במפגש פנים אל פנים, הבמאי טרי גיליאם, שהגיע לביקור בארץ, נראה כמו דמות שיצאה מאחד מסרטיו – הזוי, אירוני, מצחיק ואבסורדי. הוא מספר על יצירתו מימי "מונטי פייטון" ועד היום, משלח הערות עוקצניות לעבר הוליווד ומגלה שהוא אינו יודע לעבוד עם שחקנים.
כבר בן 65
מפגש עם טרי גיליאם הוא בדיוק החוויה שלה היית מצפה ממי שיצר סרטים עתירי מעוף והשראה כ"ברזיל", "12 קופים", "פישר קינג", "הרפתקאות הברון מינכאוזן", "פחד ותיעוב בלאס וגאס" וכמובן – עובדת היותו יוצא חבורת "מונטי פייטון". האיש הזוי, מצחיק, אבסורדי ואירוני בדיוק במידה הדרושה, וקל לחבר בין האישיות הכריזמטית קומית והקולחת שלו ליצירותיו הקולנועיות מלאות הדמיון.
למעשה, הוא הגיע לכאן לקידום מופע הפנטזיה "דיאבולו", אותו יצר (על תקן איש האפקטים המיוחדים) כשותפו של הליצן סלאווה פולונין, שבשנה שעברה הביא לכאן את ה"סנואו שואו" שלו, ועקב הצלחתו המפתיעה החליט להעלות כאן בבכורה עולמית את מופעו החדש.
אלא שמנהל סינמטק תל אביב אלון גרבוז השכיל "לחטוף" את גיליאם, לפחות לערב אחד, לנוכחות בהקרנה שהתארגנה בזריזות של סרטו האחרון, "האחים גרים למבוגרים בלבד", ולמפגש בלתי אמצעי איתו, כדי לשמוע ממקור ראשון על עבודתו הקולנועית. ליוצר המחונן יש מספר גדול של מעריצים, כאן כבכל מקום בעולם, שלא יחמיצו את ההזדמנות להתחכך בו. גיליאם, יליד מיניאפוליס, מינסוטה, שגדל לאחר מכן בלוס אנג`לס, כבר בן 65, אבל נמרץ ומלא אנרגיות. לראשו מגבעת הבוקרים הטיפוסית המאפיינת אותו, שאותה הוא מוריד פעם אחת במהלך המפגש לשתי דקות, לצורך העברת יד על שיערו, המשוח לאחור. הוא מרבה לצחקק מהבדיחות שלו, והצחוק שלו מידבק. תחילה הוא משחזר רשמים מהסרט שלכבודו נתכנסנו.
"`האחים גרים למבוגרים בלבד` היה עבורי סוג אחר של התנסות קולנועית מעבודותיי הקודמות, כי זה היה סרט שלא אני יזמתי", הוא מסביר. "לקחנו משהו שהסטודיו אהב והפכנו אותו למשהו שאנחנו אהבנו, ואני די מרוצה מהתוצאה הסופית. אהבתי את הרעיון של שני חבר`ה בני זמננו מהוליווד, שעוברים לגרמניה של המאות הקודמות. לא שיניתי את הסיפור, הוא היה נתון מוכתב. מה שכן ניסיתי, זה להפוך אותו ליותר קסום, להעביר אותו לעולם האגדות, לאחר שהתסריט שקיבלתי במקור היה סוג של סרט אימה גדוש אפקטים".
"אין לי סימפטיה לילדים"
- מי קהל היעד שכיוונת אליו ב"האחים גרים למבוגרים בלבד"?
"עשינו אותו למעשה כסרט לכל המשפחה, ככלות הכל הוא לא כמו `ברזיל` או `פחד ותעוב`. זה לא סרט חד כתער ולא כוון להיות כזה, לשם שינוי. רציתי להיות מסוגל מצד אחד לעשות סרטים קשים לעיכול ומצד שני סרטים מהנים, ו`גרים` שייך לקטגוריה השנייה. אלא שדבר מוזר קרה לו: למרות שהסרט יועד לקהל של ילדים, בהונגריה הצופה היה צריך להיות בן מינימום 16כדי לצפות בו, בעוד שבאנגליה הוא הוגבל לבני 12 ומעלה ובארה"ב יועד לבני 13 ומעלה. העובדה הזו מאוד הטרידה אותי, כי גדלתי על אגדות האחים גרים והן עיצבו את השקפת עולמי. אלה היו אגדות אפלות, מסוכנות, מלאות אימה ונהדרות, ונראה לי שהעולם המודרני פוחד מהפחדת ילדיו. ואני חושב שהפחדת ילדים זו משימה חשובה מאוד!
