צמד היוצרים משיקים אלבומים חדשים ומביאים היפ-הופ מרתק ומקורי, המדגיש את כוחה של המילה העברית ימים יפים יודע ההיפ-הופ הישראלי, העברי ליתר דיוק. עם האלבומים הנפלאים של ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) ונצ'י נצ' (רביד פלוטניק) מתעשרת המוזיקה הפופולארית המקומית ביצירה מקורית נהדרת שלא רק מדגימה את הפיכת הסוגה למרתקת ביותר בעשייה המקומית, אלא גם מדגישה ומאששת את כיוון הזרימה, הפלואו, ושאפשר לעשות היפ-הופ בעברית. ואפילו תקנית.
היפ-הופ בשרני
האיש שאחראי יותר מכל לתחושה זו הוא עומר הברון, ראפר, שחקן, זמר ואמן שירה מדוברת, מכוכבי הצגת הפרינג' המדוברת "העיר הזאת" ואיש תיאטרון האינקובטור הירושלמי, שהלייבל "בדבור" הוא בחסותו. ככזה הוא עמיתו של עמית אולמן, בכינויו הבימתי פדרו גראס, החתום גם הוא על יצירות ראפ משובחות.
גם העמדה הסלחנית שלי, שמכירה בחירות האמנותית של יוצרי היפ-הופ לשחק עם השפה ולהשמישה לצרכיהם הדברניים, מקבלת נוק אאוט מוחץ מכתיבתו המוקפדת ועדיין הווירטואוזית להפליא של ג'ימבו ג'יי, כינוי הבמה של הברון. פשוט לא להאמין שהיא ניתנת לאילוף באקרובטיקה כה טבעית, גאה ומהנה.
ג'ימבו ג'יי (צילום: אביתר רוזנברג)
"בואו לפני" שלו מציע היפ-הופ אינטליגנטי ואלגנטי, תוסס ועסיסי, בשרני ובעיקר מקורי. הסיפורים שלו (עשר יצירות על 34:44 דקות) מנוסחים כדבעי, בעברית פואטית ומדוברת, וגם בסלנג, ועדיין שומרים על כללי הניקוד ואפילו התחביר. מבלי לוותר על פאנצ'ים מוצלחים ושורות מחץ משובבות ומדליקות. רעיונות חביבים, כתיבה מקורית ובעיקר - המון הומור, חיוך ערמומי ועקיצות לתפארת.
ג'יי (אם תרשו לי) סופח השפעות זרות - שמצוטטות בהרחבה, בעיקר בשמות היוצרים - אך נשען על מקורות השראה ומושאי התייחסות מקומיים לגמרי. בהוקים הנהדרים שלו, במהלכי ההלחנה ובדרך ההגשה שלו תמצאו לא מעט שב"ק ס' ("סתם בן אדם" או "סיגריות"), כבוד לדג נחש ("תזכרי" למשל) ונהייה לאתניקס - יותר בטקסטים ובחוברת המילים (שמעוצבת כמגזין עברי מראשית שנות ה-70, והיא פריט חובה בחוויית ההתנסות וההתבשמות. לא לוותר ולא להחמיץ), פחות במוזיקה ("רק אש" כדוגמה).
מנו-באדי לג'ימבו ג'יי
מעבר לאספקת המילים והקרדיטים, החוברת גם מגוללת את כל הסיפור של הברון, על היצירה, על ההשפעות, על הכינויים (ספא למשל הם ראשי תיבות של סוסי פרא אמיצים), ובמרכזו הגילוי-וידוי על מחלת הסרטן ממנה החלים, שגם מיטיבה להתכתב עם "סיגריות" המתריס, ספק שיר הלקאה עצמית, ספק שיר תוכחה, ואולי בכלל מצגת חינוכית רועשת-רועמת.
