קסם מטפיזי
 
הלילה ירד על רחוב ביאליק. אחרי יום של שרב כבד, הרחוב המשקיף על בית העיר הישן של תל אביב, נהנה ממשב רוח מנחם. כל כך יפה פה. על גדר האבן של בית מס' 22 ישנו שלט שמורה כי הגעתי לכתובת. מעונו של המשורר הלאומי, שנבנה באמצע שנות ה-20' של המאה הקודמת, זמן קצר לאחר עלייתו לישראל, והפך למוזיאון לאחר מותו, הוא אחד הבתים היפים בתל אביב.

אדריכלות החוץ והפנים, שעל פי מיטב המסורת של התקופה, הייתה מרובת סגנונות ומשופעת מקורות השראה חוצי תקופות היסטוריות ואזורים גיאוגרפיים, אומרת משהו על העולם שיסודותיו אך הונחו אז, כמו גם על החלומות על רנסנס בלב הלבנט והאידיאות הגדולות שליוו את העליות הראשונות לארץ ישראל בואכה פלשתינה.

מוזר לפקוד את בית ביאליק בלילה. מוזר, כיוון שמלכתחילה יש בו מהקסם - הוויה כמעט מטפיזית של עולם אחר וזמן אחר שמתקיימים במקביל - ובליל ירח מלא, התכנסות בו מכפילה את הקסם וטומנת בחובה, אני מודה, דגדוג התרגשות. "מישהו בבית" של תיאטרון קליפה היא סיבה מצוינת לצאת בשעת לילה מהבית הפרטי שלכם ולבוא בשערי המעון המהודר הזה, שמתעורר לחיים ומעורר, תרתי משמע, רוחות. 



מישהו בבית (צילום: דוד קפלן)
   
היצירה, מסע רגלי בן שעה אל צדה האפל של "אגדת ביאליק", היא שילוב כוחות יצירתי, בועט וחיוני והתוצאה בהתאם – חתרנית, בועטת אך לא רומסת אלא נשענת על ונוסקת מתוך הקיים, משועשעת - שזו מילה רעה לזו המדויקת יותר בלעז –playfull , פותחת צוהר בנגיעות מכחול קלות אל עולם פנימי ודמיון סוער ומרחיבה אופקי מחשבה.

יתרה מזאת, הקונטקסט בו מונחים שירים נבחרים מגוף שירתו של ביאליק, בשילוב עם לחנים מקוריים מעולים ועיבודים מוזיקליים נהדרים של בצלאל בורוכוב, יוני טל ורותם כץ, מביאים פרשנות שונה, מרעננת - אם תרצו חדשה או מחדשת - ששולחת את המאזין אל אחורי הקלעים של הביוגרפיה המעונבת והרשמית, אל קמטוטי ונפתולי הנפש של הדמויות, אל חדרי הלב והבית.




מישהו בבית (צילום: דין אהרוני)


פנטזיה מלאת תאווה 
 
30 איש בלבד מוזמנים להשתתף בכל פעם באירוע שאותו מוביל קאפי, כלבם המת של חיים נחמן ומניה, רעייתו. קאפי הוא דמות נפלאה, שקווי אישיותה מורכבים מחכמת רחוב ומפוכחות של כלב קלושאר בעל נפש של משורר ועין חדת הבחנה, שמכיר תודה על מזלו המשופר שגלגל אותו לפתחה של אריסטוקרטיה מקומית שעם או בלי קשר לחסך המפלח בילד משלהם הרעיפו עליו תשומת לב ואהבה.

צבי פטרקובסקי, איש של מילים ובמה, משורר ושחקן, חבר ההרכב "צבי ונערי הליווי" (חפשו אותו ביוטיוב. שווה!), גרם לי להרהר לרגע ברצינות על אימוץ כלב. הוא המספר, הקו המוביל והמקשר, המחבר - כיוון שיש כאן, ממילא, שש דמויות והן זקוקות בהחלט למחבר. פטרקובסקי -  שמוביל את הקבוצה בין חדרי הבית, הדמויות ופרקי החיים בו - גם שותף, יחד עם אריאל ברונז, לכתיבת הטקסטים המדוברים, שיש בהם מחשבה ודיוק והתכתבויות מעניינות וניעה בין הזמנים. 
   
