מחול - עולים השבוע: "יוצא מן הכלל" ועוד

מישל הזנוויציוס בדרמה על גודאר, "גלימת השופט" הוא דרמה ראויה ו"זה" הוא סרט אימה מומלץ

"יוצא מן הכלל" (צרפת, 2017)

דרמה. סרטו של מישל הזנוויציוס. עלילת הסרט מגוללת את סיפור האהבה בין ז'אן לוק גודאר (לואי גארל), מגדולי במאי הגל החדש הצרפתי, ושחקנית סרטו "הסינית", אן ויאז'מסקי (סטייסי מרטין), על פי ספרה "שנה מאוחר יותר" (השני אודות יחסי בני הזוג). היא הייתה צעירה ממנו בכ-20 שנה והם נישאו בהיותה בת 19. העלילה נפתחת ב-1967, אז מסתיימים צילומי "הסינית" וגודאר נקלע למשבר אישי ויצירתי, מה שמשפיע גם על התנהגותו החברתית, שהופכת לא צפויה. הוא נכנס למצבי רוח קיצוניים מתחלפים, הקשר שלו עם אן סובל מעליות וירידות, וגם חבריהם הקרובים המעטים נפגעים ממנו ומעדיפים להתרחק. באותה תקופה סוערת מתחולל מרד הסטודנטים הנודע, וגודאר, הנחשב לאחד מסמלי המאבק שלהם, מסרב לשחק את התפקיד ולראשונה זוכה לקריאות בוז מצדם. עם זאת הוא נוטל חלק מרכזי, עם עוד קולנוענים, בהפסקת פסטיבל קאן 1968. גודאר, שהציבור מצפה ממנו ליצור קומדיות עם ז'אן פול בלמונדו, למשל, נעשה יותר ויותר אקסצנטרי, מגבש עמדות מאואיסטיות ומבמאי מבריק ונערץ הוא נעשה בהדרגה יוצר אנרכיסט המכוון עצמו בהתמדה אל מחוץ למעגלי המיינסטרים. הוא גם הופך קנאי לאשתו הצעירה והיפה, חושד בה שהיא בוגדת בו ואף מסרב לאפשר לה להצטלם בעירום לסרט של מרקו פררי בו היא מופיעה, המופק באיטליה. נקודת השבירה האישית שלו, ושל יחסיו עם אן נראית בלתי נמנעת. 107 דקות.

להזנוויציוס ("הארטיסט", "החיפוש") יש לעדותו חיבה רבה לפרקי עבר בתולדות הקולנוע. העיסוק שלו בפאזה של כאוס בחייו וביצירתו של גודאר הוא מצד אחד טבעי, אך מאידך עלול להתקיל אותו. ככלות הכל, מדובר באייקון קולנועי שהטביע חותם עצום על אמנות הקולנוע - ונראה כי בכך שהבמאי מנסה להרכיב פיקציה בת דמותו הוא מסתכן מאוד וכמעט נידון מראש לכישלון. בשורה התחתונה, הזנוויציוס מצליח אמנם לעמוד במשימה, אם כי לא במלואה. בעזרת גארל ומרטין הוא מרכיב אמנם את הפרופיל האינטלקטואלי-תזזיתי של הבמאי ואת זה של בת זוגו הצעירה, בתקופת המשבר שמתכתבת עם מרד הסטודנטים ורוחות השינוי המהפכניות-חתרניות אז. אלא שיש משהו מאוד מלאכותי ופלקטי באפיון הדמויות ובבניית שלד הסיפור, כאילו מדובר רק בראשי תיבות, שהזנוויציוס לא פיתח אותן עד הסוף. עם זאת, הבמאי מצליח להחיות את רוחה ואווירתה של פריז בסוף שנות ה-60, ובסך הכל זוהי עבודת קולנוע שאני ממליץ לצפות בה, למרות חולשותיה.

למועדי הקרנות

יוצא מן הכלל (תמונת יחסי ציבור)

"גלימת השופט" (צרפת, 2015)

דרמה. סרטו של כריסטיאן וינסן. לשופט מישל רסין (פבריס לוקיני) יצאו מוניטין של איש רשות מבצעת קפדן ומחמיר מאוד בגזרי הדין שלו. כל מי שמקורב למערכת המשפטית יודע שסנגורים של נאשמים השומרים נפשם, צריכים לנסות להימנע ככל יכולתם מלהתייצב בפני שופט זה. אלא לרוע מזלו של מרטיאל בקלין (ויקטור פונט קורבו), גבר המואשם בהריגת בתו בת השבע, עלה בגורלו להישפט על ידי רסין. אלא שביום הראשון למשפט הדברים משתנים לפתע. רסין מבחין בקרב חבר המושבעים בדיטה (סידסה בבט קנודסן), אישה בעלת תואר דוקטור שאיתה יצא בחשאי בעבר במשך כמה שנים. מערכת היחסים ביניהם צפה על פני השטח, משבשת את דעתו של השופט ושיקול הדעת שלו כבר אינו כשהיה. 98 דקות.

