מחול - עולים השבוע: "געגוע" ועוד

סרטו של שבי גביזון אותנטי ומרגש, סופיה קופולה ביצירה חיוורת וריס ווית'רספון בקומדיה חדשה

"געגוע" (ישראל, 2017)

דרמה-קומדיה. סרטו שבי גביזון. אריאל (שי אביבי), תעשיין בן 50 פלוס, רווק ללא ילדים, מופתע כשרונית (אסי לוי) חברתו לשעבר מימי לימודיו באוניברסיטה, מבקשת לפגוש אותו. היא הייתה אהובתו לפני 20 שנה ומאז התפצלו דרכיהם, לא נפגשו. בבית הקפה בו הם נפגשים היא מספרת לו שכאשר נפרדו היא הייתה בהריון ממנו אך לא גילתה לו כי ידעה שהוא לא מעוניין בילדים וכי נולד להם בן שאותו היא גידלה לבדה. כמה דקות לאחר שנוחתת על אוזניו הידיעה הזו, פורצת רונית בבכי ומגלה לאריאל שבנם נהרג לפני זמן קצר בתאונת אופנוע, בהיותו בן עשרה. אריאל ההמום לא יודע איך לעכל את שתי הבשורות, האחת מרעישה והשנייה טראגית, אך כשהוא מתאושש קצת הוא מחליט לנסוע לעכו, מקום מגוריה של רונית, ולנסות להשיג כמה שיותר מידע על חייו ומותו של הבן, אדם (אדם גבאי), שעל קיומו כלל לא ידע. עם נטע ריסקין, יורם טולדנו, אלה ארמוני, אולג לוין, שמעון מימרן, שירי גולן, אורי לייזרוביץ', יעקב דניאל זאדה, שמיל בן ארי. 100 דקות.

עוד פנינה קולנועית אותנטית ומרגשת שכתב וביים שבי גביזון, יוצר "שורו", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"אבידות ומציאות". הסרט, המועמד ל-13 פרסי אופיר - בהם הסרט הטוב ביותר, הבימוי והתסריט - עוסק כאן במושג אבהות ובמשמעותו הרחבה, כפי שהדברים מובאים בעיקר מזווית ראייתו של אב שלא ידע כי נולד לו ילד וכי הוא נהרג, ומתעקש לגלות, כמעט באופן אובססיבי, מי היה הבן הזה שלו, שכעת הכי קרוב שהוא יכול להיות אליו זה לפקוד את קברו. אריאל, בגילומו הנהדר של שי אביבי (שגם בסרטו הקודם, "שבוע ויום", של אסף פולונסקי, גילם דמות של אב המתאבל על בנו שנפטר) מתחיל לייצר לעצמו רזומה אבהי אפריורי, ותהליך הגילוי של מי היה בנו - ברשומון של שיחות ועדויות מפי האם, מורתו של הבן, שכנים וכל מי שרק הכיר אותו - מפתיע, מרגש ונוגע ללב. בשלב מסוים הופך מסעו המטלטל של האב למעין קומדיה שחורה ואבסורדית, וגם בפאזה הזו בעלילת הסרט מטפל גביזון בשיא הכישרון, הרגישות והנגיעה האירונית המדויקת. אל תחמיצו.

למועדי הקרנות

געגוע (תמונת יחסי ציבור)

"הפיתוי" (ארצות הברית, 2017)

דרמה. סרטה של סופיה קופולה, המבוסס על ספרו של תומאס קאלינן מ-1966. התקופה היא ימי מלחמת האזרחים בארצות הברית. ילדה המתגוררת בפנימיית בנות בווירג'יניה, טריטוריה השייכת לצבא הדרום, יוצאת לחורש הסמוך כדי לקטוף פטריות. לחרדתה היא מגלה שם לפתע את ג'ון מקברני (קולין פארל), חייל ינקי, כלומר איש צבא הצפון, פצוע ברגלו ובהכרה מעורפלת. הילדה קוראת לנשים האחרות בפנימייה, בהן המנהלת מרתה (ניקול קידמן) והבנות שתחת מרותה, אדווינה (קירסטן דאנסט) ואליסיה (אל פנינג), והן נושאות את החייל פנימה ומרתה מתחילה לטפל בו במסירות. עד מהרה מתחילה נוכחותו של גבר זר נאה-מראה ומסתורי, ועוד כזה הנמנה עם צבא האויב, לעורר תסיסה ויצרים במקום. מקברני עצמו מעודד, מלבה את ההתרגשות של הנשים הצעירות מנוכחותו ואף מפלרטט איתן. אלא שהסיטואציה הטעונה עלולה לצאת מכלל שליטה. 93 דקות.