"למעשה, גיליתי שאת הילדים הרבה יותר קשה להפחיד מאשר את המבוגרים, שהם ממש פחדנים ומעוניינים להגן על ילדיהם העדינים והקטנים. ילדים אינם עדינים, ומי שיש לו ילדים – יודע! הם פרזיטים, הם יורדים עליך, הם ערפדים שמוצצים את דמך. הם מוצצים ממך כל מה שהם יכולים. ואין לי כל סימפטיה אליהם. ויש לי שלושה מהם בבית! (איימי, הולי והארי, מרעייתו מגי ווסטון).
"מונטי פייטון יצרה לנו מומנטום כיוצרים"
- במה שונה אופי עבודתך בסרטיך האישיים לעומת שיתוף הפעולה עם החבר`ה של "מונטי פייטון" (גיליאם הוא האמריקאי היחיד בחבורה הקומית הבריטית שיצרה בשנות ה-70 וה-80 סדרה מצליחה של תוכניות טלוויזיה ובהמשך גם סרטים, כמו "מונטי פייטון והגביע הקדוש", "טעם החיים", "בריאן כוכב עליון" ועוד)?
"מה שהיה גדול ב`פייטון` זוהי העובדה שהיינו שישה יוצרים שם, וכולנו כתבנו ועשינו את מה שעשינו מבלי שהיו לנו מנהלים ומפיקים שאמרו לנו מה לעשות. לכן זה הפך להיות קטע מאוד אנוכי – עשינו דברים שהצחיקו אותנו, והעובדה שהיא הצחיקה גם אחרים הייתה עבורנו מתנה. העובדה שהסיפור של `מונטי פייטון` הצליח בכל העולם, הייתה עבורנו הפתעה גדולה. האופן שבו עבדנו בתוך הקבוצה היה כזה: ג`ון קליז וגרהאם צ`פמן כתבו יחד, מייק טיילור וטרי ג`ונס כתבו יחד, אריק איידול כתב לבד אני עשיתי את קטעי האנימציה שלי לבד. כל אחד מאיתנו עשה הרבה עבודה, ואז היינו נפגשים, מקריאים את כל הרעיונות, מניחים בצד אחד את היותר טובים ובצד השני את הפחות טובים, ואז מנסים לחבר בין כל החומרים כדי ליצור תוכנית טלוויזיה. כך זה עבד.
"שיטת העבודה הזו ותוצאותיה החדירו בנו הרבה ביטחון, אפילו יהירות, כי מה שחשבנו שלא יעבוד עבד, ואז התחלנו להיות בטוחים שאנחנו יודעים מה שאנחנו עושים. מאז, כשאני נושא ונותן עם הוליווד אני אומר, אני רוצה לעשות לבדי את השגיאות שלי, כי הן לבטח תהיינה יותר מעניינות מהשגיאות שלכם. תכניות הטלוויזיה של `מונטי פייטון` זכו להצלחה, ואז הצלחנו ליצור בעקבות זאת גם סרטים, לאחר שכוכבי פופ נתנו לנו תקציבים לכך. באופן הזה נוצר מומנטום שאפשר לנו לעשות את מה שרצינו. אילולא המומנטום הזה, מן הסתם היינו נעלמים או חולפים עם הרוח".
דון קישוט בהוליווד
- איך היית מגדיר את הסרטים ההוליוודיים שלך?
-
"אנחנו, אני והצוות שלי, מנסים לעשות דברים אחרים מאשר הסרטים ההוליוודיים הגדולים, עתירי האפקטים והתקציב. אנחנו לא עושים `ואן הלסינג` או דברים גדולים סטייל פיטר ג`קסון. האמת, אני אוהב את `שר הטבעות` הראשון, אבל יש בו דבר אחד מוזר: אתה נלחם בעשרת אלפים אורקים ויוצא נקי, אפילו בלי איזה דימום קטן באף! בכל אופן, אני לא מנסה להתמודד עם ההיקפים הגדולים של סרטי הספקטקל, אני מנסה לעבוד בפרופורציות יותר נמוכות. ככה זה באגדות, הן יותר קטנות וקרובות לבית. הן אודות ילדים. אני חושב שבכמה מקרים המבקרים בהוליווד לא אהבו את העבודות שלי, בגלל שהן לא מיישרות קו על הסטנדרטים הנהוגים שם. אני מנסה לעשות משהו שונה ועדיין לבזבז את הכסף ההוליוודי, מבלי שהם יידעו שאני הולך לספק להם סחורה אחרת לגמרי ממה שהם ציפו לה.
