|
|
|
 אני באה ממקום בו הרגשתי כל החיים אאוטסיידרית. הוטבלתי רק כי הייתי בגן ילדים קתולי, אבל במשך כל הילדות שלי הייתי שונה מהאחרים. אני לא רוצה שהילד או הילדים שלי יעברו את אותו הדבר. אני מרגישה שכאן זה הבית שלי, זה העם שלי ויש לי תחושת שייכות שאותה חיפשתי כל החיים. ואם המדינה מאשרת, אז חשוב לי להיות יהודייה. אני לא מרגישה לגבי גרמניה שיש לי שם משהו שכדאי לחזור אליו."
|
|
|
|
|
בתוך תשע שנים הספיקה רוט להגיע לישראל מגרמניה, להפוך לדוגמנית מצליחה, למצוא אהבה ולככב בסרט "אנטנה" נראה שמרים רוט הגיעה לכל אחד מעיסוקיה ולתחנות המרתקות בחייה כמעט במקרה: היא נולדה בגרמניה אבל החיים הובילו אותה לחיות בישראל; היא לא למדה דוגמנות ובכל זאת פיתחה קריירה מוצלחת בתחום - שהחלה כאן ונמשכה במילאנו ואחר כך בניו-יורק; היא גם לא נרשמה ללימודי משחק ובכל זאת משיקה תפקיד ראשון בסרט "אנטנה"; ובמרוצת חייה הקצרים – רק בת 27 – הספיקה להתחתן ולהתגרש, התנסתה בתחומי הציור והגרפיקה ולומדת כעת צורפות. וזה רק חלק מהביוגרפיה העשירה שלה.
"נכון שלא כיוונתי לכל הדברים האלה, אבל זה בגלל שיש לי בעיה אחת גדולה: אני מתחילה אלף ואחד דברים, ובכל אחד ואחד מהם קשה לי להתמיד", מודה רוט היפהפייה, שמתנשאת לגובה 1.82 מטר.
קוראים לזה בעיית קשב וריכוז. לוקחים ריטלין והכל מסתדר.
"כן ולא. אני חושבת שזה בא ממקום יותר עמוק. יש לי גם פחד להצליח ולקחת אחריות. היום אני במקום שבו אני יודעת מה אני שווה, אבל הייתי ילדה עם חוסר ביטחון מוחלט, וזה נמשך עד לפני לא הרבה זמן".
השיחה המיוחלת
נתחיל מהסוף. כעת את בתפקיד בת זוגו הגרמנייה של מיכאל אלוני ב"אנטנה". איך זה קרה?
"פנו אליי דרך סוכנות הדוגמניות שבה אני מיוצגת, כשהייתי נשואה לפרסומאי ישראלי וחיינו בניו-יורק. הם חיפשו בחורה בלונדינית גבוהה שיכולה לעשות דיאלקט גרמני. אז כשהגעתי לארץ הוזמנתי לאודישן. לא היה לי ניסיון בזה בכלל, למרות שלקחתי קצת שיעורי משחק בניו-יורק. עשיתי את האודישן ואז פגשתי את הבמאי אריק רוטשטיין בפעם הראשונה. נוצר בינינו קשר טוב, אבל לא יצאתי מהאודישן עם הרגשה של וואו, שהתפקיד שלי. האמת היא שבאותו רגע גם לא היה לי אכפת.
"אחר כך הגיע טלפון מהסוכן עם השאלה: האם אני מוכנה לעשות סצנת מיטה? אמרתי סבבה. אחרי שנפרדתי מבעלי ועדיין הייתי בניו-יורק קיבלתי טלפון נוסף שבו ביקשו ממני לעשות עוד פעם אודישן עם טקסט. אחי צילם אותי בעזרת טלפון סלולרי לקטע בסרט שבו אני מתחילה לבכות ושואלת את בן הזוג שלי בסרט (אלוני) למה אני לא יכולה להכיר את ההורים שלו. שלחנו את זה ולא שמענו כלום במשך הרבה זמן וכבר שכחנו מזה.
מרים רוט ב"אנטנה" (צילום: גיורא ביח)
"בינתיים, לאחר חמש שנים מאז שעזבתי את גרמניה בגיל 18, שבהן הייתה לי הצלחה כדוגמנית בארץ ובניו-יורק - חזרתי לגרמניה, שם אף אחד לא הכיר אותי. מדירה בניו-יורק פתאום אני חיה בדירה עם אחי, בחדר לידו, וזו הייתה נפילה די קשה.
