בדצמבר 2003, כשעמיר בניון שיחרר לרדיו את הסינגל הראשון מהאלבום שבדרך, התחלתי לספור את הדקות. "ניצחת אתי הכל" שהוקדש לאהובתו של בניון - המוזיקה - נגע בנפש, הרטיט את הלב. משהו בקול של עמיר, בעדינות שלו, בעוצמה בה הוא שר סימן שהנה-הנה האלבום המוצלח הבא בדרך. אבל מסתבר שהאלבום החדש של בניון מבטיח הרבה יותר ממה שהוא מקיים.
עמיר בניון ידוע כאמן אמיתי, כנה, כאמן שיש לו מעין ערוץ דיבור ישיר עם המאזינים, עם המעריצים ובכלל – עם כל ששומע אותו. הפעם זה לא כל כך עובד, יש קצת הפרעות ברשת. בניון פותח עם "ניצחת איתי הכל (מוסיקה)" המופלא, אבל ממנו והלאה הדרך הופכת לעקלקלה. יותר מדי אהבה, יותר מדי סלסולים, גם במקומות שאפשר היה בלעדיהם.
כל אלו הופכים את הדיסק החדש של בניון למנת יתר של מאוואלים ושל אהבה. אחרי שקבע רף גבוה כל כך ב"שלכת", "רק את", "כשאת עצובה", "את אינך" מי שמקשיב לדיסק נשאר עם טעם של אכזבה בפה. "מודה אני לפניך", "מכחול שבור", ו-"לתפוס ענן" מהווים איזה שהוא תחליף, אבל הרבה פחות טוב מהמקור.
"ניצחת אתי הכל" של עמיר בניון הוא דיסק אופטימי. יש בו שירי אהבה, יש בו טקסטים שעושים חשק לחיות. הוא מצייר את המציאות שלו במשיחות מכחול עדינות, והסלסולים שלו עושים רק טוב למוזיקה. העניין הוא שמרוב אופטימיות נוצרת תחושה של מציאות דמיונית. ובשכזו, אמורה המוזיקה להיות מעט יותר קלילה, מעט פחות מתייפחת. עמיר לא עושה את המעבר, ונשאר עם אותו מקצב, ועם טמפו שמחמם את הערבים החורפיים, אבל מתנגש עם המסרים בשירים.
אחרי הקשבה רבה לדיסק של בניון, נדמה לי שהוא נמצא באיזה שלב מתקתק מדי בקריירה שלו. אולי הוא הרגיל אותנו לטוב מדי, אולי הוא עדיין לא מפוקס לגמרי על איך כותבים אופטימיות בצורה מרגשת כמו שהוא כותב על עצבות או על מלנכוליה. אבל מגיע לעמיר בניון הקרדיט, מגיע לו שנחכה לאלבום הבא שהוא יוציא. ולו רק בזכות "ניצחת איתי הכל ". אחרי הכל, אמן בחסד כמוהו לא מוצאים תחת כל עץ רענן, ואם כבר יש לנו אחד כזה, מותר לו גם קצת למעוד לפעמים. עד העונג הבא...
05/02/2004
:תאריך יצירה
|