מחול - ראיון אינטימי עם שארל אזנבור

גדול השאנסונרים החיים, מגיע למופע חד פעמי ומדבר על הצלחה כנגד כל הסיכויים והצורך בעשייה מתמדת

את הראיון הראשון שהעניק לתקשורת הישראלית קיימתי עם שארל אזנבור לפני שלוש שנים וחצי בביתו בעיירה סן סולפיס, שוויץ. זה היה "מפגש בנעלי בית", אינטימי מאוד, נטול מסיכות והעמדות פנים.

אזנבור, אגדה חיה, אז כמעט בן 90, כבר לא נדרש להוכיח דבר לאף אחד. הראיון נערך חודשים אחדים אחרי שהופיע בישראל, לראשונה לאחר כמעט 40 שנה, וזכה לקבלת פנים מחממת לב שעדיין הדהדה בו. למען הדיוק, הקהל לא נתן לו לרדת מהבמה וכשזמן קצר לאחר מכן, הגיעה ההצעה לשוב להופעה חד-פעמית בישראל, נעתר מיד. גם המופע שעקב, התקבל בחום ובאהבה וכעת חוזר אזנבור למפגש נוסף עם הקהל הישראלי, שייערך ב-28 באוקטובר בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב.

לאורך 70 שנות קריירה כתב אזנבור יותר מאלף שירים. חלקם ביצע בעצמו, חלק ביצעו ענקים שמרביתם כבר אינם עוד. האיש, ששמו הפך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של התרבות הצרפתית ובכלל, הוא מנוע שלא עוצר לרגע. בראיון לאתר הבמה, מדבר אזנבור על הזמן שחולף, על הגעגועים לאלה שאינם, על הצלחה בניגוד לכל הסיכויים ועל הצורך הבלתי פוסק להיות בעשייה תמידית.

"תמיד חייתי את החיים במלואם. אני מלא תשוקה בכל הנוגע לעבודה שלי ולמשפחה. אני מאמין בהתמדה", הוא אומר כשנשאל על הצלחה. "ההתחלה הייתה מאוד קשה, אבל הייתי נחוש להצליח ובתנאים שלי. אמרו שאני צריך לפרוש, שאין לי כישרון, שאין לי קול. עיתונאי אחד אפילו כתב עליי שיש לאסור על אנשים נכים לעלות על במה. אז מה זו הצלחה, את שואלת? הצלחה זה להוכיח לכל אלה שהם טעו. אני עדיין כאן, הם לא".

הבריחה לצרפת וממנה

אזנבור נולד במאי 1924 בפריז, בן למהגרים שנמלטו מזוועות הטבח בארמניה ומצאו מפלט בצרפת. משפחת אזנבוריאן התפרנסה ממסעדה קטנה שניהלו הוריו ובה הופיעו בהפקות תיאטרון ומחזות מוזיקליים בשפה הארמנית. אזנבור הילד עמד לראשונה על אותה הבמה כשהיה בן שלוש.

על אף ששורשיו נטועים עמוק בבית הוריו והוא מחובר בעבותות אל מורשת העם הארמני, צרפת היא ערש תרבותו וגיבוריה שזורים בחייו - מוריס שבלייה, זמר נערץ על אזנבור, היה עבורו מודל לחיקוי, ואדית פיאף, דמות מכוננת בחייו, פתחה לו שער לקריירה עצמאית. אבל צרפת שכה אהב, שברה את לבו. העיתונות, שאתה הוא סוגר חשבון ללא הרף, סנטה בו והקניטה אותו כשלא התעלמה ממנו, מתחילת הדרך ולכל אורכה עד שבסופו של דבר הבריחה אותו אל מעבר לגבול.

כבר יותר מ-30 שנה שהוא מתגורר בשוויץ והכאב אמנם מהדהד אבל לרגע לא משתק, ההיפך. במידה מסוימת זו הרוח מתחת לכנפיו, חומר הבעירה, המנוע. "זה הקהל שבחר בי, לא הממסד ולא העיתונות", אמר לי. והקהל שלו ניצח.

שיריו, שנגעו במיליוני אנשים ברחבי העולם, נתנו קול - לעתים בפעם הראשונה - לקהיליות מוחלשות ומושתקות שהודרו מהשיח הציבורי. הוא שר על אהבה יוצאת דופן בין גבר לאישה חירשת ואילמת ("Mon Emouvant Amour"); זעק את זעקתה של הקהילה ההומוסקסואלית לשוויון ("Comme Ils Disent"); והניח במרכז הבמה את עולמם התרבותי של המהגרים ("2 guitars"). מבלי לנופף בדגלים, הדגלים שנשא התנופפו גבוה ובגאווה.

במבט לאחור, האם שילם מחיר? ייתכן, אבל לדבריו לא יכול היה לנהוג אחרת. "אני אדם חופשי. אני אומר וכותב מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה", הוא אומר. "תמיד נמשכתי לנושאים שאף אחד לא התמודד או נגע בהם לפניי. אני צריך רק למצוא את הזווית הנכונה, האחרת, משהו חדש לומר על הנושא.