"אבל אז הגיע הטלפון שרוצים אותי, וההזמנה להשתתף בסרט הייתה בשבילי כמו קריאת השכמה. כי במשך השנה שגרתי שם הייתי די בדיכאון והמחשבה לחזור לארץ הייתה לי כל הזמן בראש. אבל כשקיבלתי את התפקיד בסרט הרגשתי שאני לא מוכנה ולא יכולה לעמוד בזה.
ואז נכנס לתמונה המוזיקאי אדם הורביץ, ידיד של רוט שבאותה תקופה גם גר בברלין. השניים הכירו בישראל לפני שעזבה לניו-יורק.
"הוא אמר לי, 'יאללה, אני עוזר לך. את עושה את הסרט'. הוא היה הבן אדם היחיד באותה תקופה של דיכאון שהאמין בי ובזה שאני יכולה לעשות את זה. ואדם התחיל ללמוד איתי את התסריט".
הבנתי שעברת לגור אצלו שם באותה תקופה.
"באיזשהו שלב היה בלתי אפשרי שאמשיך לגור אצל אחי. לא שהוא זרק אותי לרחוב, אבל רציתי לצאת והייתי במצב שלא ידעתי לאן ללכת. ואז אדם הזמין אותי אליו. זו הייתה תקופה מגניבה להיות אצלו וללמוד איתו את הטקסט שלי. ואז הגיע הזמן לטוס לפגישה בארץ. הגעתי לכאן עם תיק קטן, רק כדי לעשות חזרות, אבל כבר נשארתי. הרגשתי פה כמו בפעם הראשונה שהגעתי, בגיל 18. יש לי כאן משפחה מאמצת וגרתי אצלם קצת בהתחלה".
מרים רוט ומיכאל אלוני ב"אנטנה" (צילום: גיורא ביח)
"דיברו איתי בגובה העיניים"
בסרט "אנטנה", סובל יהושע (אלכס פלג) בן ה-84 מכאבי ראש ולא מסוגל לישון בלילות. הסיבה: הקרינה שפולטת האנטנה של השכן בבית ליד. בשל כך, יהושע מטריד את השכן, אלי (אלי גורנשטיין), מאיים עליו ומפגין מול ביתו. לעזרתם של יהושע ואשתו שרה (גילה אלמגור), נקראים שלושת ילדיהם: איציק (מיקי לאון), מפקד חטיבה בדרום שבקושי רואה את אשתו נטע (הילה פלדמן) וילדיהם הצעירים; אפי (מיכאל אלוני), שמוכר סמים בשדרות רוטשילד ומנסה להסתיר מפני אביו ניצול השואה את חברתו הגרמנייה ההרה, אנה (מרים רוט); ולאון (ישי גולן), גרוש ומורה לספרות באוניברסיטה שמפתח רומן עם סטודנטית שלו, קרן (דניאל גל).
הדמות של אנה היא כמעט את.
"הדבר המצחיק הוא שהם כבר כתבו את התסריט ואנה אומרת בו שהיא באה מברלין אבל נולדה ליד מינכן, ואני נולדתי בכפר ליד שטוטגארט, שעה וחצי ממינכן. אז היה המון דמיון והרבה דברים זהים ביני ובין אנה, כך שהיה לי קל יותר לעשות את הדמות".
כנון-אקטרס יצא לך לשחק בסרט הראשון שלך לצד גלריה מפוארת של שחקנים ישראליים. זה לא מלחיץ?
"הם היו הכי מקסימים שיש. אני לא יודעת אם זה תמיד כך, אבל הרגשתי שכולנו היינו שם ביחד, ושאין את הפוזה של האגו והתחרות שהרבה פעמים קיימת בעולם האופנה. כולם עזרו לי וכשאלכס פלג היה צריך לדבר בגרמנית לימדתי אותו את הטקסט. ומיכאל עשה איתי בתקופת החזרות מפגשים נוספים מעבר לפעמים שבהן נפגשנו עם אריק. היה לי מזל שנתנו לי להרגיש הרבה ביטחון בהופעה הראשונה שלי בסרט. לא נולדתי פה ורק אחר כך, התברר לי שלפלג, לגילה אלמגור ולשחקנים האחרים יש שם גדול, שהם מהטופ של הטופ ועשו הרבה דברים. ולי לא היה לי מושג על כך. זה מקסים שהם דיברו איתי בגובה העיניים ונהניתי מאוד".
