מחול - משה פרץ בקיסריה: אהוב, מקפיץ ומחבק

עם ארסנל מרשים של להיטים משמונה אלבומים, עלה פרץ לבמת קיסריה והלהיט את הקהל. זה לא הבטיח אנרגיות גבוהות בהדרן

הוא ראוי לכל המחמאות שבעולם. בכנות וללא טיפת ציניות.

משה פרץ הוא ילד טוב טבריה, הבן האהוב של השכנים, נסיך הפופ הים תיכוני, הזמר שכולם אוהבים לאהוב: הקהל שמתענג על אינספור להיטים משמונה אלבומים בתריסר שנים בלבד; הקולגות ששמחים לקבל ממנו שיר, לכתוב עבורו, להקליט ולהופיע עמו; מצלמות הטלוויזיה שמנהלות אתו רומן חסר תקדים בארבע תוכניות ריאליטי שונות – "רוקדים עם כוכבים", "בית ספר למוזיקה", "כוכב נולד" ו"אקס פקטור"; ואפילו שלטונות מס הכנסה ש"ויתרו" לו בקלות יחסית על חטאים שבגינם אחרים נכנסים לכלא.

החיוך שלו הורס. צחור שיניים ומעוטר בגומות לחיים. מזגו חביב ולבו רחב ומיטיב בפרגונים לעמיתים ובעיצוב מסרים חיוביים של נתינה ואהבה לזולת. והשירים שלו, שאת מרביתם הוא עצמו כותב, כבר התנחלו בלבבות כפופ ישראלי לכל דבר, גם מעבר לשיוך עדתי ולזיהוי (שגוי לטעמי) עם מוזיקה מזרחית.

אמנם שירי אהבה, געגועים, פרידות, שכמעט ולא מלמדים דבר עליו כאדם, כיוצר וכאמן. אבל מאופיינים בלחנים קליטים, בהגשה סוחפת וגם, אם לא אכפת לכם, בשימוש מרובה ומפתיע בפועל להתמודד - אם לתיאור הנחישות שלו, אם כמסר תומך ומעודד למאזינים שלו. וחוץ מזה, בקטנה, הוא זמר משובח ופרפומר מצוין. בקיצור, דרלינג.

משה פרץ בקיסריה שרון רביבו7.JPG

משה פרץ בקיסריה (צילום: שרון רביבו)

הופעת במה משכרת

המופע הנוכחי של משה פרץ הוא מסיבת קיץ לוהטת. כ-20 ויותר להיטים גדולים (בטח יותר, אבל מי מצליח לזהות ולספור בקצב ובאנרגיות המטורפים של המופע), ארוזים במקשה אחת כמעט. שלובים ומחוברים זה בזה, לא רק במחרוזות העמוסות, אלא גם בשירים ה"שלמים", שאף הם דבוקים אחד לשני, מוגשים ברצף גבוה-עצימות שבקושי משאיר אוויר לנשימה.

הוא רומנטיקן בדרך כלל, אבל מצליח לטעון את הבנאליה שבשירי האהבה, באנרגיה ובתנופה של הופעת במה משכרת. אחד הזמרים המלהיבים מבחינה זו בפופ הישראלי בכלל. הוא פשוט משקיען. זז כל הזמן, מקפץ ללא הרף, רוקד כשצריך, מפעיל את הקהל, ואם לא זמר (או סַפָּר...) לבטח היה מרקיד אירובי.

לחבילה המוזיקלית המגוונת, המעורבבת והמנוערת היטב של פרץ - שיש בה פופ וים תיכוני, גיטרות חשמליות וגיטרה מזרחית, נשמה טורקית וקלרינט יהודי, צלילים אוריינטליים וניחוחות אתניים, השפעות לטיניות והשראות אר.אנ.בי. - מיתוסף מגע ידו של הדי.ג'יי. ינון יהל (שותף בכיר באלבומו האחרון "בחור חדש") בעיבודים ובהפקה מוזיקלית. סימפולי מחשב, ביטים אלקטרוניים מצוחצחים וצלילים חדים, בוטים ובוטחים של טראנס ניצחונות, מוזיקה למסיבות טבע שמעיפה את הקהל - וגם את פרץ עצמו, בניתוריו התכופים והבלתי פוסקים, כולו עזוז וחיוכים - לשמיים.

בעיקר אהבתי את עמדת הסיום שלו בסופי השירים. ניצב בקדמת הבמה, לכוד באלומת אור גבית עם ידיים פרושות לצדדים, אם מציעות כנף חמה לחסות בה, אם מנסות לחבק ולהכיל את האהבה. הזכיר לי טברייני ידוע אחר, שחולל ניסים בהליכה על מימי הכינרת, בטרם נצלב.

משה פרץ בקיסריה שרון רביבו2.JPG

משה פרץ בקיסריה (צילום: שרון רביבו)

הלהיטים והאורחת הצעירה

את החלק הראשון, המבוסס על מחרוזות להיטים בוולטאז' גבוה, פרץ הגיש לבוש שחורים, נעזר בארט וידאו פשטני לכאורה בשימוש באימאג'ים גיאומטריים, אך יעיל למדי בתחושת העומק שהוא מעניק לבמה, שבירכתיה מוארת M ענקית.