" `גרים` היה סרט מאוד יקר. 85 מיליון דולר בוזבזו עליו, וזה לא מעט. כל יום עבודה הסתכם בהוצאה של רבע מיליון דולר, וזה מכניס אותך ללחץ בלתי רגיל, ועבודתך נעשית באיזשהו אופן קשה יותר. אז מייד לאחר הסרט הזה נמלטתי לקנדה להפקת `טיידלאנד`, סרט דל תקציב עם ג`ף ברידג`ס, ג`ניפר טילי ושחקנית נהדרת בת תשע וחצי (ג`ודל פרלאנד) שהיא מרכז הסרט, ומופיעה בו בכל סצינה. עשינו זאת כאמור בתקציב מאוד נמוך, ועבורי זו היתה בריחה מהעולם המסובך של סרטי האפקטים המיוחדים עתירי התקציב".
אחד הפרויקטים שגיליאם החל אבל עדיין לא זכה להשלים הוא "האיש שהרג את דון קישוט", סרט שפתח בצילומיו בספרד ב-2001, בכיכוב ג`וני דפ, רעייתו ונסה פאראדי וז`אן רושפור. אלא שהצילומים הופסקו כמה ימים לאחר מכן, בגלל מצב בריאותו של רושפור, שלא יכול היה לרכוב על סוס. כסף רב ירד אז לטמיון בגלל ביטול ההפקה. אלא שגיליאם לא מוכן לוותר על החלום. "אני חייב לעשות את `דון קישוט`", הוא מתעקש. "זה דבר אבסורדי לעשותו. הוא מגוחך והוא מטופש, אבל זו הסיבה שאני חייב לעשות אותו. אנשים אומרים לי כל הזמן, תזרום קדימה, תשאיר את הפרויקט הזה מאחור. כדי לעשות את `דון קישוט` אתה כנראה חייב להיות מטורף כמו דון קישוט. אני מקווה שבתוך כמה שבועות נשלים את התסריט לפרויקט החדש ואז אני מניח שזה יהיה תהליך ארוך לנסות ולגייס את הכסף שוב".
"בלבל את בעל האולפן"
- איך בעצם אתה מצליח לעשות בהוליווד את הסרטים שאתה רוצה?
"ב`מונטי פייטון` היה לנו מערכון בשם `בלבל את החתול`. ומה שאני רוצה לעשות בהוליווד זה לבלבל את בעל האולפן. כביכול רק בעלי האולפנים יודעים מה טוב ומה לא טוב, מה יעבוד ומה לא, וזה נחמד להראות להם שהם טועים. אין ספק שלעשות סרטים זו עבודה קשה ורוב הזמן אני לא נהנה ממנה, התהליך הזה מכאיב על בסיס יומיומי, ואני מרגיש שאני משתגע ולא יודע איך אני מצליח לשרוד. אבל בסופו של דבר אני מצליח, בעיקר בזכות העובדה שאני מקיף את עצמי בחבורה של אנשים מוכשרים ואנחנו מחזיקים זה את כדי לא ליפול. זה המפתח. מה גם שלמרות הכל, לעשות סרטים זה אחד הג`ובים הטובים בעולם.
"אני חושב שכל סרט שאני עושה בסופו של דבר משקף אותי, ובסופו של דבר יש לי שליטה עליו. במהלך הצילומים, כשדברים שונים מתרחשים, אני עלול פה ושם לאבד שליטה, אבל בסופו של דבר אני בחדר העריכה ומה שהאנשים רואים על המסך זה מה שבחרתי. אני לוקח את האשמה על כך, וגם את הקרדיט. התהליך של עשיית סרט הוא מאמץ קבוצתי והטריפ שלי כאמור הוא להקיף את עצמי בקבוצת אנשים מוכשרת והגונה, שאין לה כבוד אלי! אלה האנשים שאני אוהב לעבוד איתם. הם מנקזים אלי רעיונות, ואני משמש כפילטר, מסנן את הדברים שאני אוהב ואת אלה שלא. עם השנים אני חש שאני משתנה: מתעייף, הופך ליותר ציני, דכאוני ואינפנטילי, כל הדברים האלה קורים. אבל אני חש שעדיין אף אחד מהסרטים שעשיתי לא מביך אותי כשאני צופה בו".