מרים רוט ומיכאל אלוני ב"אנטנה" (צילום: גיורא ביח)
ואחרי הטעימה הזו, תעדיפי משחק על דוגמנות?
"אני עדיין נהנית מאוד מלהופיע מול המצלמה כדוגמנית. המקצוע הזה נתן לי את האפשרות הראשונה להיות נשית לגמרי. עד אז הייתי טומבוי, ובאמצעות הדוגמנות למדתי להיכנס לדמות אחרת, כמו במשחק. אבל להיות שחקנית זו פסיכולוגיה בפני עצמה. את לומדת על עצמך הרבה יותר וזה יותר מאשר סתם להיות יפה מול המצלמה".
רוט אומרת שאת לימודי המשחק תשלים באמצעות קורסים, במקום לעבור תכנית לימודים מסודרת בבית ספר.
"אני כמו חיה שצריכה את החופש שלה", היא מסבירה, "אבל כשאני מאוד רוצה משהו - אני משקיעה בו. את השפה העברית, למשל, למדתי לבד בעצמי. לא הלכתי לאולפן. ניסיתי לשבת שעה אחת בכיתה, השתגעתי ויצאתי. עכשיו אני אמנם לומדת צורפות, אבל בכיתה מאוד קטנה יחסית, של ארבעה אנשים. זה גם בא מזה שאף פעם לא הייתי במערכת רגילה של לימודים. למדתי בגרמניה בבית ספר אנתרופוסופי, שהכל בו די חופשי".
"לא רוצה להרגיש קורבן"
בגרמניה הייתה לרוט ילדות לא פשוטה. הוריה התגרשו כשהייתה בת חמש, והיא המשיכה לחיות עם אמה, אמנית וצורפת, ששנתיים לאחר מכן חלתה בסרטן. האם נכנסה ויצאה מבית החולים, הוחזרה הביתה כשהיא משותקת ומחוברת למכשירים שונים ובחודש האחרון לחייה בתה הקטנה ישבה שעות ליד מיטתה והקריאה לה ספרים.
"הצלקות שיש לי בחיים מהתקופה הזו וממה שעברתי לאחריה לא ייעלמו", היא אומרת. "אבל אני עובדת על זה ולמדתי להסתכל על הדברים אחרת, לא להרגיש שאני קורבן, בניגוד לאימא ולאבא שלי. אני לא יכולה לשנות את העבר אבל מנסה כל יום להיות אדם יותר טוב ולראות את האחר, וזה גם נותן לי כלים להרגיש את הצרכים של אחרים ולעזור להם. כשאין יותר למטה, יש רק למעלה, אתה יכול להבין ולהרגיש את הכאב של האחר וכך אתה יכול גם לעזור לו".
לאחר מות אמה הפך אחיה, הגדול ממנה בשמונה שנים, למבוגר האחראי בחייה, אולם כשהייתה רוט בת 14 הוא עזב את הבית והיא עברה לגור עם אביה. בגיל 18 היא טסה לישראל, לא מעט בזכות העובדה שאביה התנדב בעבר בקיבוץ, ומשום שאחיה קבלה מלגה ללימודי עיצוב גרפי ב'שנקר' וחי בישראל במשך כשנה. אז רוט ביקרה אותו והתאהבה במקום.
בתקופה הראשונה שלה בארץ עבדה רוט עם קבוצת מתנדבים גרמנים בבית חולים סיעודי ביפו. לדבריה, ההתאקלמות שלה כאן לא הייתה קלה, ולוותה בהלם תרבות, אבל אט-אט היא החלה להסתגל למקום ולאנשים, ליצור חברויות ולהתערות בחיי המקום.
מרים רוט (צילום: מארק וולטמן, ניו יורק)
הרגשת שיש לך אישיו עם העובדה שסבא שלך היה חבר במפלגה הנאצית?
"לא הכרתי אותו, אבל ממה ששמעתי מאימא שלי, שהוא היה אביה, זו כן הייתה טראומה. אני מרגישה שגדלתי במשפחה שבה אני דור שלישי. יש לי דודים שהיום הם בני יותר מ-80, כך שהם היו בני עשרה בזמן מלחמת העולם השנייה.
"לסבא שלי היו שמונה בנים ובנות ואימא שלי, שהייתה הכי צעירה, נולדה כמה ימים לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. היא גדלה בתקופה לא בטוחה, של כאוס, ואני חושבת שזה דפק לה את המוח. הייתה לה טראומה מהמלחמה ומזה שסבא שלה היה חבר מפלגה, מבחינה אידיאולוגית, למרות שלא היה לו איזה תפקיד והוא לא נלחם מאחר שנפצע במלחמת העולם הראשונה.