מדלת הכניסה, אתה מפלס דרכך אל המבואה. מימין, גרם מדרגות לולייניות מעץ. על אחד הכתלים, נטמעת בו ליתר דיוק, דמות שנראית כמו יציר דמיון שנשלפה מתוך קומיקס. הלב מחסיר פעימה. האיש, ספק משרת מהגיהינום, ספק ג'נטלמן מגלגול אחר, משהו בין קארל סטרויקן ("משפחת אדאמס") לאנדרה דה ג'יאנט ("הנסיכה הקסומה"). עיניו, כמו עיני שאר הדמויות, לבן בוהק, אטום ומזוגג. מאוחר יותר נגלה שזהו מזכירו האישי של המשורר, משה אונגרפלד, האיש שהופקד עם מותו של המשורר על הבית שהוסב למוזיאון. 
  
באחד החללים נשמע קול פצפוץ גיצים: אישה בשמלה אדומה חושפנית רוכנת אל תוך אח שהאש בה כבתה זה מכבר ובכל זאת כמו רוקדת מתוכה להבה. זוהי אירה יאן, המאהבת, קול היצר והתאווה, הפנטזיה והמפלט של הפרא. מהמופע אמנם עלול להתפרש כי מערכת היחסים היצרית שניהל המשורר מחוץ לנישואיו, התקיימה בבית עצמו, על אף שבמציאות נפרד מיאן, מאיירת כתביו, בשנת 1908, שנתיים אחרי שעלתה לארץ ישראל מטעמים ציונים (ביאליק עצמו השתקע בארץ רק בשנת 1924 לאחר מותה). פה לקחו לעצמם היוצרים חופש יצירתי שאולי יעורר מחלוקת אבל זהו חלק מקסם היצירה - איחוד לזמן ולחלל נתון - ויש בו חיזוק דרמטי של הלכי נפש ותהליכי מחשבה שמוסיף לצורך העניין "קומות" למבנה.

בחדר אחר, חשוך כמעט לחלוטין, אישה בלבן, שנראית כמו חיזיון, נשענת על שולחן. תנועות ידה העולות ויורדות, מפיקות צליל מתכתי צורמני עולה ויורד גם כן. מיהי? דימוי יפהפה שיוצא מתוך הציפור ופורש כנפיים אל הנשגב, הבלתי מושג, שט על תדר נוסף במכלול מרובה ערוצים. 
 


מישהו בבית (צילום: דין אהרוני)

הכניסיני, הגרסה המורבידית

 על המדרגות יופיעו בזה אחר זה גם המשורר המוזהב, דמות האלטר-אגו של ביאליק, חלומית ורומנטית שכמותה חפצה נפש המשורר להיות. ומניה, "רעיית המשורר" כפי שכתוב על קברה של האישה החוקית, שרצה ממעלה המדרגות אל תוך הקהל אחוזת אמוק, בשמלה בכחול עז עם שרשרת ועליה מגן דוד מוזהב וגדול וצמה קלועה ארוכה שמשווים לה מראה של ציור של נחום גוטמן. אור ממצמץ – דולק וכבה בהבזקים – על תמונתו הגדולה של ביאליק והמשורר בכבודו ובעצמו יורד מטה במורד המדרגות.

הם שרים גרסה מורבידית משהו לשיר "הכניסיני" עם דנדוני פעמון מהדהדים והמהום שיכול למקם אותך בלי שתתכוון על הר גבוה במנזר טיבטי מרוחק. איכשהו זה מתחבר נפלא לעיבוד המוכר של השיר שביצעה ריטה.

זה מהפנט ומרתק, משהו בדקדנטיות שהמכלול הזה מציע ובפרשנות שניתנת לשיר הזה, ולאחרים, קורא תיגר על הפוריטניות וגם על הדימוי המתוק של המשורר הלאומי, שכפי שיאמר קאפי הכלב בהמשך, נפל איכשהו לתוך המשבצת של הסבא הטוב מהפרסומת של סוכריות הקרמל, ורטר'ס אורגינל. 
 

מחוץ לחדר מהדהדים קולות הנשים, קולות רחוקים כמו ענני נוצה. הן מסיפור אחר, הנשים. לכאורה. שרות "רוץ בן סוסי" ואז "נד נד" – שם, רחוק, מעבר לדלת - ובכל זאת, קולן מהדהד בתוך החדר שבו מתגלגלת המחשבה ונהגית, נעה ונדה. אנחנו עוקבים אחרי המשורר לחדר הכתיבה שלו. הגזוזטרה, משקיפה אל בית העירייה, באמצע החדר שולחן ועליו כלי שח מט מסודרים למשחק. מחשבה על התערבות במעשה הכתיבה של המשורר – בין אם מדובר בהשראה בסגנון "מוזה" או בהשפעות חיצוניות - מתגנבת אל תוך החדר, זו רמיזה והיא מעניינת ומעוררת מחשבה באופן כללי על דיפוזיה. 


