הרומן של הבידור הישראלי - במה בכלל וזמרה בפרט - עם היצירה של השאנסונייר הצרפתי-בלגי ז'ק ברל, הוא ארוך שנים, ממש מראשית פרסומו כזמר, באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת. אז הוא היה אחד מעמודי התווך של התערות השאנסון הצרפתי בזמר הישראלי, בעל השפעה עצומה ותרומה מכרעת בהפיכת הז'אנר לבן בית מאומץ ואהוב בתרבות המקומית.

נקודת מבט שאנסונית על העולם

אלה היו ימים של רדיו, והשירים הציוריים של ברל, מגווני הנושאים, עתירי הדימויים והדרמה, שהתאפיינו בנקודת מבט ייחודית את העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, את היחסים בין המינים ואת היחסים בין בני האדם בכלל, בכתיבה רגישה וגם אקספרסיבית ובהגשה עזה ואירונית, כבשו את הקהל הישראלי כמו היו קליפים. התרגומים המצוינים של מיטב הכותבים הישראלים עדיין רלוונטיים גם בתקופתנו, ממש כמו הביצועים בפיהם של כוכבי במה ופופ מקומיים מאז ועד היום, למן יוסי בנאי ועד שלומי שבן.

בעיקר מסעיר את הדמיון ההיבט הדרמטי ביצירה של ברל, שזכתה לא אחת לביטוי בימתי. אם בפיהם ובביצועם של נעמי שמר ויוסי בנאי, אם בהפקת הבידור המיתולוגית "עולמו של ז'ק ברל" מ-1970 (עם ישראל גוריון, ריקי גל, דני ליטני ואביבה שוורץ), באלבומים של זמרים-שחקנים (הנ"ל וגם גיל אלון, למשל) וכמובן כתרגילי משחק והפקות בימתיות של תלמידי בתי ספר למשחק.


אם נדע לאהוב (צילום: מעיין קאופמן)

"אם נדע לאהוב", ההפקה החדשה של תיאטרון באר שבע, המוגדרת כ"מסע תיאטרלי מוזיקלי" בעקבות שיריו של ז'ק ברל, חוזרת לעסוק בחומרים הדרמטיים שמציעים השירים של השאנסונייר, שהלך לעולמו בטרם עת, בגיל 49.

יותר מזה, היא סוג של גרסה חדשה ולהפקה מוקדמת באותו שם, שהועלתה בתיאטרון הספרייה לפני 30 שנה כמעט (1998) עם אותו צוות אמנותי - הבמאי והעורך רפי ניב, המעבדת והמנהלת המוזיקלית שוש רייזמן, וצמד השחקנים-שרים - אמיר קריאף ומיכל ויינברג, מבכירי התיאטרון הדרומי היום, שמוקפים עתה בצוות מבצעים צעיר שמונה גם את רעות אלוש, דור ברנס, עלאא דקא, תום חודורוב (שניהם אמורים להופיע לסירוגין, אולם נטלו חלק בהצגה הזאת), זוהר מידן ודני שפירא.

ככזו, נשענת ההפקה על התרגומים הקלאסיים, המוכרים והשגורים כל כך, ל"להיטיו" של ברל, מאת יעקב שבתאי, נעמי שמר, דליה רביקוביץ', יוסי בנאי, דן אלמגור ויהונתן גפן, כשאליהם מִתוֹספים עוד ארבעה מעודכנים של רייזמן עצמה, בהם השיר הפותח "ארץ המישור שלי" (שמתגעגע לפלנדריה הבלגית, ערש הולדתו של ברל) ו"בירה" החותם, כשיר שיכורים נהנתי, על חלקו המכריע של המשקה האלכוהולי בעולמו של האדם.

אמנם שירים - 21 בסך הכל - אבל בעיקר משחק והגשה, בהפקת תיאטרון לכל דבר. עם תפאורה, מינימלית ומרומזת (רועי ואטורי) אמנם - רק עמוד תאורת רחוב, ספסל, לפעמים מיקרופון "ישן" בחזית (אף שכולם מצוידים בנק-מייק), ומיעוט רקוויזיטים תקופתיים (מזוודות, זרי פרחים, שמשיות מסוגננות) אולם עם פסנתר כנף בעומק הבמה שמספק עוגן ומעקה להתרחשות, והנגן המצוין שלו (קובי ליליאן) הוא משענת מוזיקלית איתנה.

עוד במערך העיצוב: צילומים ודימויי וידאו (מיכל חרמון) לגיבוי ולהפעלת הדמיון, תאורה (אמיר קסטרו) אפלולית בדרך כלל, כזו שמיטיבה לנתק את הבמה מן האולם ומכשירה את החלל לצפייה כסרט קולנוע ישן, תלבושות נאות ומשובבות עין (רונה פלוטק) ותנועה מוקפדת ומדויקת (עמית זמיר).