"שמעתי מגיל צעיר סיפורים על כך, שבדרך כלל ילדים לא שומעים. גדלתי עם זה והדבר ספוג במשפחה שלנו. לא עליתי לארץ כדי לעשות תיקון, אבל אני חושבת שאבא שלי אוהב את הארץ והתנדב לקיבוץ בגלל הזוועות של הנאצים".
מרים רוט (צילום: ג'וליה קרמר, ניו יורק)
500 שקל ראשונים
איך החלה פאזת הדוגמנות שלך?
"ידידה של בן זוג שהיה לי, אותה פגשתי בפרלמנט יום שישי ב'מרסנד', בית קפה בפינת פרישמן-בן יהודה בתל אביב, שאלה אותי אם מעניין אותי לעשות צילומים לשוק בגדים, בשביל 500 שקל, והייתי מבסוטית מזה. אחרי חודשיים-שלושה, פתאום ראיתי בתחנת אוטובוס פוסטר עם הפנים שלי. בדיוק נגמר לי הכסף אז אמרתי, יאללה, אפשר לעשות ככה כל יום 500 שקל. הלכתי לסוכנות של עופר רפאלי, שבדיוק אז היה בחו"ל. הם צילמו אותי אבל אמרו לי שיש לי בעיית משקל. לא התקבלתי אצלם ואז הלכתי ל'יולי' וחתמתי שם. אחרי שבועיים, כשעופר חזר, התקשרו אליי מ-MC2, התנצלו ואמרו שהם כן רוצים אותי, אבל אמרתי להם שזה כבר מאוחר מדי".
הקריירה לקחה אותך למילאנו. במקום כזה ובעבודה כזו יש המון הצעות ופיתויים.
"זה בעיקר כשאת מתחילה בגיל 14 ומגיעה לשם כבר בגיל 16. אני הגעתי בגיל 19, יותר בוגרת. היו לי אופציות במילאנו, יכולתי לפתח קריירה בינלאומית, והסוכן שלי אמר לי להישאר, אבל היה לי יותר חשוב לחזור לארץ. בזמן שהייתי שם לא הגעתי למקומות שיש בהם סמים וניצול מיני. החוק הראשון ששמתי לעצמי הוא לא לצאת עם סוכני האופנה ולא ללכת למסיבות שם. אף פעם לא נתתי לאף אחד לשלם בשביל הארוחה שלי. לקחתי את זה הכי מקצועי. באתי לשם כדי לעבוד. וזה אומר שאני קמה בבוקר מוקדם, הולכת לאודישנים, עובדת, חוזרת הביתה והולכת לישון. בניו-יורק זה היה אחרת כי גרתי שם, לא רק באתי כדוגמנית. גם הייתי נשואה והיו לנו חברים שהיינו יוצאים איתם. אבל במסיבות של דוגמניות בחיים לא השתתפתי. בניו-יורק יש תחרות מטורפת. זה לא רק להצטלם לקטלוגים. התחרותיות שם הייתה בשבילי מאוד קשה ואני חושבת שזו אחת הסיבות שבגללן נכנסתי לדיכאון".
מרים רוט (צילום: דניאל רוסי, מילאנו)
אלא שהנסיעה לארץ מברלין על מנת להשתתף בסרט הניבה גם היכרות רצינית עם רפאלי, דוגמן העבר ומנהל סוכנות הדוגמנות שלא קיבלה אותה.
"העולם קטן", היא מחייכת ומדווחת: "אנחנו עומדים להינשא בעוד כחודש, בקפריסין ואני מתרגשת מאוד. זה משהו שאני מוכנה להתמסר לו טוטאלית, למרות שאלה כבר יהיו נישואין שניים שלי".
לדברי רוט, הבחירה שלה בגברים שמבוגרים ממנה בהרבה נובעת, ככל הנראה, מחיפוש אחר דמות אב.
"אף פעם לא הסתדרתי עם אנשים בגילי. עכשיו זה קצת משתנה והחברה הכי טובה שלי היא בגילי. לגבי גברים, אני לא חושבת שאני יכולה לקבל משהו מבני 26 או 27, כי הם עצמם לא יודעים עדיין מי הם בכלל. עופר מבוגר ממני ב-25 שנה, אבל בעיניי הוא פיטר פן. האמת? לא הייתי לוקחת אותו כפי שהוא נראה לפני 25 שנה, כשהיה דוגמן חתיך.