שיר הנושא הוא תעודת זהות מבריקה וגרובית, מוקלטת לייב, שמפרקת את כל מנגנוני ההגנה מול ההזמנה להצטרף לחוויה כהשקעה, כמו היה ג'ימבו ג'יי נייר ערך בראשית הנפקה. אחלה שיר פתיחה, מאתגר, מתריס וכובש. "עברנו לעוטף עזה" מציע פתרון מבודח ומופרך למצוקת הדיור והחניה בתל אביב, עם החיבור (ואולי הפירוק) המבריק שבין שתי הערים: "...עברנו לעוטף עז-בנו את תל אביב".
ג'יי, כמנהג עדות הראפרים, לא מוותר על הטווסיות שמאפיינת את הכתיבה והאמירה של אמני הדיבור. אם כי נקודת המוצא מצטנעת, לא מתנפחת. ב"סתם בן אדם" הוא מודה שהיה נו-באדי לפני שנעשה ג'ימבו ג'יי, אך בה בעת רשם פטנט על ההיפ-הופ, וב"תזכרי" ("יש אינספור רגעים מכוננים, בסו, נזכור כל כך מעט...") הוא אלגנטי בסטייל מתוך מודעות עצמית מותרת ("שיר כזה לא היה ולא יהיה..."). ואכן שיר יפה, עשיר באינפורמציה קוהרנטית (כמו התהייה המשועשעת אם עדה יונת זכתה ב...אירוויזיון) ובבדיחוּת מושחזת.
אך לבו הפועם של האלבום הם השירים שמפלרטטים באהבה ובתשוקה עם העברית. "עשיתי" הגאוני למשל, עניינו הזילות בשימוש בפעל ע.ש.ה. שהפכה אותו לכל כך מרכזי בשפה המדוברת: מה זה שֵירָתִּי? עשיתי צבא; מה זה טיילתי? עשיתי את הודו; מה זה השתמשתי? עשיתי סמים; וגם עשיתי קפה ועשיתי קצינה והגיע הזמן לעשות לביתי. פצצה. גם זו שנגזרת משמו של המפיק המוזיקלי המעולה איציק פצצתי.
גם "אמא", על אף שמו השבלוני והלא מתאבן, הוא כזה, ואפילו יותר. שיר בשבחי העברית שג'יי חולק עם אמו באהבה מכמירה ומשותפת. "מי יגיד קדיש על העברית בעברית/ מי אמא, מי?/ בטח לא אני/ זה שיר קינה/ מהשפה נשארה רק אסופה/ של כללי עלה תאנה/ ומנגינה". במיוחד בגילוי המבודח שחבוי בו: "אמא בתשנ"ד לקחה אותי לקנות בגדים/ והמוכרת שאלה: אולי תרצו לראות מכנס?/ צרחת שם: מכנסיים! לילד יש רגליים, שתיים/ ינעאל רבאק ערס". אין, אין עליה. על אמא.
שורה מבריקה נוספת מצרה על כך ש"השד העדתי הפיל אותו במיונים" בשיר "אותי לא יחטפו" הפנטזיונרי, שמצפצף בהומור שחור על כל פחד ובז לכל חשש מפני חטיפה - למן הלידה, דרך הצבא ועד לטיול במקסיקו. גם "רק אש", לטעמי השיר היפה ביותר באלבום, שיר נוסטלגי בשבחי החום האנושי, נשען על תובנה מנוסחת בתבונה - "לא היה חשמל, אבל היתה בינינו אש". נהדר.
אלבום נהדר. צעיר ורענן, מלהיב וסוחף, מלא תנופה וגם מדביק באהבה לעברית. לא תצטערו.
ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא. בואו לפני (בדבור/פונוקול)
משתף בהרהור
"בואו לפני" מסתיים בנימה מלנכולית משהו, עם "אני והחבר'ה שלי", בשבחי הרעות והחברות, ערכים ישראליים מובילים. על "שפל וגאות" של נצ'י נצ' שורה נימה זו מתחילה ועד סוף. גישה מהורהרת לחיים, אישית וחושפנית, אמיצה ורגישה, וגם מאוד מרגשת, רחוקה מהדימוי הגאוותני-ראוותני של ראפרים, והולמת - בהצטנעות המושרשת והמופגנת שבה - את שמו של האלבום.