מישהו בבית (צילום: דין אהרוני)

 
דילוג מעל הקלישאות
 
יש עדינות רבה (לא זהירות – עדינות), בתוך אזורים בהם מלכודת הדבש של הבוטות לבטח היוותה פיתוי. הכמיהה לילדים וחוסר האונים מול חוסר היכולת, היא דוגמא מצוינת לכך. "במכתבה הזו מעולם לא כתבתי שיר שאינו שיר ילדים", אומרת דמות המשורר ואחר כך תאמר בקול שמסתיר שברון לב כי לאחר מותו, כשהבית הועבר לידי עיריית תל אביב והוסב למוזיאון, הפך חדר השינה (אותו שלא הניב ילדים) לחדר ילדים.

עידית הרמן ואריאל ברונז, שחתומים במשותף על הבימוי החכם והמורכב של הערב כולו, השכילו להבין פה ובכלל שמיותר ללחוץ על דוושת הגז של הדרמה כשהאירוניה מונחת לפנינו, מהדהדת חזק וברור. איפוק ועידון – מצרך נדיר בימינו - יש בשפע גם בכל הנוגע לתנועה, אלמנט מרכזי שנותן את הטון גם באפיון הדמויות, עליו אחראי הרקדן והכוריאוגרף ארתור אסטמן ועל כך תודה. 

ויש את "מעבר לים", דיאלוג בין הציפור למשורר המוזהב שמתנהל בחדר-השינה-שהפך-לחדר-ילדים מקסים, כמו טקס תה יפני ומקפל בתוכו שלל דימויים ומערכת יחסים כואבת, מורכבת, טעונה, סבוכה. וכך הלאה והלאה, מעברים שמתרגשים עליך ומילים שקמות לתחייה ושירה שלובשת ופושטת צורה פיזית, זולגת מזמן ומקום אחד לזמן ומקום אחר לגמרי.



מישהו בבית העלמין (צילום: אלי כץ)


"אל הציפור" שמילותיו הופכות חצים בפיה של האשה הנבגדת בסצנה שעומדת, נשמעת ונדמית כמו קטע מסרט של קוסטוריצה עם נגיעות של יידישקייט ומאמא רוסיה או "הולכת את מעמי", שיר הפרידה היפהפה הזה, שביצועו אמנם לוקה קצת בהגזמה אבל ההיפוך שבו יוצר ריבוד מעניין ואולי מעל לכולם לחן חדש ומשובח לשיר "אם יש את נפשך לדעת" שנשמע כמו לקוח מתוך התפילה בנוסח, בהגייה ובהטעמה הספרדית. וזה חכם ומרתק ומדלג מעל לכל הקלישאות של מזרח ומערב וסטטוס קוו ודו-קיום ואללה.  

המסע המכשף הזה יסתיים סביב שולחן האוכל בסצנה שעדיף לחוות מאשר לדבר עליה. כשהשעון המפורסם בכניסה ינגן "התקווה", יהיה זמננו להניח לרוחות ולצאת אל הרחוב. שעה חלפה. מעניין איך לעתים שעה נדמית לנצח ולעתים חולפת כמצמוץ. ספק אם "מישהו בבית" של תיאטרון קליפה הייתה זוכה לרוח גבית של שרת התרבות אך למזלם של כל הנוגעים בדבר, יש דברים שמתקיימים ויתקיימו כך או כך. מדובר בחוויה מקרבת שיש בה את כל הפוטנציאל להפוך לאטרקציה על גבול הקאלט בעבור קשת רחבה של קהלים ויש להודות להנהלת בית ביאליק על הרצון והיכולת לאתגר את הבאים בשעריו, לנער את הראש ולאפשר ביקור והרהור עם טוויסט בחדרי השירה. 

מישהו בבית העלמין (צילום: אלי כץ)





בימוי וקונספט: עידית הרמן ואריאל ברונז, עיבודים ולחנים: יוני טל, בצלאל בורוכוב, רותם כץ, תנועה: ארתור אסטמן. שחקנים: בצלאל בורוכוב, יוני טל, אנאל בלומנטל, מיכל אסתר קציר, עדי פז, רותם כץ, צבי פטרקובסקי.

המופע יתקיים ב-5, 11, 19, ו-28 בדצמבר בשעות 20:00 ו-21:00 בבית ביאליק בתל אביב.מחיר כרטיס: 80 ₪, לסטודנטים, גמלאים, חיילים: 70 ₪, למחזיקי דיגיתל 60 ₪. הכניסה בהזמנת כרטיסים מראש בלבד. להזמנות: 03-6399090 / 03-6879219