"אני זוכרת שכבר בגיל 17 הייתי דלוקה על המורה להיסטוריה שלי, שהיה בן 45. אחרי שסיימתי את הבגרות אפילו שאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת איתי. אין לי מושג למה, אבל אני לא נמשכת לגברים צעירים. תן לי דוגמן בגיל 30 הכי חתיך, ואני אחפש את אבא שלו. אבא שלי מאוד מבוגר וכנראה שאני מחפשת בגבר שלי את דמות האב".
מרים רוט (צילום: ירדן אדם גל-ים, ישראל)
שלום, גרמניה
את עומדת להתגייר. למה? עופר ואת יכולים לחיות כאן כזוג נשוי גם בלי זה.
"נכון, אבל אני באה ממקום בו הרגשתי כל החיים אאוטסיידרית. הוטבלתי רק כי הייתי בגן ילדים קתולי, אבל במשך כל הילדות שלי הייתי שונה מהאחרים. אז אני לא רוצה שהילד או הילדים שלי יעברו את אותו הדבר. וזה בא גם מהמקום שאני מרגישה שכאן זה הבית שלי, זה העם שלי ויש לי תחושת שייכות שאותה חיפשתי כל החיים. ואם המדינה מאשרת, אז חשוב לי להיות יהודייה. אני מכירה הרבה צעירים שעוקרים מכאן לגרמניה וחיים בברלין, אבל בסופו של יום הם יודעים שכאן מחכים להם אמא ואבא, בית. ואני לא מרגישה לגבי גרמניה שיש לי שם משהו שכדאי לחזור אליו".
הגיור לא עומד בסתירה לכך שאת אתאיסטית?
"אני מבית כזה, אבא שלי אתאיסט. מגיל מסוים גדלתי בלי דת ובלי אמונה, אבל אני עצמי מאוד רוחנית. הייתה תקופה בה הייתי אתאיסטית, בייחוד אחרי המוות של אימא שלי, לאחר שבתור ילדה קטנה ביקשתי מאלוהים שישאיר אותה בחיים וייקח אותי במקומה. זה לא קרה, אז כעסתי עליו. אבל בסופו של דבר מצאתי אצלי את המקום הרוחני, במובן יותר בודהיסטי אולי".
ואיך את מסתדרת עם זה שבדת, בכל הדתות, יש גם היבטים גזעיים וקיצוניים?
"זה נכון, אבל יש בדתות גם מקומות יפים. תלוי איך אתה משתמש בזה. היום אני יכולה לקחת לעצמי רק את המקומות היפים. כשאנשים שואלים אותי אם אני יהודייה אני אומרת שכן. כשבאתי לעבודה במילאנו בפעם הראשונה, הסתובבתי עם מגן דוד גדול מכסף שהיה של אבא שלי, וכשאנשים שאלו אותי מאיפה אני, עניתי בדיאלקט הכי גרמני שיש: מישראל".
מרים רוט (צילום: ירדן אדם גל ים, ישראל)
לגרמניה רוט אומרת שלא תרצה לחזור ("היא יפה בשביל לטייל בה, אבל לא הייתי רוצה לגור שם, אפילו לא בברלין"), למרות שמדובר במיקום שנחשב בעיני ישראלים רבים כמעט כמו החלום האמריקני ("זה בגלל שאנחנו רוצים תמיד את מה שאין לנו, ושם הרבה יותר זול מאשר כאן").
קרו לך דברים טובים בשנים האחרונות שאולי פיצו על כל הסבל שעברת. את מאמינה בקארמה?
"אני מאמינה בקארמה אבל אני חושבת שאני לוקחת את כל הדברים שקרו לי, גם הלא-טובים, באופן פוזיטיבי, אבל זו הייתה עבודה עצמית מאוד קשה. לא הייתי תמיד במקום בו אני נמצאת עכשיו. היוגה מאוד עזרה לי. כשאני מחליטה לעשות משהו, אז זה טוטאלי. אני קמה כל בוקר מאוד מוקדם, בשש וחצי, ועושה תרגול עצמי ומדיטציה. אבל אני עדיין צריכה ללמוד שאין רק שחור ולבן. יש גם אפור. המון גוונים של אפור".
06/09/2017
:תאריך יצירה
|