אין ספק שהסרט נשען כל כולו על יכולת וכישרון המשחק הפנומנליים של פבריס לוקיני, המוכר לנו מ"מולייר על אופניים", "בתוך הבית", "הנשים בקומה השישית" ועוד. מנעד ההבעות שלו, השליטה העצמית הפנימית והכושר הרטורי, שבימת בית המשפט היא המקום להפגין אותו - מאפשרים לו לשחק בקטן ועדיין להציג את כל מנעד הרגשות הנדרשים לגילום דמות השופט. תחילה נדמה כי קשיחותו השקטה ואופיו הנרגן משקפים פרומו לסערה שתיכף יחולל, אבל התסריט מזמן לו תפנית בעלילה שתגרום להתנהגותו להשתנות מקצה לקצה. מבנה הסיפור מציף לתודעה סרטי בתי משפט רבים, אבל בעיקר ניקח כרפרנס מתזכר את "12 המושבעים", של סידני לומט (שהיה טוב ממנו בהרבה). זוהי דרמה אנושית ראויה על רקע עולם המשפט, המטופלת היטב על ידי הבמאי וינסן, אך שוב חובה להדגיש שזאת בזכות העובדה שתפקיד השופט רסין הופקד בידי שחקן אופי נפלא ברמתו של לוקיני.

למועדי הקרנות

גלימת השופט (תמונת יחסי ציבור)

"זה" (ארצות הברית, 2017)

אימה. סרטו של אנדרו מוסצ'טי, שעובד על פי ספרו של סטיבן קינג. העלילה מתרחשת בעיירה דרי שבמיין. ילד קטן שאחיו הכין לו סירה מנייר משיט אותה בשולי כביש רטוב מגשם, עד שהיא נסחפת לחור ניקוז המים. כשהילד מנסה לראות היכן הסירה, מציץ מתוך תעלת הביוב אליה זורם המים ראשו של ליצן המפתה את הילד ולבסוף גורר אותו פנימה. לאחר סדרת היעלמויות של עוד מספר במקום, מחליטה קבוצה של שבעה נערים (בהם אחיו של הילד שנעלם בתעלת הביוב): ביל (ג'יידן ליברהר), בן (ג'רמי רייטיילור), בוורלי (סופיה ליליס), ריצ'י (פין וולפהרד), מייק (צ'וזן ג'ייקובס), אדי (ג'ק דילן גרייזר) וסטנלי (ווייט ולף) – להתעמת עם הרוע המסתורי ולחסל אותו. הוא נקרא על ידם "זה", מופיע מדי פעם בדמותו של הליצן פניווייז (ביל סקרסגארד) - שלא ממש מצחיק אלא מטיל אימת מוות - והם מתגברים על פחדיהם ומוכנים לעשות הכל כדי להביס אותו. 135 דקות.

לעיבוד הזה קדמה מיני-סדרה בת חמישה פרקים על פי ספרו זה של קינג, שהוקרנה ב-1990, אלא שהגרסה שלפנינו (לה צפוי המשכון אחד נוסף, בכפוף לעלילת הרומן) משודרגת, אפקטיבית יותר ואף בעלת ערך מוסף מהותי. נראה כי סרט זה של הבמאי מוסצ'טי, ממוצא ארגנטיני, שחתום על "מאמא", אף הוא בז'אנר, עשוי להיכנס לפנתיאון קלאסיקות האימה. הוא מכיל את כל המרכיבים הנדרשים לכך. לעיתים מזומנות עוסקים ספריו של קינג בתופעה קונקרטית שבעצם מעידה על משהו הרבה יותר גדול. כך גם במקרה זה, בו השכיל הבמאי "לתרגם" היטב את קינג ולהציג את מקרהו הפרטי של הליצן פניווייז והאימה שהוא מטיל על ילדי העיירה דרי - לא רק למאבק בפחד הפרטי של הילדים, אלא כאלגוריה לסך כל הפחדים כולם. יש בסרט איזו ראייה רחבה שהופכת אותו לאבטיפוס קלאסי של סרט מכונן בז'אנר הזה - אם תרצו ליצירה המסכמת את קטגוריית הסרטים הזו ומעניקה לה משמעות עמוקה יותר מאשר רק להפחיד ולעורר צמרמורות. הסרט גם מתכתב בקטנה, באופן חכם, עם סרט ותיק שנעשה בשנות ה-80 על פי ספרו של קינג, "אני והחבר'ה", שגם במרכזו חבורת ילדים. מומלץ מאוד לחובבי סרטי אימה, וגם כאלה שלא יכולים לנסות.