סופיה קופולה זכתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון בזכות סרטה זה, אלא שעבודתה הקולנועית הזו חיוורת, מינורית ומוחמצת במידה רבה בעיניי. את המתח המיני והתפרצות היצרים אצל הנשים עקב הנוכחות הגברית המפתה שנחתה עליהן, היא משרטטת בקווים מאוד מאופקים ומופנמים, שאמנם מזכירים באפיון ובאווירה את הקו והסגנון האפלולי של "חמש ילדות יפות", סרטה הראשון והטוב ביותר, אבל כאן זה לא מתאים ונראה תמוה ומחטיא את המטרה. גם משחקם של פארל, קידמן ודאנסט, לא מרשים - בהתאמה ליצירה. הגרסה הקולנועית הקודמת שעובדה לרומן של קאלינן ב-1971, זו של דונלד סיגל שנקראה "נקמניות", בכיכוב קלינט איסטווד, ג'רלדין פייג' ואליזבט הארטמן, טובה בעיניי לעין שיעור. יש בה את אותן אינטנסיביות של מתח מיני דינמי והתפרצות יצרים עזה, הנדרשות בסיטואציה הטעונה הזו - שמאוד חסרים ב"פיתוי". בחלק השני בסרטה של קופולה, מטוטלת הרגשות ומשחקי הכוח בין הנשים והגבר מוקצנת מדי ולא מספיק מנומקת.

למועדי הקרנות

הפיתוי (תמונת יחסי ציבור)

"כולם חוזרים הביתה" (ארצות הברית, 2017)

דרמה-קומדיה. סרטה של האלי מאיירס-שאייר. אליס (ריס וויתר'ספון), אישה שחווה משבר יחסים עם אוסטן (מייקל שין), בעלה המוזיקאי, שבה עם שני ילדיה מניו-יורק ללוס-אנג'לס, לבית אביה המנוח, שהיה יוצר קולנוע מוערך. במהלך חגיגות יום הולדתה ה-40 היא פוגשת בבר בשלושה בחורים צעירים החוגגים את העובדה שבזכות סרטם הקצר והמוצלח, מפיקים הוליוודיים מתעניינים בהם. האינטראקציה ביניהם מובילה לשתייה מופרזת ולהזמנת אליס את השלושה - הארי (פיקו אלכסנדר), טדי (נט וולף) וג'ורג' (ג'ון רודניצקי) לישון בלילה בבית הגדול של אביה. על הדרך מתפתח רומן בינה ובין הארי, וגם השניים האחרים מוצאים שפה משותפת איתה, עם ילדיה ואפילו עם אמה לילאן (קנדיס ברגן), שחקנית בדימוס. השאלה היא מה יקרה כאשר לבית יגיע במפתיע גם אוסטן, בעלה של אליס, בתקווה לייצר איתה שלום בית. 97 דקות.

הבמאית האלי מאיירס-שאייר רשמה כנערה קריירה קצרה של שחקנית משנה, וזהו סרטה הראשון. "כולם חוזרים הביתה" זועק לשמיים מרוב שהוא מלוקק, ממוסחר, טעון בקלישאות, הוליוודיות ואחרות, ומנסה לפנות כנראה לקהל יעד מיינסטרימי בלתי מוגבל - לכל המשפחה. מבחינתי הוא עונה לשלוש ההגדרות השולטות: פיל-גוד מובי, קראוד-פליזר וגילטי-פלז'ר. אפרופו ההגדרה האחרונה, אודה שהיו לי כמה רגעים במהלך הצפייה בסרט בהם היה נסוך על פניי חיוך אווילי. אבל בשורה התחתונה זוהי קומדיה שאי אפשר בכלל לשפוט במדדים וקריטריונים של איכות, כי פרט להיותה מוצר (ולא יצירה) שמנסה להתחנף להמונים, היא חסרת כל ערך. גם מבחינת ריס ווית'רספון, שכיכבה בשנים האחרונות בסרטים ראויים כמו "ללכת רחוק" ו"השקר הטוב", זוהי כמעט נסיגה לימים הבלונדיניים קלי הדעת שלה, בהם הייתה האיט-גירל האולטימטיבית של בנות אמריקה הצעירות.

למועדי הקרנות

כולם חוזרים הביתה (תמונת יחסי ציבור)