אלבומו הרביעי של פלוטניק (בשש שנים) הוא האלבום הטוב שביותר שלו כזמר, כהיפ-הופר שמצליח לבטא את עצמו בשירה, לא רק בדיבור. וזה בא, בינתיים לפחות, על חשבון הלהט בלהגנות, לטובת זרימת דיבור מעוגלת ומרוככת. ועם התכנים האישיים התוצאה המלנכולית מחויבת ואפילו בלתי נמנעת.
נצ'י נצ' (צילום: גאיה סעדון)
"אני נרקומן של מבוכה" הוא שר ב"בדיוק כמו שאני" הרך והמפוייס בשלהי האלבום (12 שירים על 51:57 דקות). שיר של השלמה וקבלת עצמו, בהתבוננות פנימה, בדין וחשבון אמיץ. המסקנה? "כבר לא חולם להיות המלך, רק להיות עצמי". אבחנה יפה ותובנה בוגרת שהדים לה מבצבצים ונשזרים לכל אורכו.
נצ' לא מספר סיפור. הוא משתף בהרהור. אמנות המילה שלו היא לא בהגשה, הלֵאָה משהו, אלא בכוחה המובנה של המילה. ברצף המחשבות והמסקנות שמולידים אותה ואת השימוש בה. מבחינה זו הוא לא וירטואוז להטוטני. אמנם הפאנצ'ים שלו בנויים היטב ואין לו נפילות בחריזה, אולם התחביר המדובר ויותר ממנו האמת והכנות שהם מייצגים, הם הכוח והשכנוע שלו.
את הדרייב היצירתי והמוטו האמנותי הוא חושף ב"אשרי המאמין", הצדעה והקדשה לפועלים הנאמנים, העקשנים והמאמינים בצדקת הדרך והאמנות. בהשראתו של אהוד בנאי, שמובאות מראיון עמו מצוטטות בפתחם של כמה מהשירים, נצ'י נצ' יודע שכדי לעשות היפ-הופ בעברית צריך אווירה, ללא פחד ומורא, ביד חזקה ובזרוע נטויה. עם כל הכבוד למוזה, לתת-מודע, למיקרופון ולג'ימבו ג'יי (יועצו הטקסטואלי) שהרים את הסטנדרט לאיכות בסיוע להגדרת מהות האמנות והשליחות.
ביקורת עצמית בצעקה חנוקה
ועם זאת הוא מתקשה להסכים עם ההצלחה שעשתה אותו כוכב. גם הוא מצטנע. אין קיצורי דרך הוא יודע ב"שתיים עשרה שנים של בדידות". הוא מודה לגיבורים שעיצבו לו ת'פסקול, מודה לאל על צלקות ועל פצעים, ממשיך לחלום על אמריקה (ועל קרית אונו) אבל נאבק על הזכות להיות נאהב כל פעם מחדש, כאילו כלום לא מובן מאליו.
המלנכוליה השפופה הזאת מתובלת בנוסטלגיה, לימי הנעורים, להתבגרות, לאהבות מעצבות, למאבק בבדידות. את "כל הזמן הזה" הוא שר מפיה של נערה שאותה איכזב ועזב, רק מפני שהיה אצור וסגור, לא יכול היה להביע רגשות. ביקורת עצמית בצעקה חנוקה ונואשת. גם קלידים של הסבנטיז לא יצליחו להסתיר לחן וצליל אופייניים של דודו טסה, שותף במילים ובהפקה המוזיקלית (גם היא של איציק פצצתי המוכשר כשד, שמטביע את היצירה בתוגה אלקטרונית).