"כשכתבתי בשנת 1972 את 'Comme Ils Disent', כולם אמרו לי שזה יכול להוביל לסופה של הקריירה שלי. הוכחתי שהם טעו. כעת השיר הזה, שנכתב כדי שיבינו שזו לא מחלה ושאסור לשפוט אנשים בגלל מיניותם, הוא אחד השירים החשובים ביותר ברפרטואר שלי ואני נשאל עליו ללא הרף בכל העולם. יש לי, אגב, כמה שירים חדשים שיופיעו באלבום הבא, שעשויים להפתיע את הקהל".

שארל אזנבור (תמונת יחסי ציבור)

"להיות עסוק זה מה שמחזיק אותי בחיים"

השיר על אותו הומו מזדקן שחי בבדידות עם אמו ומוצא מפלט בקברטים בהם הוא מופיע מחופש לאישה, היה הראשון שהתייחס לגבריות הומואית ללא סרקזם או ציניות. אזנבור הביא איתו ז'אנר חדש שצבע את הזמר הפופולארי הצרפתי בגוונים כהים. "לפני אזנבור, הייאוש לא היה פופולרי", אמר אז חברו הקרוב ז'אן קוקטו, דמות מפתח נערצת נוספת בחייו.

אתה חושב שמר קוקטו צדק? הפכת את הייאוש לפופולארי?

"ז'אן קוקטו היה איש מדהים. אני בר מזל שהוא הפך לחבר. כשהייתי צעיר שאלתי אותו מה לדעתו עליי לקרוא? הוא נתן לי רשימה של ספרי חובה. קראתי את כל הספרים ברשימה וזה מה שהצית בי את התשוקה לספרים. קוקטו התייחס לכך שכתבתי שירים ריאליסטיים שהתבססו על הבחנות שקשורות להתנהגויות של בני אדם בתקופה שבה נכתבו בעיקר שירי אהבה קלילים ופופוליסטיים".

ואם כבר מדברים על רקע התקופה, מאז ביקורך האחרון בישראל אפשר לומר שהעולם השתנה מקצה לקצה. נפרדנו משמעון פרס, נשיא המדינה, אותו הכרת היטב. היינו עדים לשינויים מז'וריים של ראשי מדינות, בין היתר, בארצות הברית ובצרפת וההשפעה ניכרת בכל. הזוועות בסוריה נמשכות. כשאתה מתבונן בעולם היום, אתה אופטימי?

"לאבד את שמעון פרס היה עצוב מאוד. הוא היה אחת הדמויות הפוליטיות הגדולות שידעה ישראל. אנחנו צריכים לשמור על המחשבה פתוחה ולהאמין שדברים ישתפרו. זוהי תקופת מעבר, קנדידטים פופוליסטיים מעמידים פנים שהם חולקים את אותם הערכים של האדם הפשוט, תוך שהם מקבלים תמיכה וזוכים בבחירות בעזרת אמצעי התקשורת המודרניים".

אז מה מעסיק את אזנבור בימים אלה? אינספור פרויקטים עתידיים. "אני כותב שירים חדשים, שכמה מהם אבצע במופע בתל אביב, עובד על שני ספרים במקביל ויש גם מחזה מוזיקלי. אני אוהב מאוד את העבודה שלי ולכן אני עובד ללא הרף. להיות עסוק זה מה שמחזיק אותי בחיים", הוא אומר.

מה חסר לך ביותר? למה אתה מתגעגע?

"להוריי. לבן שאיבדתי. אני מתגעגע מאוד לג'ורג' גרברנץ, גיסי והמלחין השותף האהוב עליי ויש עוד הרבה חברים שלצערי כבר אינם, אבל בעיקר לשנים שחולפות כל כך מהר. כתבתי שיר ששמו 'לא ראיתי איך הזמן חולף'. אני עדיין לא".

ביקור שלישי בישראל בארבע שנים זה לא ברור מאליו. האם המפגש המחודש עם ישראל, אחרי 40 שנה, היה למעשה לגלות את המקום הזה מחדש?

"אני אוהב את הארץ שלכם, את הקהל החם, את האנרגיות ואת המחשבה היצירתית. דברים בהחלט השתנו מאז הביקור הראשון שלי בישראל לפני 40 שנה. מאוד מרשים איך בניתם לכם מדינה על אף כל המכשולים שבדרך. התקווה הגדולה שלי היא שתוכלו לחיות בשלום. זה אושר גדול בשבילי לחזור אליכם".

ומה אפשר לאחל לך?

"את הטוב ביותר עבור משפחתי, ובכל הנוגע אליי - שאוכל להמשיך לעשות את מה שאני אוהב ככל שניתן. אני כבר עסוק במחשבות על הקונצרט ליום הולדתי ה-100".

שארל אזנבור (צילום: Nicolas Aznavour )

הופעתו של שארל אזנבור תתקיים ב-28 באוקטובר 2017, בשעה 20:30 בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב. טלפון לרכישת כרטיסים: 8780*