי לברוח מהאפיונים הטלנובליים הכרוכים בכך. טלי שרון מצוינת, וכך גם הבנות התיכוניסטיות אביגיל הררי והדס ירון, שעושות תפקידים בשלים ובוגרים בסרטן הראשון.

"יעד סופי 3" (ארה"ב 2006)

מתח-אימה. עוד פרק בסדרת סרטי האימה-נעורים שבה הגורל והמוות רודפים אחר הגיבורים ומחסלים אותם בזה אחר זה בכל סגנון מיתה אפשרי. וונדי (מרי אליזבת ווינסטד) חוגגת יחד עם חבריה את סיום לימודי התיכון, וביום הנכסף הזה הם הולכים לחגוג את האירוע בפארק השעשועים המקומי. כשהצעירים עולים על רכבת ההרים, וונדי רואה לפתע חיזיון המנבא את התרסקות הרכבת ומות כל היושבים בה. היא מנסה לשכנע את חבריה לרדת מהמתקן, אבל רק כמה יורדים בסופו של דבר. התחזית האיומה של וונדי מתגשמת והרכבת מתרסקת וכל נוסעיה נהרגים.

הבעיה היא שגם לניצולים, אלה ששוכנעו לרדת מהרכבת הגורל ייעד למצוא את מותם, ואם לא בתאונה המחרידה ההיא, אז בדרכים משונות אחרות. וונדי וקווין (ריאן מרימן), החבר שישב לידה בקרון וירד יחד איתה בעוד מועד מרכבת המוות, מנסים לפרש את הרמזים הנסתרים בתמונות דיגיטליות שוונדי צילמה בהן את חבריה בפארק, ולדעת מבעוד מועד מהי הדרך שבה עלולים למות שאר חבריהם, ולהציל את חייהם, אלא שהמשימה לא כל כך פשוטה. עם כריס למש. בימוי: ג`יימס וונג. 93 דקות.