עם נגן הבס אבישי כהן הוא שר את "מה לי ולה", שיר אהבה קצר (היחיד באלבום מתחת לשלוש דקות) על פערים חברתיים, שגונו הגאז'י-אתני מקבל עיוות אלקטרוני של סיוט, אמירה שכיחה למדי באלבום. עוד בהקשר זה גם "כפרה שלי", שיר חיזור מבודח ונוסטלגי, מתוק ומרוכך, שהצגתו אנפלאגדית - גיטרה אקוסטית, מחיאות כף, שירה מרוחקת מהמיקרופון, הרמוניות קוליות, כאילו סשן שירה על ספסל שבשכונה.
מולם אפשר להעמיד את "הריני (מקבל על עצמי לאהוב)" החברתי, שעניינו גישור על פני קטבים אישיים וציבוריים. נימת הביקורת צבועה במבע של תפילה, עם לחן חסידי כמעט, חנן בן ארי כזה, ומפוחית פה נוגה מעניקה לו לחלוחית מכמירה.
ובלי ביקורת ומחאה אי אפשר. "לפעמים" הפותח, הוא תמצית ההרהור והתהייה בתכלית החיים כאן, על כל המורכבות והשאלות (שגם מספקות לאלבום את שמו המאני-דפרסיבי). מצד אחד, הון ושלטון, פוליטיקה ומלחמות, מצד שני מסתורי הרשת ופיתוייה, הפייסבוק והווטסאפ.
מה קרה ליחסים בשר ודם? או החיים המודרניים ב"מודרני", פיוט לבית כנסת שנשמע כמו תפילת רבים, אך הלגלוג הציני שמלווה אותו (בין השאר בחיקוי מנדולינה מטרידה וקקופונית) מבהיר שכולנו פס ייצור, עבדים מודרנים, זומבים של שגרה, משועבדי קידמה. וגם ההתפכחות הכואבת של "עגל הזהב", על אומה שחשבה קיבוץ גלויות וקיבלה כאפה לפנים. מארץ הקודש הפכה לארץ לא גומרת ת'חודש, נכנעת לצריכה, להישגיות ולאינטרסים, ללא שאיפה לייחודיות, העיקר להיות חלק.
ואם תרצו אפילו "פאנצ'ים", ההומאז' העצמי של נצ'י נצ' לבחרותו בהרכב המכונן "פרודוקס", יוצא בזעם נגד המחסור באלגנטיות והקרבות על רלוונטיות, וקורא למרי חברתי, עם מואזין אלקטרוני ברקע והמנון איצטדיוני שנבנה על כידוני ריפים דמויי טראנס.
ודומה שהביטוי החריף ביותר למחאה החברתית שיש לנצ'י נצ' להטיח, נמצאת ב"שיר ארץ" הנועל. שירם המאוד ידוע של נתן יונתן וסשה ארגוב ("ארץ שיושביה היא אוכלת/ וזבת חלב ודבש ותכלת/ לפעמים גם היא עצמה גוזלת/ את כבש הרש") מוגש (ביחד עם טל הפטר) כהימנון כבד וקודר, אפוקליפטי ומאיים באיטיות שלו, שרק מדגישה את הניכור ואת הכרסום באופטימיות של החיים כאן. אולי לא תאהבו את הפרשנות, אבל אין ברירה, חובה לשמוע.
גם העובדה שהציטוטים שבהם נעזר נצ'י נצ' הם על טהרת הישראליות (מהמוכתר ועד אהוד בנאי, מזלמן שניאור ועד זהר ארגוב, וגם אביתר בנאי, רון שובל ו...מאיר אריאל) רק מעצימה את יכולתו לשפוך את מעיו, לצעוק את כאביו, לפתוח בפנינו את חייו. החסרון היחיד שאני יכול למצוא כרגע ב"שפל וגאות" של נצ'י נצ' הוא שאין גשמיות פיזית, דיסקית, אלא רק נוכחות דיגיטילית.
נצ'י נצ'. שפל וגאות (עצמאי)
15/08/2017
:תאריך יצירה
|