למועדי הקרנות

זה (תמונת יחסי ציבור)

"במנוסה" (ארצות הברית, 2016)

מתח-אקשן. סרטו של פיטר בילינגסלי. ניק (וינס ווהן) הוא המוח המתכנן של מעשי שוד שמבצעים הגנגסטרים המעסיקים אותו. אלא שכאשר בוס הארגון ויקטור (ג'ורדי מולה) חושד כי ניק אחראי למות אחד מאנשיו, הוא מוציא חוזה על ראשו, והמתנקשים שלו נשלחים לאתר אותו ולחסלו. ניק, הקולט את הסכנה, מבקש להבטיח את עתידה של בתו בת ה-16 קייט (היילי סטיינפלד), אותו לא ראה שנים רבות, כמו גם את אמה האלכוהוליסטית ממנה נפרד כשקייט הייתה קטנה. ניק ממהר לרשום על שם בתו את ביטוח החיים שלו ואת הממון שצבר, אבל הוא מבין שויקטור ינסה לאתר גם אותה כדי לסגור איתו את החשבון. ניק לוקח את קייט, שכמעט לא מכירה אותו ולא רוצה ללכת איתו, למסע בריחה מפני הגנגסטרים הדולקים אחריהם. זה הולך להיות מסע מסוכן ולא פשוט של אב ובתו, אבל כזה שיגרום לקייט להתבגר מהר. ובתמונה גם שוטר מושחת, ג'ו (ביל פקסטון) שרוצה לגזור קופון כל עסקה ממנה הוא יכול להרוויח. 93 דקות.

למרות שהוא מצויד בכמה שחקנים לא רעים בכלל - והכוונה לוינס ווהן, היילי סטיינפלד וביל פקסטון - מדובר בסרט סתמי וחסר ערך. התסריט מרושל וחסר היגיון וניכר כי לא הושקע בו הרבה. הדמויות רדודות, המוטיבציות שלהן שטחיות, והאקשן קלישאי וטריוויאלי, מהסוג אותו ראינו לא מעט פעמים, אבל בסרטים הרבה יותר טובים ומהודקים. סרט מיותר שראוי מאוד לא להכניס אותו לרשימת הצפייה שלכם.

למועדי הקרנות

במנוסה (תמונת יחסי ציבור)

"מתנקש אמריקאי" (ארצות הברית, 2017)

מתח-אקשן. סרטו של מייקל קווסטה. סיפור עלייתו של מיטש (דילן אובראיין), מגויס סי.אי.איי שהוכשר על ידי סטן (מייקל קיטון), איש צבא ותיק שצבר ניסיון רב במלחמה הקרה. השניים נשלחים על ידי סגן איירין קנדי (שונה לת'ן) כדי לחקור גל של התקפות אקראיות לכאורה על מטרות צבאיות ואזרחיות כאחד ברחבי העולם. השלושה יגלו דפוס חוזר על עצמו של פעולות אלימות - שיוביל אותם למשימה משותפת יחד עם סוכן טורקי מיומן, על מנת לעצור את המפעיל המסתורי של אותם אירועי טרור, שבכוונתו לגרום להתפרצות מלחמת עולם במזרח התיכון. 111 דקות.

למועדי הקרנות

מתנקש אמריקאי (תמונת יחסי ציבור)

"דיפ וחברים בים הגדול" (ספרד-ארצות הברית-בלגיה, 2017)

אנימציה. סרטו של חוליו סוטו גורפיד. בשנת 2100, כשהאנושות נוטשת את כדור הארץ, מושבה של יצורים תת-מימיים משגשגים במעמקי האוקיינוס. בהם דיפ, תמנון הרפתקני, אחרון מסוגו, החי שם יחד עם חבריו איבו, דג טורף, חנון ומגושם, ואליס, שרימפסית נוירוטית. כאשר תאונה מחריבה את ביתם, הקראקן, מגן המושבה שלהם, שולח את דיפ וחבריו למסע מסוכן על מנת למצוא בית חדש. במהלך משימתם הם יחברו למאורה, צלופחית זללנית, ויחד הם יגיעו למקומות מרהיבים כמו העיר השקועה ניו-יורק, הטיטאניק והקוטב הצפוני. צפויות להם התמודדויות עם אויבים מפחידים וגם לא מעט סיטואציות משעשעות. 92 דקות.

למועדי הקרנות

דיפ וחברים בים הגדול (תמונת יחסי ציבור)

"המופע של רייגן" (ארצות הברית, 2017)

דוקומנטרי. סרטם של פאצ'ו ולז וסיירה פטנגיל. רונלד רייגן היה נשיא שהפך את הבית הלבן בזמנו למופע קולנוע, וגם בימים של איום גרעיני וסערות דיפלומטיות הוא לא שכח לרגע שהוא בעצם שחקן. הסרט המבוסס על צילומי ארכיון שנעשו מאחורי הקלעים של הפעילות בבעת הלבן וחושף רגעים מביכים ומפתיעים בהתנהלות הנשיא. 74 דקות.

למועדי הקרנות

המופע של רייגן (תמונת יחסי ציבור)