ל"סימני הזמן" שכתב עם סהר חגי וניצן קייקוב, "יום רודף יום" שכתב לבד ו"טיסה 5325" ההיסטרי שחיבר למענו אבי אוחיון (שניהם מ"בחור חדש"), מצטרפים רסיסים ושורות נבחרות מלהיטי עבר כ"מול כל העולם", "אין כמוך" ו"אולי הלילה". גם "ארוץ אלייך" משמש עוגן למחרוזת שאותה מרכיבים "גם אם העולם יתהפך", "אלייך" ו"כמו השקט", אותו כתב עם דודו אהרון.

באתנחתא מסוימת הוא מקדיש את "ברצלונה" (דנה וחנה לפידות) לאייל גולן, אורחו בקהל, וגם מחלץ ממנו שורת השתתפות. וחוזר אל האהבות ובעיקר אל מקצבי הריקוד עם "כוס של יין" החדש, "אלף פעמים" "הטעם הישן" (קדימה, יאללה) ו"היא רק רוצה לרקוד" - עם השילוב המנצח של "כינורות" מזרחיים ואיריים - מהלהיטים שהפכו את המדינה לפני שנתיים, ביחד עם עומר אדם, בעליו "החוקיים" של השלאגר (אותו חיבר דורון מדלי).

משה פרץ בקיסריה שרון רביבו4.JPG

משה פרץ בקיסריה (צילום: שרון רביבו)

כשהוא יורד למנוחה קצרה, וגם להחליף בגדים - לג'ינס, טי שירט מהודרת וסניקרס, כולם בכחול הפעם - תופסת את מקומו אגם בוחבוט הצעירונת, בת טיפוחיו מ"בית ספר למוזיקה".

החלק שלה כולל את השירים "סיפור ישן" (אבי אוחיון ואסף צרויה), "כמו בריו" (אבי אוחיון) ו"ארטיק מסטיק" (משה פרץ). זו לא החגיגה שלה. היא טרם עיצבה קול ואמירה, עדיין אין לה רפרטואר - אבל מניירות לא חסרות לה. "ערב טוב קיסריה!", "בואו נקום על הרגליים", "נעשה פה שמח". צניעות וענווה הם ערכים מקודשים, במיוחד עבור ילדונת מוכשרת בת 13 וחצי.

החלק השני שלו היה מחרוזת של חמישה שירים שלמים ומלאים: "כשאת הלכת" (אורי בן ארי וסתיו שמש), "קרמלה" (אוחיון ומדלי), "אשמור עלייך", "בחור חדש" ו"תהיה מאושר" - בעד רעות וחברות, גמילות חסדים ואהבת לרעך כמוך.

משה פרץ בקיסריה שרון רביבו5.JPG

אגם בוחבוט (צילום: שרון רביבו)

חסרים "אש" ו"זיקוקים"

אפשר לבוא בטענות ליחסי הציבור על הבטחות שווא. כמו רשימת שירים שלא את כולם פרץ ביצע; הבטחה להופעה באורך שעתיים, כשבפועל נמשכה פחות משעה וחצי ברוטו (22:05 עד 23:32, מתוכן תריסר דקות של האורחת בוחבוט); וגם עם הבטחות בומבסטיות לגילויים אישיים ולשיאי רגש ודמע. אבל למה להיות קטנוני.

מכעיס יותר עיכוב של יותר משעה בהתחלת ההופעה. אפשר שיהיה איחור, במיוחד בתיאטרון הרומי בקיסריה שהגישה אליו בעייתית. אבל ההתנהלות אינה לגיטימית. מן הראוי להתנצל בפני הצופים שהקדימו בואם ותפסו מושב לקראת השעה המיועדת (21:00), ולא ידעו על מה ולמה נאלצו להמתין. לפחות להביע צער, להרגיע ולהציע השתתפות באי הנוחות שנגרמת בהמתנה ממושכת בלחות המעיקה של אמצע אוגוסט. במיוחד במושבי האבן נעדרי המסעד והמשענת. צריך לדעת לכבד קהל, גם אם הוא כלוא וכנוע.

משום כך, לא הופתעתי שהקהל - המותש מההמתנה, מהחום והלחות, וגם מההופעה האינטנסיבית וההרקדה עתירת האנרגיות - חסר כוח ורצון למחוא כפיים לטובת הדרנים.

משה פרץ בקיסריה שרון רביבו6.JPG

משה פרץ בקיסריה (צילום: שרון רביבו)

ואיני יודע מי הפסיד יותר - הקהל, שלמרות ההרעשה והפצצת הלהיטים, לא קיבל את "אש" ו"זיקוקים"; הנגנים, עשרה, שלא זכו לאיזכור, קרדיט ותודה (אני מניח שפרץ חשב לעשות זאת על גבי ההדרנים, אבל לא הגיע אליהם), ועימם חבורת הרקדנים שליוותה מקצת מן השירים; או הזמר עצמו שראוי היה לתשואות, ולא נהנה, שלא בצדק לטעמי, מתודת הקהל בשיבה לשירי הסיום.

הסיום היה חטוף וחסר סטייל, אנטי-קליימקס מאכזב. חובה להפנים שהדרנים הם משחק באש, גם לכוכב ענק כמו משה פרץ.

משה פרץ בקיסריה שרון רביבו3.JPG

משה פרץ בקיסריה (צילום: שרון רביבו)

משה פרץ בהופעה. הגן הלאומי קיסריה. שני, 14 באוגוסט 2017