מחול - פתאום דפיקה בדלת

תיאטרון הקאמרי מגיש מעדן בימתי מרגש שמעבד סיפורים של אתגר קרת לרומן אנושי

אולי הפתעת השנה

החיבור ביני לבין סיפוריו של אתגר קרת נכשל מאוד, וככל הנראה באשמתי, אחרי ההישג הבימתי הנהדר ״געגועיי לקיסינגר״ שאורי הוכמן הריץ למעלה מאלף פעמים עד שסגר את הבאסטה לפני ארבע שנים. ההיכרות ההיא עם יצירתו הספרותית של קרת ככל הנראה פגמה ביכולתי להתחבר ולפענח את אלבום תמונות הסלפי המוקדמות שלנו שהוא יצר. חיכיתי בסבלנות שיקרה משהו בימתי שיחזיר אותי למסלול.

והנה אמש, באולם 4 של התיאטרון הקאמרי, זה קרה וריגש וחיבר, והמעדן הבימתי שיצרו ועיבדו השפים, הבמאי צבי סהר והדרמטורג עודד ליטמן, הוא אולי הפתעת השנה בתיאטרון. ולא, זה לא באמת צריך להפתיע, אחרי ששני אלה היו אחראים לעיבוד המיוחד שלהם לרומן של עמוס קינן ״בדרך לעין חרוד״, בהפקת הזירה הבין תחומית. השיטה שפיתח סהר - Puppet Cinema בניו יורק והביא לארץ עשתה לרומן ההוא שירות ייחודי, ובעקבותיו נולדה היוזמה של כמה גופים בארה״ב לזמן את סהר לפרויקט חדש.

שמחה ברבירו, פתאום דפיקה בדלת (צילום: יאיר מיוחס)

חפצים, בובות ומצלמות

הבחירה בסיפורי אתגר קרת נראית טבעית אחרי עמוס קינן, גם אם השניים שונים זה מזה, ובוודאי ביצירות שסהר בחר לאתגר עמן את עצמו, את ליטמן ואת שותפיו העיקריים - איה צייגר, מעצבת החלל, התלבושות והפיתוח הוויזואלי; עופר לאופר שעיצב תאורה שמשתתפת בהצגה כשחקנית אנושית, והמוזיקאי גיא שרף שהאזין למילים, לאורות, לחפצים ועשה מוזיקה טבעית מאוד שחוברה היטב לאפקטים של הסאונד שיצר קובי שמואלי. ויש גם בובות שמשתלבות במרקם האנושי ועוצבו על ידי גילי קוזין אולמר, יאנה מלישב ואמירה פנקס, ומפעלות על ידי גוני פז שגם מנפישה אותם להפליא. שאפו מיניאטורי לכולם.

ובמיוחד עם כל אלה מצלמות בגובה רצפת הבמה, בתנועה ובמעקב צמוד אחרי פרטי פרטים שנוצרים בין הגופים האנושיים שמפעילים את הטקסטים של קרת או מופעלים על ידיהם. אוחזים בהן בדרך כלל איליה קרינס ודני חליפה, שיכולתם המיוחדת היא להשתלב בתוך המיניאטורות שהם מצלמים - ומה שהם מראים מוקרן על המסך הגדול שברקע.

יובל סגלף פתאום דפיקה בדלת (צילום: יאיר מיוחס)

את האדם לא נשכח

והנה הגענו אל ארבעת השחקנים, שסהר ביים בדרכו המיוחדת כך שהפכו להיות הבובות שמפעילות את עצמן - שמחה ברבירו, יובל סגל ונטע פלוטניק, שבאים כמו רעיו של איוב, וחמושים, לפתחו של הסופר, ותובעים ממנו סיפור. כבר מזמן לא סיפר להם, הם מאשימים (והנה אני מבין גם את המשמעות של הפסקה הראשונה שכתבתי הפעם). והם מצוינים במיוחד כשהם הופכים להיות גם גיבורי הסיפורים.

והסופר, במשחקו הכמעט מונולוגי של אסף סלומון - שמפליא ליצור דמות אחת שלמה המורכבת כמו ההצגה כולה ממספרים שונים - נכנע, שולף סיפורים שהופיעו, כמובן, בספריו של קרת - ״פתאום דפיקה בדלת״, ״אניהו״ וכמובן לקינוח בלתי נמנע ״געגועי לקיסינג׳ר״. סלומון שעושה את קרת הוא העלילה כולה, עם הומור יבש ומדויק, עם להט סיפורי וכאב וחמלה - כמו ב״דג זהב״ ובמיוחד ב״יורים בטוביה״.

פתאום דפיקה בדלת (צילום: יאיר מיוחס)

שביעיית הפרפורמרים התמסרו לחלוטין לעולם החזותי המיוחד של צבי סהר והחיבור-עיבוד שיצר עם עודד ליטמן, ומי שצריך לשמוח בעבודתם הזאת הוא קרת עצמו, שנטלו אותו כתוב והפכו אותו לאדם החי את עולמנו, חש בפעימות לבם של ההולכים בשדרות, בסמטאות, ומבין אותם עבורנו. את האדם של סיפוריו ההצגה הזאת זוכרת מצוין.

הנה כך אותגרתי וכך גם אתם, אוהדיו הרבים ואלה שעדיין לא למדו את סודו. לכו להצגה הזאת ותראו איך פתאום היא מקישה בדלתכם, משחררת אתכם ומגישה לכם תפוח בדבש. לשנים טובות.