"אני לא יודע איך עובדים עם שחקן"
- איך אתה עובד עם שחקנים?
"היה לי מזל גדול עם שחקנים, כי אני לא יודע איך עובדים עם שחקן, אני לא מבין איך זה עובד. זו נראית לי כמו איזו אמנות מסתורית. ובסוף מתברר שאני די טוב עם שחקנים. לדעתי זה משום שאני קהל טוב. כששחקנים מצחיקים אותי אני צוחק, כשהם עצובים אני בוכה. הטריק הכי גדול הוא לבחור בשחקן הנכון, זה המפתח להצלחת הסרט, כי אני לא ממש מביים. אני מאוד מקפיד בבחירת השחקנים, אלה צריכים להיות אנשים שאני מחבב ומעריך.
"היה לי מזל למשל עם ברוס וויליס. הוא היה אז בשלב בקריירה שלו שבו ניסה להוכיח שהוא שחקן רציני. כשליהקנו את `12 קופים`, שמו עלה. פגשתי אותו שנה לפני כן וחשבתי שהוא טיפוס מעניין, אז נסעתי לניו יורק ואמרתי לו, `תקשיב ברוס, אני לא רוצה שתבוא כברוס וויליס סופרסטאר, אני רוצה שאתה תגיע כשחקן. אל תבוא עם ההילה שלך, תבוא לבד, תשחק ונראה מה קורה`. והוא נכנס לראש שלי עד הסוף. גם בראד פיט. הוא ביקש ממני את התפקיד לאחר שסיים לעבוד ב`רוחות של תשוקה`, עם השיער הארוך והיפה שלו. הוא נראה נהדר ורצה להימלט מהדימוי הזה. זו מלכודת נוראית להיות בקולנוע רק על תקן הפרצוף היפה. זה היה רעיון שלו שיהיה לו שיער מבולבל ופרוע ועין אחת חצי סגורה. גם במקרה הזה הייתי בר מזל לקבל אותו בשלב הזה בקריירה שלו.
"ככה זה עבד גם עם ג`וני דפ וג`ף ברידג`ס. הית` לדג`ר נותן ב`האחים גרים` וב`הר ברוקבק` הופעות שרחוקות זו מזו ב-180 מעלות. הוא פשוט שחקן נהדר, וכשהוא הגיע ל`האחים גרים` הוא היה עצבני וכל גופו רעד. אמרתי לו, תעשה את זה בסרט. ככה אני מביים".
"בימוי בשבילי זה כמו לצייר ציור"
- אתה כבר לא עושה אנימציה?
"לא, וזה לא חסר לי. במבט לאחור, כשעסקתי בזה אלה היו זמנים מטורפים של בדידות עבורי. הייתי עובד שבעה ימים בשבוע ולפעמים ער גם בלילות, והגעתי למצב שדפי נייר התחילו לדבר אלי... זו הייתה תקופה מוזרה, אז אני שמח שהיא פשוט כבר מזמן מאחורי".
- מה מושך אותך במקצוע הבמאי?
"הניסיון להתגבר על אתגרים בלתי אפשריים, לטפס כל פעם על פסגת הר אחרת. זה די מרגש. אני אישית מעורב בכל אספקט של הסרטים שלי, עובד עם המעצבים ועם כל הצוות הטכני. הגישה שלי לסרט היא לא מהזווית של הבימוי אלא שזה בשבילי כמו לצייר ציור. כל פרט חשוב, ולכל דבר יש סיבה. אנשים שאוהבים את הסרטים שלי אומרים לי שזה בגלל שהם מסוגלים כמעט להריח אותם, להרגיש אותם, שיש שם עולם. זה הצ`אנס היחיד שלי לשחק את אלוהים. לרגע חטוף אני יכול לברוא עולם אמין, שלכל פרט בו יש משמעות והוא מציג סוג של מציאות".
"דיאבולו" - לעשרה מופעים בישראל
לפרטים נוספים Diabolo
07/03/2006
:תאריך יצירה
|